כמעט סוף הספר..

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

"הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ של השולחן. עתה התחיל לנער את האבק גם מעל בני משפחתו:  על אביו סיפר, למשל, שהיה לו מגוון רחב של דרכי התנהגות, ואפילו קולות שונים, לפי האנשים שאיתם דיבר – הממונים עליו, עמיתיו, או הפועלים... אביו ואמו, אפילו בלי לחשוד שהם פוגעים, כינו את העובדים שלהם "הנחותים": וגם היחס הלבבי שהראו להם בדרך-כלל נראה תמיד חסד מגבוה... ההטבות והמתנות שהעניקו מפעם לפעם היו תמיד עולבות במהותן, ונקראו בפיהם: צדקה... ועל כל מיני אירועים חברתיים של מה-בכך היו מדברים כעל חובות. לדוגמא: הזמנה חוזרת לארוחת-ערב, ביקור משעמם, או לבישת מקטורן מסוים לרגל אירוע זה או אחר, או הליכה לתערוכה מסוימת, או לטקס אווילי כלשהו ... נושאי שיחותיהם ודיוניהם לא השתנו בדרך כלל: רכילות על אנשי העיר או על בני-המשפחה, תקוות להצלחות אופייניות של ילדיהם, רכישות רצויות או הכרחיות, הוצאות, הכנסות, ירידות מחירים או עליות מחירים... אבל, כשהיו מתייחסים במקרה לנושאים נעלים כגון: הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או "טריסטאן ואיזולדה", או הקאפלה הסיסטינית – היו נוקטים נימה נשגבת מיוחדת, כאילו גם דברים נעלים כאלה הם זכויות-יתר מעמדיות... המכונית, הבגדים, הרהיטים – כל אלה לא נחשבו דברים שנועדו לשימוש אלא היו דגלים של סדר חברתי..."

אלזה מורנטה, "אלה תולדות", עמ' 456

גלעד שליט חזר היום הביתה!

קוד שבתאי

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

בשעה טובה קיבלתי את הקוד, לאחר שנים של אין-ספור ניסיונות כושלים לפענח את היצירה, אתמול אחר הצהריים סמוך לשעה חמש או שש זה הצליח. ללא כל התראה מראש העיניים רצו על פני השורות, מבלי לנסות להיאחז בפסיק או נקודה, רווח או סתם נשימה, כמו רכבת מהירה שחולפת על פני מישור אינסופי, אי - שם באמסטרדם, שוטטו האישונים בארץ נידחת, אחת ששנים ארוכות לא היו די כדי לחדור את חומותיה.

או בכלל זה קשור לתאריך בו י' קיבל את הבשורה מאת מ', אותו יום בו התקיימה יום הולדתו של ס'. או שמא מדובר בצירוף מיקרים, כמנהגו של עולם בדרך כלל, יתכן וזה תלוי בעלמה ח' שהחליטה על דעת עצמה לקבל את העובדה שלעולם לא תפגוש את הגברת פראנק, היות ומראש דמותה נוצרה כבדיה, או שהסיבה בכלל נעוצה ברושם שהותיר בה העיון בכתביה הבלתי מפוענחים של הפסלת ד.ד., זו שבורכה בשם מסוג אלו שעתידם מובטח מראש, בגלל כפל האותיות הראשוניות, זו האמנית (כמובן בלי ו') שהחליטה לרשום ולשתף את העולם ברזיה הכמוסים ביותר, בדיעבד מסתבר שבדומה לי הייתה בעברה שחקנית כדור-עף מתוסכלת, רק שבניגוד אלי לא שברה את אגודלה בזמן שניסתה להעביר "סרב", אז הבינה שעתידה מעולם לא יהיה קשור בכדור מסוג זה או אחר, מלבד "אדוויל" כמובן, אלא שבזמן ההוא מדובר היה ב"אספירין", "אקמול" או "אופטלגין", עד שגילו כי אלו עלולים לסכן את המשתמש, מקסימום ג'ולות ורצוי מהסוג היפני, בטח לא ה"פושטי" המאפיין כל רחוב מצוי בארץ -ישראל הישנה, עוד בתקופה בה חינכו אותה להאמין שיש שווים יותר ופחות ולו רק בגלל ארץ מוצאם, ובעיקר צבעם, אולם למזלה, כשהעיזה להעלות על בדל לשונה את תחילתה של מילת גנאי, אף זעירה בדבר "האחרים", (אז לרגע לא העלתה על דעתה את האפשרות שהם זו היא והיא זה הם, תובנות שגילתה בשלב מאוחר יותר בחייה להפתעתה), דאגה המטפלת צ' לסתור על לחיה השמאלית, כך שתזכור לתמיד, שלעולם לעולם לא תעיז, גם לא במחשבותיה הכמוסות, ובטח לא לומר בקול, את מה שטמנו בראשה ו/או בשערה נטול הכינים מחנכיה הדגולים, תלמידיהם המסורים של ברל וכצנלסון. אבותיה ואמאותיה המשותפים, שמידי לילה דאגו לברך אותה ב"לילה וטוב", לכבות את האורות ולצעוד בצוותא לקפה ב"מועדון לחבר".

