6 מפגשים עם אבשלום (חלק 4) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 4 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 3)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

קווינס, ניו יורק 1987, בתא הדואר מחכה לי "עלון הקיבוץ" שנשלח אלי מטעם ועדת דור צעיר, "כדי לשמור על קשר".  בעלון כתוב שהחבר ש', עולה חדש מצרפת שאמור היה להתגייס לצה"ל, נסע לבקר את משפחתו בפאריס לפני הגיוס ולא חזר. אני מהרהרת ביני לבין עצמי, מחשבות מותנות, ברוח התנועה השיתופית, אולי לא כל אחד מתאים, אולי בכלל לא היה צריך לקבל אותו לחברות. כשאני חוזרת ארצה כעבור כשנה, אני מגלה את האמת, החבר ש' לא חזר לקיבוץ וגם לא לצבא הגנה לישראל כי גילה שחלה במחלה האיומה.

בתקופה הזו כולם מדברים על המחלה, בחנות בגדי העור בה אני עובדת בוילאג', רחוב 4מערב, ניו יורק, ניו יורק, עובדים איתי בין היתר בחורים הומוסקסואלים, הם מספרים לי שלאחרונה איבדו רבים מחבריהם, שנפטרו מהמחלה.

רוק הדסון הוא כפי הנראה האיש הכי מפורסם שנפטר מאיידס. ביום הראשון שלי בעיר, אחי הבכור מתלוצץ ומספר לי שנהר ה"הדסון"  נקרא על שמו ואני בתמימותי מאמינה.

בזמן הזה אבשלום חי בפאריס, לדאבונו ולדאבון עולם האמנות גם הוא נדבק במחלה האיומה, לאחר או בזמן שסעד את דודו האוצר ג'אק אוחיון, שהיה חולה באותה המחלה.
לאחר שדודו האהוב נפטר, החלל שנפער אצל אבשלום כנראה עצום. הוא כותב בפנקסי הרשימות שלו:

"הראש שלי מתפוצץ, ז'אק חסר לי, הוא חסר לי, אין לי אפשרות לדבר אליו, אי אפשר להתחלק. אני מתפוצץ... איזה כאב (משפט של ז'אק)".

(ציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", מאת: אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin

http://www.artinamericamagazine.com/reviews/absalon/

"תאים" הוא הפרויקט האחרון והמשמעותי שיוצר אבשלום. הוא מתכנן שישה תאי מגורים התפורים למידות גופו, או יותר נכון למידות גופו של האדם הממוצע (גובהו של אבשלום הוא 1.90 ואילו התאים מתאימים לאדם בגובה 1.75. אף אני שגובהי 1.68, התקשתי לנוע בתאים של אבשלום). הוא מתכנן להציב את תאי המגורים בערים גדולות (פאריס, ניו-יורק, ציריך, פרנקפורט, תל-אביב, טוקיו) ואף מתכנן כל תא בהשראת המקום אליו מיועד, למשל לתא המיועד לתל-אביב יש פתח גבוה ורחב  לחלון, דרכו יחדור האור הישראלי. אבשלום מתכוון לנדוד ברחבי העולם ולהתגורר בתאים שיצר. בדומה ואולי ביחד עם בת זוגו מארי-אנז' גיימינו, שגם יצירותיה עוסקות בנדודים בארצות שונות.

בתאים הזעירים של אבשלום, בערך גודל של מכונית פרטית ממוצעת, אין מקום לדבר מיותר, החלל כולו מנוצל, כל פרט מתפקד באופן פונקציונאלי, מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שהיא גם שירותים וכד'.. באמצעות הצבת התאים בערים הגדולות יתקיים עימות עם הארכיטקטורה האורבנית, המטריאליסטית של האדם, תוצר המאה העשרים. אבשלום האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות היא לצור התניות חדשות.

הפרויקט "תאים, של אבשלום מתואר בסרט "וירוס בעיר", שיצר הבמאי הצרפתי סדריק ווניי ב2008. בסרט אומר אבשלום: "אני אוהב את הרעיון של הוירוס: זה נשמע אלים משום שיש לכך קונוטציה שלילית, אך בעצם זה תהליך שכולל את הרעיון של טרנספורמציה, של שינוי."

