יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

השיעים חוצים את ההאוואלי



Lilach Bar-Ami, Moon 2011 ©




בעוונותיי שירתי בלבנון, במשך תקופה קצרה הייתי פקידת לישכה, זיכרון מאז:

אני תורנית, ישנה צמוד למרכזיה של לשכת האוגדה, אמצע הלילה, הטלפון מצלצל, על הקו מח"ט אחת החטיבות של האוגדה, קולו נרגש, הוא אומר לי: "תגידי לי"ב שהשיעים חוצים את ההאוואלי ", "מה?" אני שואלת, הוא מרים את קולו, צועק אל תוך אוזני: "השיעים חוצים את ההאוואלי".

אני מקישה בזהירות על דלת העץ הסמוכה, קוראת בקול רועד  "י"ב השיעים חוצים את ההאוואלי ". מעבר לדלת בוקע קול מנומנם, קולו של י"ב מפקד האוגדה, "שיתנו להם לעבור".
"שיתנו להם לעבור?" אני חוזרת על דבריו בטון ספקני, "כן" אני שומעת מעבר לדלת.

מרימה את השפופרת, אומרת למח"ט: "י"ב אמר שיתנו להם לעבור"

חוזרת למיטה, מתכסה בשמיכת הצמר האפורה, חושבת על השיעים, מי הם, איך הם נראים, מה הם לובשים, מה הם בחרו לקחת איתם כשברחו מהבית באמצע הלילה, מה הם חושבים, מה הם מרגישים, האם קר להם.

מדמיינת: נהר, גשר עץ, כמו בציור דיו סיני, של צייר לא ידוע, דמויות עטופות בדים בגוונים כהים, הנשים מכוסות מכף רגל עד ראש, הגברים אוחזים בידיהם את הפעוטים המנומנמים, על כתף אחת הם נושאים שקים ענקים, אותם יצרו כפי הנראה ממצעים, לתוכם השליכו בחופזה, כל מה שרק העלו על דעתם, שיכול להיות להם לעזר במסע הארוך הזה, מזון, בגדים, כלי רחצה, קצת תצלומים, זיכרון מהחיים, שאותותו נשארים מאחור.

לילה, ירח, השיעים פוסעים אל עבר אופק לא נודע..

"השיעים חוצים את ההאוואלי ", לעיתים המשפט הזה צץ ומהדהד בראשי, למרות שדי זמן עבר מאז, אז אני חושבת לעצמי, מה עלה בגורלם, האם הם הסתדרו, האם הם מצאו חיים חדשים, חיים טובים יותר במערב, או אולי חזרו הביתה..

יום שני, 17 באוגוסט 2015

שלום חיילת




Lilach Bar-Ami ©
Ana, from the series, Hello Soldier 2004

"שלום חיילת" כיניתי את התערוכה ההיא שמעולם לא יצאה לאוויר העולם. הסתובבתי ברחובות תל אביב חמושה במצלמה האנלוגית, זו הישנה של אבי, מצלמה שידעתי לתפעל היטב, מאז שחדלה לעבוד הרגשתי שלא אצליח לצלם שוב לשביעות רצוני, בטח לא עם כל ה"דיגיטאליות" האלו שעד היום אני מפעילה על מצב אוטומט.. אולי פשוט מפני שאני לא "צלמת" אני פשוט מצלמת..





Lilach Bar-Ami ©
Shira, from the series, Hello Soldier 2004


תל-אביב, אני מחפשת אחר חיילות, רחוב קפלן, סמוך לקריה, "שטח צבאי", "אסור לצלם" אישה עם מצלמה מעוררת מיד חשד, רחוב הארבעה, רחבת הסינמטק, שתי חיילות מסכימות לשתף פעולה, רוב החיילות אליהן אני פונה מסרבות להצעתי להצטלם, פה זה תל-אביב, כמעט כולם אמנים או אמניות, בוגרי "תלמה ילין", הן "מעריכות אמנות", חוששות לשתף פעולה, רק שלא יראו את פניהן מוצגות באיזו גלריה, אני מבינה אותן, "לונדון מיניסטורס" אני פוגשת עוד שתי חיילות, לשמחתי הן נענות בחיוב לבקשתי, (כולן חותמות לי במחברת, מאשרות את הסכמתן שאנהג בתצלומים כרצוני).





Lilach Bar-Ami ©
Ana, from the series, Hello Soldier 2004

המצלמה מתקלקלת, אני מתכננת להמשיך את הפרויקט בהקדם, אחרי שאתקן אותה או ארכוש חדשה, הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה מגיעה ארצה, היא מציגה בגלריה "זומר" תצלומים של חיילות ישראליות, אחריהן עקבה במהלך גיל ההתבגרות, עד שהפכו לחיילות, הצבת הדמויות שהיא מצלמת בסטודיו מאוד דומה לזו שלי, (התצלומים שלי הם תוצר של מפגש אקראי ברחוב), או יותר נכון התצלומים שלי דומים לשלה, למרות שלא הכרתי את הסדרה הזו, אם איני טועה היא הוצגה לראשונה באותה שנה. הבנתי. הפרויקט שלי נגמר נגמר נגמר. 