עלה דפנה

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

ניסיון לנסח רוח עכשווית, בת דמותה של אלת ניצחון מיתולוגית, שיערה הגולש שזור עלי דפנה, ולו רק בגלל הרצון לחמוק מבין אצבעותיו, נוטפות הדבש של מאהב עקשן בשם אפולו.
שיח חדש: "אזרח גדול", "טראחחטנברג", "ב' זה אוהל" "ג' זה טייקון שמן", גל ענק, לפחות כמו זה של הוקוסאי, מליון אנשים שמנסים בעיקר להכיל, לפלוט לאוויר העולם את כל מה שהסתירו משך שנים רבות רבות, תחת שטיח פרסי, מרוקני, פולני. אישה אחת ממוצא ... משתוממת על זו מהצד האחר, שהעזה לתפוס את מקומה ובעיקר על כך שהצליחה לגרום לתנועות בלתי מוסברות במרחב הציבורי, לא היא מעולם לא שמעה על אפקט פרפרים, ו/או תנועות ברומטריות באוויר, מסוג כלשהו.. גם לא על חיפושיות זבל, צרצרים או סלמנדרות, ו/או מדוזות סיניות שהשתלטו על הכינרת.

ועוד אישה שמופתעת מבת-קולה, הד חלש, כמעט בלתי נשמע, מצליח להשאיר אחריו שובל, הינומה, רקום טלאים, שקוף, דביק, מעט שמנוני ולח, (למרות שכבר חודש ספטמבר), בד מוכתם, בעל עצמה לא מוסברת, כזו שסוחפת וסוחפת, את כל מי שנמצא בקרבתו וגם מי שבמרחק רב.

ועוד אחת, שבקלות בלתי מובנת, פשוט אומרת את מה שאיש אינו מעז: "אנסו אותי".

וכמו שדבר לא קרה, בפסיעות קלות קלות, למרות כובד משקלה, אט אט מרחפת למשכנה, אי שם באוהל האדום שנמצא בשדרה, מתבוננת בנהר, שמזכיר את "הירקון" מחייכת לבת דמותה, ממתיקה שנית את סודה הגלוי: 
  "אנסו אותי".

"הינשופים הם לא מה שהם נראים"

Miwa Yanagi , Elevator Girl House B4, 1998

 Miwa Yanagi, Eternal City I, 1998

לעיתים עולה השאלה האם האמן הדגול ליאונרדו דה וינצ'י ו/או מיכאל אנג'לו, לפחות בגלגולם החדש השכילו לעמוד מהצד כדי לצפות ב"אגו", או לחילופין המשיכו להתנהל דבוקים לו, בדומה לבובת סמרטוטים, נייר או עץ, (למשל פינוקיו), שמעולם לא הרימה את ראשה למעלה, ולו לרגע קט כדי להישיר מבט לתוך עיניו של יוצרה, בדומה לחייל בדיל, שסבור שחייו בידיו. וזה למרות הסכנות הרבות העורבות לחומר הבדיל.

האם בגלגול הנוכחי האדון מיכאל אנג'לו לרגע בוש מול יוצרו, כשגילה עד מה גדולה מעטפת ה"אגו", אותו רצון שמניע אותו הלאה והלאה והלאה, עד שגובר על יוצרו, כשד ענק שברח ממעבדה אלמונית בסרט של וודי אלן.. אולי בכלל זה אותו דמיאן או ג'ף, או סינדי או טרייסי, הירסט, קונס, שרמן או אמין, אפשר גם להעלות את שמו של היפני טקאשי מורקאמי..