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin
קישור לסרט וידאו של התערוכה בברלין

לאור כל המידע הנ"ל אני סקרנית לדבר עם האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו, שהייתה בת זוגו ב4 השנים האחרונות לחייו, רק כדי לשאול אותה:

מה הוא חשב ? מה הוא אמר? מאיפה שאב את האמביציה והכוח לצור ללא הפוגה בצל מחלה כה מאיימת?

מובן  שיצירתו המשמעותית של אבשלום והאחרונה, אינה ניתנת לניתוק מהנסיבות שליוו את חייו באותו זמן:

כאמור החלל הענק שנוצר בעקבות פטירתו של הדוד, שכפי הנראה היה האדם הכי קרוב אליו.

המחלה האיומה שבה לקה בתקופה בה נחשבה למחלה חשוכת מרפא וגם מדבקת, מצב שכפה עליו בדידות.

(אני נזכרת באחד מימי חנוכה בילדותי בקיבוץ כשתינוקות רבים חלו במחלה בשם "דיזנטריה", אותם תינוקות רוכזו בתאי בידוד בצידו המערבי של הישוב, איזור בו איש לא התגורר. באחד הויטראז'ים הצבעוניים שכיסו את חלונות חדר האוכל לכבוד חג האורות הופיעו האותיות: ד י ז נ ט ר י ה, לאיש מלבד האחיות והרופא אסור היה להתקרב לחדרים המבודדים, בהם שהו התינוקות החולים.)

כל אלו מצטרפים לעיסוק שלו בחללים הן ברמה הפיזית והמטפיזית, החיצונית והפנימית,

אבשלום, כאמור נושא בליבו חללים מצטברים הבאים לידי ביטוי ביצירתו.

החל ממות דודו, וכלה במחלה שמסתיר מרוב האנשים, שאם תתגלה, יש להניח שתכפה עליו ניתוק מוחלט מהחברה, חייו יתנהלו בתא בידוד, ממש כמו בסרטי הוידיאו שיצר, איש בגפו בחדר לבן, איש מקיים את הפעולות ההכרחיות בלבד, אוכל, רחצה, אכילה, התרוקנות, כמו חיה בכלוב, איש נאבק באויב דמיוני, לדידו האויב כה מוחשי, רק הוא יודע על הגזירה שנפלה עליו, איש צועק צועק צועק..

אבשלום יוצר תא לכל עיר בה מעוניין לשהות, אולי יהיה מבודד מהחברה, אבל יוכל לשהות בכל מקום בו יחפוץ, בתא הזעיר, הפרטי שלו, אם לא בגופו אז ברוחו, בחלל הענק שנפער בליבו, בלכתו בטרם עת, בחללים המצומצמים שהותיר במבנים הלבנים - נצחיים שהשאיר אחריו, אלו שתמיד יזכירו לנו לשאול שאלות, לבחון מחדש את המרחב, את התרבות והמוסכמות שיוצרת, לערער בהתניות חברתיות ולבחון מחדש את מיקומינו ובעיקר את צרכינו האמיתיים.

כשנשאל אבשלום על הזמן לו זקוק לסיום הפרויקט הוא עונה:

"כמה זמן? אני חולם שהוא יימשך לנצח. אני חושב שהחיים שלי יהיו קצרים, כמו החיים של כולנו. זה בסדר. עבור זמן-חיים זה בסדר".

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 3) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 3 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 4)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

Lilach Bar-Ami, Absalon in HR Israel © 

1987 בדרך חזרה מניו יורק ביקרתי  את המשפחה בפאריס.

התארחתי בדירה של של בת דודתי, רחוב  רוקט.

באותו זמן אבשלום התגורר בפאריס, חי, למד, יצר.. 
לא היה לי מושג על קיומו של מאיר אשל,
יתכן אף וחלפתי על פניו ברחוב..

בלילות הצרפתיים, ישנתי לצד בת דודתי באותה מיטה, יאמר לזכותה שבניגוד לחדרים נטולי המקלחת או אמבטיה פרטית בהם התגוררו שכניה, היא בנתה חלל נוסף, חלל זעיר שכלל מקלחת ושירותים.

אני מהרהרת ברעיון שבין היתר אבשלום קיבל השראה מהדירות השכורות בהם התגורר כסטודנט וכאמן בפאריס. עיר הידועה ביוקר המחיה ובדירות קטנות הממדים, בה מתגוררים תושביה הצעירים ואף המבוגרים, שאינם עמידים.