החיילות שלי נוצרו מתוך מחשבה על תפקיד החיילת ב"צבא הגנה לישראל", "אני החיילת", חוויתי את החיילות מהזן הנשי כסוג של פקידות, קישוט, תפקיד פאסיבי, שבמובנים רבים מדכא את האישה, מנמיך ו"מחפצן" אותה, מציב אותה בין ערימות מסמכים שעליה למיין בין "סודי ביותר" ל"סודי פחות", או "מסווג", להשיב על צלצול הטלפון הצורם, לרשום הודעות, להגיש קפה שחור, לציית לפקודות, לעמוד למסדרים, צורת חיים שלא הצלחתי להסתגל אליה, העברתי את זמני בהגשת טופסי העברה מבסיס לבסיס (טופס 55) עד שמצאתי מפקד נחמד במשרד שומם של "ביטחון שדה" בלבנון, מפקד שלימד אותי להכין קפה בוץ, המתין בסבלנות רבה, בזמן שאצבעותיי תרות אחר המקש הנכון במכונת הכתיבה, בגון ירוק - נחושתי, וגם קצת כעס על כך שאני מתעוררת מאוחר, ובמשרד אין מי שישיב לצלצול הטלפון הבודד, כאשר הוא בכבודו ובעצמו מתקשר מהשטח.

החיילות שלי הן פקידות! (יתכן וחלק מהבנות שצילמתי שמשו בתפקידים יותר נועזים, אך אני בחרתי להציג אותן כפקידות.)




Lilach Bar-Ami ©
Esty, from the series, Hello Soldier 2004

את אחד התצלומים - חיילת ממוצא אתיופי, אני מוצאת בין תצלומי פרחים. פרחים שצילמתי במסגרת הטיולים שלי ושל נ' בטבע, טיולים שנעשו בעיקר כדי לאסוף אנרגיה של פרחים לצורך עבודתו, הוא אסף את האנרגיה ואני צילמתי את הפרח במלוא הדרו ותפארתו, כמו החיילות, לרוב מוצב במרכז הפריים. מניחה שכבר אז חשבתי להציג את תצלומי החיילות לצד הפרחים, קישוט, יופי, טבע דומם.

מוצבים רבים ברחבי הארץ נקראו על שם חילות: דינה, רינה, נורית.

קול בוקע ממכשיר הרדיו, אי-שם מבין נבכי הילדות:

"בהיאחזות הנח"ל בסיני 
המון דברים יפים ראו עיני 
כמו למשל - חיילת יחפה 
וצמתה מוטלת על כתפה."

"שם כל השרות והדליות והרינות 
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות 
עם כל האור וכל הפנאי 
אשר ראיתי בעיני. " 





Lilach Bar-Ami ©
Harzit, from the series, Hello Soldier 2004


הסדרה מעולם לא הושלמה, החיילות שלי נותרו בתיבת העץ האפילה, זו המעוטרת בפריחה סגולה, שקניתי ב"שוק בצלאל", מודפסות על  נייר במצב "קונטקט מוגדל", ארוזות במעטפות נייר, כמו פרויקטים רבים נוספים שעשיתי בצילום, תיקוות, חלומות, ולא מעט כסף, שהשארתי בחנות הצילום ההיא ברחוב אלנבי, שנסגרה בראשית "העידן הדיגיטלי".

החיילות שלי נותרו בגדר רעיון, "פקעת של אוויר" בדומה לילדה ההיא מהסיפור של הארוקי מורקאמי, טמונות בתוך סבך חוטים שקופים, כמעט בלתי נראים, נעות בתוך זמן משלהן ושל משהי אחרת, שאולי חלמה בין היתר להיות "צלמת", מישהי שכלל אינן מכירות.





Lilach Bar-Ami ©
Savyon, from the series, Hello Soldier 2004

הנה עכשיו בחודש אוגוסט, חודש שמוקדש ללעשות בעיקר "כלום", ללא הכנה מראש, כעבור כאחת עשרה שנה הן עולות מהאוב, יש להניח שעכשיו הן כבר נשים בשלות, חלקן נשואות, אמהות, אולי נשות "קריירה" כלשהי..






Lilach Bar-Ami ©
Sinan, from the series, Hello Soldier 2004

כנראה לא במקרה הן הופיעו דווקא עכשיו, נזרקו בעל כורחן לתוך ה"כלום", חודש אוגוסט, חופש, אם לא ביפן אז פה בישראל, בדירה השכורה בתל אביב, החיילות שלי הן כפי הנראה בין היתר שיקוף לאמנית או אמן שלרגע לא עוצרים ממלאכתם, שבויים ביצירתם, ברעיון שהביאו לעולם, יוצרים באופן אוטומטי, מבצעים פקודות דמיוניות, לא יכולים להגיד לא, האמנות היא הזהות, מנסים לשכלל את הדבר הזה כדי שיתאים לצרכים של אחרים, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, צופים, אספנים, חוששים שאם לרגע ייוותרו או ישנו כיוון, תאבד לעד השפה שהם יצרו והם ביחד איתה ידעכו אט אט, ישקעו אל תוך מצולות הריק.