יתכן מאד שגם אנג'לו וגם דה וינצ'י ואולי אפילו דיקפריו, הם בסה"כ שם מותג, שמופעל על ידי קבוצת אנשים המשכילים להבין איך עובד עולם התקשורת, לכן אין לבוא בתלונות לשמות הנ"ל, גם אם בגלגולם הנוכחי לא הצליחו אפילו לרגע לעמוד מהצד ולהתבונן איך רוקד ומקפץ, יצור נבוב, ריקני, מצחיק ומטומטם בשם "אגו", זו בכלל עלולה להיות תופעה מפחידה, במיוחד למי שכל חייו התבלבל ולא ידע להבחין בין הפנימי לחיצוני, בינו לבין מיסטר "אגו", יתכן והבמאי דויד לינצ' יוכל לבטא היטב את הרעיון או שכבר ביטא אותו בטענה האניגמאטית "הינשופים הם לא מה שהם נראים", בסדרת הטלוויזיה החד פעמית "טווין פיקס".

יתכן וחסרים דברים לחקור בעולמינו..

Lilach Bar-Ami, French Film, 2010 ©
 

"אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי בפעם שאבא לקח אותי לראות את הפינגווינים בגן החיות, הרים אותי על הכתפיים בקור הלח והמסריח מדגים כדי שאוכל להצמיד את הפנים אל הזכוכית ולראות איך מאכילים אותם, ואיך הוא לימד אותי לבטא את המילה אנטרטיקה.

ותהיתי אם זה באמת קרה. (ניקול קראוס, "תולדות האהבה", עמ' 190)

"אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. אבי החזיק אותי (ובקור הארקטי. הייתי אז פינגווין קטן.) סמוך לבטנו ודיבר אל הדוד הרברט, בשדות שממזרח לרמת גן, על שופנהאואר ועל קנט. נשבה רוח צפונית. האוויר היה נמוך מאד. אבל אני ידעתי שאם אבי ישמוט אותי יאסוף אותי הדוד הרברט (הפינגווין הגדול, חשוך הילדים) אל בין רגליו. (יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", קטע 17)

עלעול, ספק משועמם, בין דפי ספרה של ניקול קראוס, ספר שקראתי לפני זמן רב יחסית ונשאר כחוויה מעולה, (מסוג הספרים שרוצים לשמור לנצח, גם אם יישארו סגורים על המדף) מביא אותי משום מה לספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", הייתכן וקראוס מכירה את יצירתו של מר הופמן?

תחושת בטן כמעט וודאית, (למרות הסתירה) ,לפחות כמו שמיסטר מורקאמי מוקיר את האדון קפקא ואת מר סלינג'ר.

מעניין לערוך מחקר השוואתי בין שתי היצירות, למשל אזכור המדינה "פלשתינה" בשני הספרים ראוי לבחינה. ו/או מוטיב המוסיקה בשתי היצירות, וכן ההחלטה של הגברת הצעירה קראוס (ילידת 1974), לשלב בספרה טקסטים הבנויים מקטעים קצרים, כנראה גם היא נעשתה בהשראת הסופר העברי הדגול מר הופמן, שבעצמו הושפע מתרבות יפן ובעיקר משירת ההייקו.

או שמא כותבת מילים אלו סבורה שחסרים דברים לחקור בעולמינו..

נרקיסוס

Cindy Sherman, Untitled Film Stills, 1977-79

Cindy Sherman, Untitled Film Stills, 1977-79

Cindy Sherman, by  Aery Valley 2005 

Lilach Bar-Ami, French Film 2010 ©

"נרקיסוס", מצב שכיח במאה העשרים ואחת, העלול להפריע לנהל חיים תקינים, אנשים הלוקים בתסמונת "נרקיסוס" (בערך כל אדם), מתקשים לנהל חיים נורמאלים ו/או תקשורת סבירה עם הסביבה הקרובה וגם הרחוקה, יש הסבורים כי מסע החיים נועד אך ורק כדי לשנות מצב עגום מסוג זה. למשל חכמת הקבלה היהודית מדברת על תיקון הכרוך בשינוי מאהבה עצמית לאהבה אלטרואיסטית. לטענת המקובלים האדם הוא אך ורק רצון = אגו. אותו "רצון" הוא גם זה שמפריד בין האדם לשאר הבריות. ספר הזהר טומן בתוכו את ה"תרופה" להצלת אותו יצור- בן-האדם, מפני כיליון עצמו.