בביקור ההוא בפאריס יצא לי לבקר בחדר היחיד בו התגוררו דודתי, בעלה וילדיה לפני שעלו ארצה. באותו זמן גר בחדר בן דודי בגפו,  למרות המאמצים התקשיתי לדמיין כיצד חדר זה שימש מגורים למשפחה בת חמש נפשות.

הו פאריס פאריס..

(אחרי שכתבתי את הנ"ל מצאתי באחת הכתבות על אבשלום אישור להנחה שלי:

"... ולאחר זמן קצר עבר להתגורר עם דודו מצד אביו, מבקר האמנות ז'אק אוחיון. "הוא היה אנציקלופדיה מהלכת ונחשב לבר סמכא באמנות", מספר דני אשל על הדוד. הוא ואבשלום גרו בדירת הסטודיו הזעירה של אוחיון ברובע השלישי בפאריס, שעליה כתב ניניו במאמרו כי "עיצוב יחסי החלל-ריהוט הרציפים בה היה מקור השראה משמעותי לאבשלום".

אלי ערמון אזולאי, גלריה, הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin 

יתכן ופתרון חידת המבנים שיצר אבשלום נמצא בשאלה כמה מקום צריך אמן כדי לצור?

אני נזכרת בהחלטה שלי להפסיק לצייר כי אין מקום בחדר. בחדר הפצפון בניו יורק, קווינס, ריגו פארק 63, מצאתי באחד הארונות שקית עם חתיכות עור, שזרתי אותן זו לזו, יצרתי "יצירת אמנות". (בזמן הזה לא היה לי מושג שאלך ללמוד אמנות, למרות הביקורים התכופים במוזיאונים שונים ברחבי העיר, כולל תערוכתה ההיסטורית של סינדי שרמן במוזיאון "ווטני " עם תצלומיי סטילס בהשראת סרטי פילם נואר)

אני חושבת על החללים המינימליסטיים שיצר גודאר בסרטיו, על יצר האספנות של  שארל אפרוסי, בספר שאני קוראת לאחרונה "ארנבת עם עיני ענבר" מאת: אדמונד דה ואל, (קדר, שכמו אבשלום נולד בשנת 1964 בנוטינגהאם באנגליה, וב1993 קבע את מגוריו בלונדון וזכה  להצלחה רבה כאמן, הכלים הבהירים שיוצר, בהחלט יכולים לנהל דיאלוג מעניין עם המבנים של אבשלום) וגם הווילה בת שלוש הקומות של משפחת שוורץ, ניצולי שואה, שנראית כמו מוזיאון, גדושה ברהיטים, תמונות, פסלים ועוד המון חפצים שונים.

אז כמה מקום צריך אמן כדי לצור?, אדם כדי לחיות?

איפה הניח אבשלום את חמרי היצירה שלו?

במקרה של אבשלום נראה שהמקום אינו מהווה מגבלה כלשהי

ואולי כן, אבשלום בוחר לצור תא, חלל מגורים מיוחד לכל עיר בה ישהה בעולם,

נראה שהוא רוצה להיות בו-זמנית בעולם כולו,

לפרוץ כל מחסום, גבול או מגבלה אפשריים,

בטח לא מדובר במקום פיזי בהקשר של חפצים או חמרי יצירה להם הוא זקוק..

נראה שהמחשבה והרעיון הם העומדים בלב יצירתו, ה"ריק" הוא היצירה עצמה וגם חומרי הגלם שלה, בוודאי לא החומרים הגשמיים - החפצים. אפשר להסתפק בריבוע שחור או לבן, מקסימום משולש, במקרה הטוב עיגול....

המחשבה על היצירה היא היצירה עצמה, לכך לא צריך הרבה חמרים, כמו אדריכל, ספר סקיצות, עיפרון לרישום והשראה, בחלל הריק אפשר להרהר במשך שעות, בסוף זה מגיע, או שזה כבר ישנו..

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 2) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 2 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 3)

(קישור למפגש 4)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

אני עומדת בקומה העליונה של האולם, מתבוננת בחלל הקטן המוקרן על גבי הקיר.

איני מצוידת במשקפי הראייה לרחוק, שטרם עשיתי (בקרוב אלך לאופטומטריסט, אני מתכננת כבר שנתיים)

היתרון שלי כרגע הוא בטשטוש שנוצר ממרחק בעיניי, נטולות המשקפיים המתקנות.

