"היינו העתיד", סוף הספר, טקסטים שמזכירים דימויים שיצרתי בעבר. העבודה נרכשה עי רופא בריטי שסבור היה שמדובר בנערות בית ספר יפניות, יש להניח שהבחין בהשראה הלאו דווקא מודעת של "נוריקו סאן הילדה מיפן"

Lilach Bar-Ami, Sakura 2008, digital technique and paper cutouts, 70x60cm

"ביקורו של עמית נפל על יום העצמאות. איך אעמוד איתו שם, דווקא באותה ח' חשופה של מפקד יום הזיכרון המעביר ליום העצמאות, בצורת הח' שלא נותנת לאף אחד להיות מחוץ לטווח הראייה? כולם רואים את כולם. אין שום דרך להסתתר בשורה שנייה. איך אתרגם לו מה זה "קיבוץ, קיבוץ דום!" ואחר כך, "הקיבוץ יעבור לנוח, קיבוץ נוח!" – בקול הבס המרעים של אדם? איך אתרגם לו את החצוצרה של גלעד פלש מגג חדר האוכל, ואחר כך ההקראות, וביניהן הרגע הנורא והמפעים של הזכרת ההרוגים שלנו, עם חיים, אח של רונן מהכיתה שלנו? איך אסביר לו על הילדים עם החולצות הלבנות וסיכת דם המכבים, ואז עולים למעלה כולם, למבצר, לחגיגות, לזיקוקים, לכתובות האש האדירות?" (יעל נאמן, היינו העתיד, עמ 196 )

"היינו העתיד", סוף הספר, טקסטים שמתחברים לדימויים שיצרתי בעבר

 Lilach Bar-Ami, Collage with images from the Encyclopedia, 2011, 80x80cm

"זה היה רגע מרוסק  אבל זוהר, רגע שבו האדם מקבל את הכבוד המגיע לו  על העובדה הפשוטה, המפליאה, שהוא נמצא כאן: על מאבקו לחיות, לתפקד, כמו כל יצור חי, כמו נמלה, כמו עץ. רגע שבו הצדק יורד ללא התראה על הארץ, וכל העבודות האפורות הוכרו כמפעל חיים: רגע שבו כולם שווים בפני העולם. כמו החמלה שלנו לאנשי פומפיי, כלומר, החמלה לאנשים ביקומים מקבילים, למה שלא היינו אף פעם, למה שלא נהיה. כמו שאנחנו משתאים לנוכח שלדי אדם במוזיאוני מדע." (יעל נאמן, היינו העתיד, עמ 193)