אולם לדאבונה של האנושות כולה, מעטים מידי מגלים את חכמה זו. בעוד שרוב בני האדם מתייחסים לטקסטים התנ"כיים כסיפור היסטורי, האדם הקבלי יודע כי התורה מדברת אך ורק על תיקון הנשמה ומכילה בתוכה את המאבקים שעוברת הנשמה של מי שגילה את הסוד, בדרך לתיקון, כאמור אותו שינוי מאהבה עצמית לאהבה אלטרואיסטית, בדומה לאהבה שמעניק הבורא (הלא הוא הטבע) לנבראיו. לכן מפרשים את אותיות המילה בורא כ "בוא" ו"ראה".

ד"ר חסיה ליבוביץ שחקרה בין היתר את קורות חייה של האמנית
ז'וסטין פראנק סבורה שהסוד היה ידוע בפני אותה גברת פראנק אולם היא בחרה להתכחש לו, בעיקר בגלל עגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, אירוע שלא התיישב עם הטענה השגורה בפי חכמת הקבלה לפיה כל האירועים החיצוניים קשורים אך ורק לתפיסת המציאות הפנימית, אותה מציאות לפיה חווה הסוביקט את העולם.

post

Cindy Cherman, Untitled 1987

Lilach Bar-Ami, Untitled 2010 © 

Lilach Bar-Ami, Untitled 2010 ©

פוסט-אימפרסיוניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-אנרכיזם, פוסט פוסט פוסט.. שיירה אינסופית נושאת על כתפיים שקים גדושים בנייר, אט אט פוסעת לעבר השמיים, טומנת דימויים בחול.
האמנם פוסט-גלובליזציה? דרך ללא מוצא. אין דרך חזרה. ליונה ו/או לצבי, ממתינה בפינת רחוב לדוור ו/או לסנטה, אולי היום יביא מכתב חשוב באוטו האדום, יש טוענים שהפיתרון טמון בפרה-רפאליסטים, פרה-שוביניסטים, פרה-ויקטוריאנים, פרה-פמיניסטים, פרה-מינימליסטים, פרה פרה פרה.. חמור חמור חמור.. זאב זאב זאב.. או שמא נמשיך להתבלבללל מהיום ועד להודעה חדשה בין פוסט לפוסט, בהמתנה לpost הבא ???

סוגיית הדודה המסכנה

Yasumasa Morimura

Lilach Bar-Ami, Frida Me, 2010 ©

סוגיית הדודה המסכנה, שיושבת כמו חטוטרת על הגב, בהחלט מעלה תהיות לגבי שאלת הדימוי הבלתי נראה, בעולם גלובאלי, וירטואלי, פוסט מודרניסטי, בו רוב הדימויים מזמן פשטו את הרגל, אפילו אידיאות ומטאפורות מסוג זה של הסופר הדגול ה.מ. אינם עוד בגדר משהו חדשני ו/או נסבל, יתכן והפיתרון נמצא ביצירת זן חדש, המורכב מהכלאות בין ג'אנרים וזרמים שונים בספרות עולם, למשל אלזה מורנטה כפול הארוקי בחזקת סאראמאגו שורש אנדרסן, או לחילופין אמיל חביבי כפול קפקא בחזקת דה בובואר, שורש גארסיה מארקס בריבוע...

ובכל זאת נסיעה ארוכה ברכבת פרוורים נידחת לצד ילדה בוכייה, בגלל אמא יפנית אלמונית ועייפה, שעומדת שלא בצדק לצד בנה הפעוט, הם שערורייה ספרותית, חברתית, שאפילו ה.מ. אינו מסוגל להתמודד עימה ולתת לקורא המסור פיתרונות, יתכן ומדובר במצב השכיח של הבת הדחויה, לעומת אחיה המקובל, אותו מצב המביא לעולם את טיפוסיי הצומח מסוג "אטד החוף", המעיד על אנשים שחוו בילדות המוקדמת חווית דחייה ו/או נטישה, כזו שעולה ומהדהדת במצבים שונים לכל אורך חייהם, אלא אם כן הם מפתחים מודעות עצמית גבוהה ומסוגלים לזהות את הסימפטום כשזה מופיע,  יתכן וטיפוסיי "אטד החוף" זהים לתופעת "הדודה המסכנה", הנזכרת ביצירתו של הארוקי מורקאמי בספרו
"ערבה עיוורת, עלמה נמה", ולא, אין כל קשר לעמוס עוז.