(אפרופו האמנית היפנית יאיוי קוסמה שיש הטוענים שהנקודות המאפיינות את יצירתה נוצרו בעקבות ליקוי ראייה, לפי גירסה אחרת אלו הנקודות שנותרו על עורה לאחר שאימה הכועסת צבטה אותה).

בכל אופן הגרסה הראשונה על קוסמה מתאימה לטשטוש שנוצר ממרחק בראייתי.

אבשלום ניבט אלי מהחלל שנוצר בקיר, הוא נמצא בתוך חדר זעיר. 4 קירות לבנים.

אבשלום יושב על שרפרף צמוד לשולחן, מתלבש, מתפשט, מתרחץ באמבטיה.

הוא מציג בפני את הפונקציה של המבנים החיוורים שיצר. הוא מסביר לי ולצופים, איך להתנהל בתוכם. הוא מאפשר לי לחדור לרגע הכי אינטימי של האדם עם עצמו.

אני מתבוננת באבשלום, לרגע מרגישה שהוא נמצא ממש איתי, משוטט לצידי בביתן הלנה רובינשטיין.

Absalon, Solutions, 1992, Video, color, sound | 7:30
http://www.arndtberlin.com/website/artist_12057

אני מציצה לאבשלום, מבעד לחלון, דרך קיר זכוכית, כזה הניתן לצפייה מצד אחד, הוא לא רואה אותי, אני רואה אותו, אני מכירה אותו, עד היום הכרתי את תווי פניו, עכשיו אני מכירה גם את מבנה גופו, הגבוה גבוה.. הקרחת, נראה מבוגר מעט מכפי גילו, בסה"כ 28 כשנפטר, כשיצר את הווידיאו, כנראה פחות.

אבשלום אבשלום, אני נזכרת בשיעור הספרות, בשיר של נתן יונתן:

"..לו יכולנו לדבר על כך בשקט 
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד 
תוגת אמך, רק מלך בא בימים 
שאל מותו הולך בלי שמחה 
ועוד כמס בליבו מזימה אחרונה 
להציל לפחות ילד אחד שלו 
מהכתר, מהמלחמות. 
רציתי, טפשון שלי, רק אותך, אבשלום"
(קטע מתוך השיר של נתן יונתן "עוד שיר על אבשלום")

דווקא בשם הזה בחר מאיר אשל?!

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 1) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

Lilach Bar-Ami., art at the turn of the millennum, 2013 ©

מפגש 1 עם אבשלום

(קישור למפגש 2)
(קישור למפגש 3)
(קישור למפגש 4)
(קישור למפגש 5)
(קישור למפגש 6)

את אבשלום הכרתי לראשונה קצת אחרי שנת 2000 כשרכשתי במבצע בחנות הספרים סטימצקי את הספר

ART AT THE TURN OF THE MILLENNIUM

אחת הרכישות המוצלחות שהצטרפו לספריית האמנות שלי. ספר המאגד בתוכו אמנים בעיקר צעירים שכוכבם דרך בעשור האחרון של המילניום ביניהם: קבוצת האמנים הבריטים הצעירים YBA, הכוללת את טרייסי אמין, שרה לוקאס, דמיאן הירסט ועוד, עוד אמנים מוכרים שמוזכרים בספר הזה שחלקם הכרתי במהלך העשור ההוא וחלקם בעקבות הספר:

JEAN – MICHEL BASQUIAT

NOBUYOSHI ARAKI

JANINE ANTONI

DONALD BAECHLER

MATTHEW BARNEY

VANESSA BEECROFT

SOHIE CALLE

JAKE & DINOS CHAPMAN

MARLENE DUMAS

DOUGLAS GORDON

MONA HATOUM

NAN GOLDIN

ELIZABETH PEYTON

CINDY SHERMAN

MARIKO MORI

JESSICA STOCKHOLDER

ועוד ועוד

רפרוף מהיר בספר לאחר תקופה ארוכה שלא עיינתי בו מגלה שרוב האמנים שנבחרו לספר הם אמנים מפורסמים, חלקם פרצו לתודעה כבר בשנות השמונים אך רובם כאמור זכו להצלחה בשדה האמנות הבינלאומי במהלך שנות התשעים. כולל אותם אמנים צעירים שסיימו את לימודי האמנות בראשית שנות התשעים ובין השנים 1990 ל2000 הצליחו לבנות קריירה משגשגת.