כנראה שהבלייק כבר מזמן אאוט

Yasumasa Morimura

 Lilach Bar-Ami, Olympia 2009 ©

פערים שנוצרים בזמן, חללים בנייר לבן וגם משובץ, יתכן ויש פיתרון בצומת הארוקי פינת מורקאמי, לפי דבר המבקרת: שפה אינדיוסינקרטית, סימבוליקה נטולת היגיון, חומרים קלים ומתכלים, נישאים ברוח, בלי עננים, רצף אקראי, דיכוטומיה שיוצרת דואליות בלתי מתפשרת.. חיקוי של חיקוי של חיקוי.. יש להניח שבקרוב תתקיים הפגישה עם ז'וסטין ופראנק, בינתיים סופרת את הכסף, מייצרת גובלנים פרומים, בהשראת מם חית, וגם שין תף. נועלת את כל המנעולים, לפני שיתעורר חשד.. בפארק הירקון פגשנו את צדיק ואלף אוחזים ידיים וגם כמה ברבורים לבנים, כנראה שהבלייק כבר מזמן אאוט..

רק לא להיות חזירת רוח

Ahlam Shibly

Lilach Bar-Ami, 2006©

"לא להתמצא בעיר - אין זה אומר הרבה. אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער - לכך דרוש אימון", האומנם, כך זה לדעתו של מסייה בנג'מין, אולי בגלל זה החלטתי, למרות שהגעתי אמש עד הכיכר, לוותר על הרעיון, רק לא להיות "חזירת רוח", לטרוף את כל המידע בעצמי, ממילא ליד המיטה מחכה לי ערימת ספרים, משבוע של ספר דה אשתקד, ואם הייתי נסחפת, כהרגלי בקניית הסחבות, ללא כל התחשבות בשאר הבריות, שכמוני נבראו בצלמו, למשל אלו מאפריקה, שמעולם לא שמעו את המילה "סקול" וגם לא "סקולה", או "סקולי", למרות שהאישה מהבית האדום ניסתה לשכנע אותי שידע זה כח, חולשה, כח, חולשה..... אין כל היגיון בסחף הקשור להכרה בתוצאות בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי ובהפגנת התנהגות משחקית – קונסטרוקטיביסטית, מה שמנוגד למושג הקלאסי של המסע והטיול, כפי שסבור דבור. חשוב לא לטעות בינו לבין דבורה, שנוהגת לאסוף צוף לפנות בוקר ולייצר דבש לעת ערב. הגיע הזמן שטרייסי אמין וגם סמך שין יכירו בעובדה שתהילה היא מעשה בידיון ותו לא.

s.o.s s.o.s s.o.s

Miwa Yanagi

Alex Prager

אם חוצים את הים מגיעים להונולולו, בקמבודיה אנשים מתים מתת-תזונה, בהירושימה, פינת ספוטניק אפשר בקלות להתאהב בהארוקי, למרות שהוא קשיש בהרבה מטקאשי, נשמתו מגיעה כמעט עד אין-סוף, במיוחד בזמן שהוא מייצר צלילים, שבוקעים מגרונם של ציפורים מכאניות ו/או מתאבק עם דוביי קוטב אפורים, ככל שהזמן עובר, אפילו דמויות כמו סאאקי-סאן, נאקאטה-סאן, סאקורה ונער שהוא עורב, נעלמות, מתעופפות ברוח הצפונית, לעת ערב אפשר לצפות בילד קפקא, לאיטו פוסע על החוף, בין שני אקורדים שנעלמו, תווים שמחקו הגלים, טומן משאלות בחול, שט על לווייתנים משומרים, חולם על דמיאן ויוקו, ג'ון, צ'יצ'ולינה וג'ף, s.o.s  s.o.s  s.o.s

אם חוצים את הים מגיעים לנהלל, בסוריה אנשים מתים מתת-הכרה, בשנקין, פינת פיארברג אפשר בקלות להתאהב במנחם, למרות שהוא קשיש בהרבה מיאיר, נשמתו מגיעה כמעט עד אין-סוף, במיוחד בזמן שהוא מצייר צלילים, שבוקעים מגרונם של חתולים מכאניים ו/או מתאבק עם אריות שיש אדומים, ככל שהזמן עובר, אפילו דמויות כמו רפי לביא, אביבה אורי, שושנה ונערה שהיא יונה, נעלמות, מתעופפות ברוח המזרחית, לעת ערב אפשר לצפות בילד יוסף, לאיטו פוסע על האספלט, בין שני אקורדים שנעלמו, תווים שמחקו העננים, טומן משאלות בקיר, שט על מסוקים משומרים, חולם על רועי וסיגלית, פיליפ, פנינה וניר, s.o.s  s.o.s  s.o.s