לא ניתן להזכיר את הספר הזה מבלי לחשוב על התערוכה המדוברת המתקיימת בימים אלה בניו מוזיאום בניו יורק, שרבות כבר דובר עליה : "ניו יורק 1993: חוג סילון ניסיוני, טראש ולא-כוכב"

http://www.newmuseum.org/exhibitions/view/nyc-1993-experimental-jet-set-trash-and-no-star

(חושבת לעצמי שגם האמנית האמריקאית קארה ווקר ראויה להיכלל בספר של אמני המילניום. וכן בתערוכה 1993.)

ובחזרה לאבשלום.

הספר הנ"ל מסודר בסדר כרונלוגי מa עד z

האמן שפותח את הספר הוא

ABSALON

ליד תצלום פניו כתוב:

1964 born in Ashdod, Israel/1993 died in Paris, France

כותרת קטנה שמייצרת אצלי סקרנות רבה, מאותו רגע אני מתחילה לצבור מידע על אותו אבסלון – אבשלום. הזמן הוא טרם עידן מחשב בכל בית ,  לפחות עד שיכנס לחדרי המחשב והחיבור לרשת יחלפו כ4 שנים. (במחשבה שנייה הייתי מחוברת למחשב ולרשת בעבודה אבל בבית לא היה לי מחשב ובעבודה לא היה זמן  סתם כך לנבור לעצמי)

האמן מאיר אשל נולד באשדוד, חי, למד ויצר בפאריס בין השנים  1987 ל1999.

מתגנבת לאוזניי השמועה שאשל היה חבר טוב של האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו.

כשהיא מגיעה לארץ אני הולכת לשמוע את הרצאתה בבצלאל, היא מדברת באנגלית, באמצע נתקעת, מתרגשת ומבקשת להפסיק, אני מזדהה עם השיתוק הזה... הפחד לדבר מול קהל..

אני לא ניגשת אליה..

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני מחפשת חומרים על אותה אמנית שאף את שמה לא זכרתי, אני רושמת בגוגל "השמלה של האמנית הצרפתייה", זכור לי שהייתה לה עבודה חשובה עם שמלה.

והנה בדרך לא דרך הגעתי לאותה אמנית שחיפשתי, הקשר הראשון שלי לאבשלום.

תוך כדי רפרוף בכתבה  שהתפרסמה בעכבר העיר בנובמבר 2008 מאת דנה גילרמן שראיינה אותה כשביקרה בארץ בעקבות השתתפותה בתערוכה בנושא שינה במוזיאון פ"ת.

אני מגלה מספר אמירות המתחברות ליצירתו של אבשלום. כגון:

"היא מדברת על הקושי שעומד בפני האמן העכשווי, שחייו הם חיי נדודים - מעיר לעיר, מארץ לארץ, מתערוכה לתערוכה. עם זאת, אין מוכנה יותר ממנה לאותם נדודים אין-סופיים: חלק גדול מהאובייקטים שהיא מכינה מתאימים לחיים בתנועה. מלבד גרבונים שבכמה תנועות יד זריזות נהפכים לתיק גב, יצרה שכמייה, שיכולה להיפתח לאוהל ענקי. היא מעידה שבסטודיו שלה בפאריס יש רק מזוודה."

(אבשלום תכנן מבני מגורים עבור ערים שונות בעולם, בהם התכוון לגור)

צמרמורת אוחזת בגופי, בהמשך הכתבה מסתבר שאותה אמנית, לא רק שהייתה קשורה לאבשלום אלא במשך תקופה היא הייתה בת זוגו של מאיר אשל מאשדוד.

עכשיו מתבהר הדמיון בדרך החשיבה של שני האמנים.

אני מזהה עוד משפטים בכתבה שבקלות משתלבים עם יצירתו של אבשלום, למשל:

"הלך הרוח, החרדה והאי-יכולת לישון מאפיינים בעיניה את מצב האמן, שפעמים רבות נאלץ לנסוע בעקבות עבודותיו לערים זרות ברחבי העולם ונותר ספון בחדרו במלון בתחושת תלישות, זרות וניכור", נכתב בדף התערוכה. "האמנית מעידה על עצמה כמי שנתקפת חרדה וחוסר מנוחה לפני נסיעה לערים זרות ובאופן כללי, פעמים רבות רואה בנסיעות הללו גורם מפריע שמנתק ותולש אותה מעבודתה וממקומה הטבעי".