Escape

Mariell Ame'lie KL, Queen Elizabeth

 Lilach Bar-Ami, Untitled Moon 2, 2011 ©

Alt, Control, Delete, Escape, Escape

מצב מספר 1 נטול שירותים, כרגיל הדילמה שקשורה בשחרור נוזלי השלפוחית, מייצרת אינסוף תמונות ומצבים שמפריעים לגוף להתרוקן בזמן חלום, כגון דמויות סהרוריות, משוטטות בכל פינה, אסלה גדושה עד הקצה, מלאה בגופת חמור, שומרי סף שאינם מבצעים את מלאכתם כיאות, למשל נרדמים במשמרת, או לחילופין מאפשרים לכל עובר ושב להפריע את פעולת הריקון. יש להניח שמדובר במכאניזם טבעי, שמונע מהאישה הבוגרת להרטיב את המצעים החדשים, ו/או להפריע את שנתו של הבוגר הסמוך לה, מכורבל בשנת ישרים, אדיש למצעי החג... עטורים בפריחת בוגנוויליה ורדרדה, בדומה לזו שצוירה בעזרת כפות ידיה הענוגות של אישה ירושלמית בשם אנה, בסופו של דבר עד עתה, אין זכר למוזיאון ברזומה, יש להניח שאותה אנה אשמה בדבר, אותו דבר שאינו מזיז לחולמת כהוא זה, אולם כשהיא נזכרת בביקור בבית של אנה ובאוצרת ההיא, שבסופו של דבר החליטה לוותר על היצירה שהכינה במיוחד לתערוכת הנייר... זה כנראה בגלל כל הלילות בהם חיררה בעזרת סיכת תפירה את דמותו של כושון ילדותה, עליקמא הקטן, יתכן מאד שאם הייתה מחוררת את תמונת פניהם של מיסטר קלינטון או מר בוש, הייתה נוטלת חלק בתערוכה הקבוצתית ההיא, אבל רק לא את אובמה, במיוחד שלמישל יש טעם משובח באופנה, היא משלבת בין אופנת רחוב לאופנת על, היא שונאת מותגים, אוהבת צהוב, לפחות כמו המלכה אליזבת ובוחרת לקדם אמניות ואמנים אנונימיים, בעלי אג'נדה פמיניסטית.

Alt, Control, Delete, Escape, Escape

Alt, Control, Delete, Escape, Escape

ליקוי ירח

Miwa Yanagi, Ayumi, from "My Grandmothers" series, 2001

Lilach Bar-Ami, Untitled Moon, 2011 ©

ראש חודש יוני, ליקוי ירח גם בחלון שלי, חנהל'ה ושמלת השבת, בדיוק לפני שנה השארתי את רוב המילים ביער, לטובת רומן היסטורי, שהופיע ברשימת קריאת החובה, זה לא שאני לא מאוהבת באידה וג'וזפה, אבל קשה להגיד שהם מייצרים אצלי מצבים של השראה, לפי א. ג'ורג'יו אמנות שנוצרת בעקבות השראה משחזרת את הקיים ואינה מחדשת דבר, אבל מה עוד נותר לחדש בעולם שמידי יום מתיישן ומתחדש, מתיישן ומתחדש, מתיישן ומתחדש... אפרופו בעיית הזיהום וסוגיית המיחזור, יתכן ולע. מלול יש פיתרון, הוא מייצר פסלים ממדפסות שמוצא ברחוב, בניגוד לק' שאוסף אותן לביתו, מתקן ומשוכנע שמצא אוצר, האמת היא שלצד שרשאות המילים, יהיה מעניין להציב ערימת מכונות דיגיטליות פגומות, שכולן ירשרשו בו זמנית, רעש נטול דיו שחור ו/או צבעוני, כזה שמחירו כפול ממחיר המכונה.. הבעיה היא שכל מה שקשור באיסוף חפצים עלול להפריע את שנתי..

המקרה עם העורב

Alex Prager

יום רביעי, בערך שבע וחצי בערב, הלכתי ברחוב, מאוכזבת מכך שגם הכספומט השלישי שבדקתי אינו מוציא כסף, חייגתי בנייד לק', אמרתי לו: נבואות הרב מתגשמות, אין כסף בקיר, בזמן שדיברתי איתו, עורב תקף אותי בראש. ממש הרגשתי איך זוג רגליו - ציפורניו מכות בי, ננעצות בקרקפת, מישהי צעקה, "תיזהרי", זזתי אחורה, האישה הסבירה לי שהוא מגן על הגוזל שלו, לא ראיתי שום גוזל, האצתי את צעדיי, בכף ידי בדקתי את הראש, מזל ששערי עבה..
בראש היו בעיקר מחשבות על טטנוס ותצלום של אמנית צעירה שראיתי לאחרונה, וגם היצ'קוק..


...ואם אודיע לראש העיר שעורבים תוקפים אנשים ברחבי העיר . זה יעזור???
אחרי המקרה עם העורב בדקתי שוב את הכספומט בפינת דיזינגוף - ארלוזורוב, לשמחתי הוא עבד.

you are under arrest

Lilach Bar-Ami 2008 ©

לעיתים עולה החשש מפני הרגע בו יופיע מר ק' ויאשים אותי בפתיחת מאות בלוגים במשך השנים, גניבת אינספור שטחים, חוסר התחשבות בזולת ובעיקר יצירה אינסופית של זהויות בדויות, ברור שאתכחש להאשמות, אבל מר ק' כשהוא מאובזר בחצי חיוך יפרוש בפני את הדו"חות שהשיג בעורמה ממר צוקרברג, ובזמן שאגמגם, אאדים, אכחיל.. הוא ינסה להסביר לי שחומרת הבעיה אינה טמונה בכך שאני מתחזה, אלא בכך שאני עסוקה בשלבים הקשורים לגיל ההתבגרות.

ואני. אני אנסה לשווא להוכיח למר ק' שזמן רב לפני שנפגשנו לראשונה בדיזינגוף פינת בן-גוריון, טסתי עד ניו יורק, נכנסתי למוזיאון וויטני, זה היה כמדומני בשנת 1987, או אולי 88, כן במאה הקודמת, שם זכיתי לראות את יצירותיה הבתוליות של מרת שרמן, untitled, שחור לבן, פספרטו, גודל בינוני ומטה, אחפש עוד סימנים כגון:  filmו noir, כדי להוכיח את צדקתי, אספר למר ק' גם על מבחן הקבלה ההוא לאקדמיה, בו אפילו צוות הבוחנים לא ידע מי היא אותה מרת שרמן סמך, זו שבזכותה כמעט התקבלתי, אבל רק כמעט, הייתי מספר 2 ברשימת ההמתנה, אצטדק בפעם המי יודע כמה בפני מר ק' ואגיד את המשפט המפורסם "גם אניש קאפור לא ...", אשלוף מכיסי את גזיר הנייר הצהוב עם הכתבה ההיא מהניו-יורק טיימס ששמרתי בארון הסודי: "איך לעשות נאן גולדין משלך" ואז ממש ברגע בו כמעט אנשום לרווחה..יוציא מר ק' מכיס מעילו את הקלף האחרון, "וויקיליק", ינעץ את זוג אישוניו השחורים באלו שלי ויגיד: 
you are under arrest"" "גברת סוזאנה".

afternoooon

Alex Prager

Lilach Bar-Ami 2009 ©

afternoooon ,ברירת מחדל, כשכל המילים בעולם תפוסות, כולל alt, control, delete, וכל שאר המחשבות.. אפילו untitled לא בא בחשבון, בגלל כאלו מתוחכמים כפליים ופי מליון ממך, "ארוחת ארבע", זו השעה הכי יפה בעולם, שלעולם לא תחזור, למרות המאמצים לשחזר, תה עם נענע, "קרוקמסייה" וגם "מאדם" מגבינה צהובה מותכת, דמעות תנין, ממלאות מחצית הספל, זולגות בעיקר בגלל דימויים ריקים ואנשים שמלאים בעצמם, העיקר למצוא את הרגע המיוחד הזה, גם כשאין מילים, תמיד יש אותיות, הברות, נקודות, רווחים, נשימות ותמיד אפשר לשמוח מהידיעה שבקרוב תעבור כאן רכבתתתתתתתתת..............///////--------()()()....... אולי לא ארוכה..... אבל בטוח מנוקדת, משובצת, צחורה, טהורה............. או מיי גוד. Thanks God.