(ציטוט המעלה במחשבתי את סרט הוידיאו בו אבשלום מצולם בחלל לבן, ריק, כשהוא נאבק באויב דמיוני, סרט המבטא חוסר אונים, חרדה, בדידות.. הצפייה בסרט עוררה אצלי מחשבות על היחיד מול הממסד, בירוקרטיה, נו קפקא)

E.B., Absalon, 2013 ©

  

במשך הזמן אני מגלה עוד ועוד פרטים על אבשלום.

אני נמשכת לסיפור האישי שלו,

החל מהגיל, שנת הלידה כמו שלי, כלה בשנה בה נפטר 1993 (שוב התערוכה בניו מוזיאון).

1993 השנה בה הגעתי לתל-אביב, לאחר סיום לימודי האמנות באוניברסיטת חיפה,

רציתי לעסוק באמנות, "להיות אמנית", "להציג בתערוכות"
די מהר אני מגלה שלא צוידתי בדבר העיקרי שצריך כדי להיות אמן

(קשרים, פוליטיקה, יחסי ציבור)

במרפסת הדירה השכורה אני מציירת קירות, בהשראת קירות הילדות בבית הילדים בו גדלתי בקיבוץ,

אני מצוידת בחומרים של "דלות החומר" אליהם גדלתי וחונכתי בעל כורחי.

זה מה שאני יודעת, אני נמשכת לחומרים האלו, למשיכת המכחול, לנזילת הצבע, ל"ג'סטה" ל"ריק" "לריבוע השחור" ל"נזילות הצבע" ל"כתמים", לפולק, מלביצ', אביבה אורי, רפי לביא.

מצוידת בקירות שיצרתי, אני הולכת לפגוש את רפי לביא, מנהל המדרשה לאמנות ברמת השרון.  יושבת מולו בדירה  ברחוב יונה הנביא 42, בין מאות תקליטים, קלטות ויצירות אמנות, הוא לובש מכנסיים קצרים, נועל כפכפי גומי ואומר לי שזה מזכיר לו אמנות איטלקית "ארטה פוברה", הוא רושם עבורי מכתב, (עד היום אני מחפשת אותו, אני יודעת שהוא איפה שהוא טמון אצלי) במכתב כתוב שהוא ממליץ לקבל אותי לשנה רביעית במדרשה לאמנות.

ברגע האחרון אני מחליטה ללמוד עיצוב גרפי בבית הספר "אסכולה לעיצוב" הסמוך לדירתי ברחוב מזא"ה 29 כך אקבל עוד כלים ליצירות האמנות שלי, אני מעוניינת לשלב טקסטים וסקרנית מאד לגבי "איך עובד עולם הפונטים". מקסימום אהיה לי גם מקצוע, אני חושבת לעצמי.

אני מצליחה מאד בלימודיי העיצוב, אני יוצרת "אמנות גרפית" וזה נראה חדשני ביחס לעיצוב המקובל, אני מתאהבת בברודי וקרסון, (שני מעצבים מובילים, פורצי דרך בשנות התשעים)

אך די מהר מגלה ובעיקר מרגישה שאני סוג של מכונה שמייצרת עבור משרדי עיצוב ופרסום, לקוחות שמחליטים עבורי איך ומה... די מהר משתעממת ובעיקר האגו שלי רוצה להיות "אני" ולא "הם".

בזמני הפנוי אני מסתובבת בגלריות, עוקבת אחרי המתחולל בעולם האמנות, קוראת כתבות, ביקורות, בעל כורחי "מתחיילת", מנסה להתאים את עצמי, לבנות את עצמי, ללמוד את החוקים..

בזמן הזה אבשלום היקר שלי,

מספיק לחיות ולמות, לבנות קריירה משגשגת,

לצור שפה אישית החותרת בעיקר נגד הזרם 

להציג בגלריות נחשבות בפאריס, במוזיאון תל-אביב..

בעצם זה קורה עוד לפני..

בשנה שאני מגיעה לעיר הגדולה כאמור הוא נפטר,

אולי זה מה שמושך אותי להתעניין ביצירתו,

בתופעה החד פעמית והמסתורית הזו שמכונה אבשלום.

ביצירה כל כך בשלה שנוצרת בתקופה כל כך קצרה,

לרגע נראה שהגיע לעולם כדי להגיד משפט אחד

המתמצא באמירה כל כך מגובשת ולמות

לראות את יצירתו של אבשלום

זה קצת כמו "לראות את פירנצה ולמות"

אני מהרהרת ביני לבין עצמי.