Lilach Bar-Ami ©
Shira, from the series, Hello Soldier 2004


החיילות שלי הן אולי גם "חיילות של אמנות" של "להיות אמנית", לציית למשחק מכור מראש או שלא לציית, לפשוט את המדים, את התחפושת, לקחת פסק זמן ולהמציא דמות חדשה, (אפרופו דמויות הנשים של האמנית סינדי שרמן), למשל להגיד לא לאוצרת, להשתתפות בתערוכה מסוג מסוים? (כמו ההצעה ההיא שקיבלתי השבוע להשתתפות בתערוכה קבוצתית בגלריה מרכזית, מלווה בצירוף מילים שמעורר בי דחייה).

"שלום חיילת" רציתי להגיד לחיילת שפגשתי אז מזמן לפני כאחת עשרה שנה ברחוב, והנה צירוף המילים שינה את משמעותו במהלך הזמן שחלף, כתיבת הטקסט והמחשבות .. "שלום חיילת" אולי בכלל זה שלום מהסוג השני "שלום ולא להתראות" לאותה "חיילת של אמנות" ואמונות שווא.





Lilach Bar-Ami ©
Dam ha Macabim, from the series, Hello Soldier 2004

(עוד עולה בדעתי: "שלום חיילת" מהדהד גם את "שלום חייל" סדרת עבודות על נייר, נוטפות דם של האמן משה גרשוני.

כן מעניין ההקשר למיצב הקיר שיצרתי בין השנים 2012 ל2013 בשם "ההר הוליד ארנב" הבוחן את שאלת הבחירה והרצון "להיות אמן" באמצעות דיאלוג עם רעיונות מחכמת הקבלה וג'וזף בוייס, נראה שהחזרה בזמן ובחינה מחדש של דימויי החיילות שצילמתי בשנת 2004 מחדדות עבורי מספר תובנות לגבי מיצב הקיר הנ"ל, שעדיין לא הוצג)

יום רביעי, 10 ביוני 2015

התנתקות


(מחשבות במלאת עשר שנים להתנתקות מגוש קטיף, עשר שנים לפרויקט הקיץ "קשר")






Lilach Bar-Ami, Kesher, Office in Tel Aviv Gallery, Summer 2005


קיץ 2005, חודש אוגוסט, "מתנתקים מגוש קטיף". חמושה באמביציה של אמנית בתחילת דרכה, באמתחתי חוטי צמר, גליליי מסקינג טייפ, טושים, אני פולשת לחלל הגלריה ש"סגורה" לרגל חופשת הקיץ. אני בונה מקום משלי.

בעיני רוחי חולפות תמונות: ערסל נשכח במחנה קיץ, אולי בכפר החורש, מקרמה, קרושה, שיעור מלאכה, סבתא סורגת, שרשראות קישוט לחג, גדר ביטחון..

מידי בוקר אני מגיעה לגלריה ה"סגורה" כדי לבנות את המקום שלי, חותכת, גוזרת, קושרת, רושמת סימנים על הקירות, אט אט טווה שפה בחלל הלבן.. לעיתים מישהו מציץ..

יש לי בדיוק שבועיים, אפרק את המקום שלי במועד שנקבע כיום ה"התנתקות".





Lilach Bar-Ami, Kesher, Office in Tel Aviv Gallery, Summer 2005



פליטות, ניתוק, קשר, האם באמת אני יכולה להרגיש, מקסימום עוברת מדירה שכורה אחת לשנייה, מתנהלת מחוץ לכל קריטריון, שמזכה אותי בהגדרה כלשהי, כזו שאולי תעניק לי נקודות זכות, או לפחות חוסר זכות, כנראה שלא זכאית לדבר, מלבד המחשבה, הדמיון, ההתבוננות מהצד..

בת אדם, אישה, יהודייה, צברית, חצי מרוקאית, חצי תוניסאית, ישראלית, בת קיבוץ, "משוכנזת"? טוראית בדימוס, תל-אביבית, מעצבת גרפית לשעבר, מחפשת עבודה תדיר? אמנית?

כעבור שבועיים, כשהם יעזבו את גוש קטיף, את "הבית" לאחר מאבקים, כוח, פיזי ונפשי, יצעדו לעבר זיכרון שלא מרפה, חיים בדיור זמני, המתנה ארוכה לפיצויים, אני אגזור את החוטים, המחשבות והדמיונות ששזרתי בחלל הלבן, בשם האמנות, בשם המילים על רצון להזדהות עם אנשים שעוברים חוויה דומה, יהודים או ערבים, צ'רקסים או דרוזים, נוצרים או מוסלמים, פשוט אגזור את החוטים, אסייד את הקירות, אטאטא, אנגב את הרצפה בסמרטוט לח, אכבה את האורות ואשוב לדירה השכורה שלי, אי- שם בפאתי העיר תל-אביב, זו שלא מפסיקה, מרצדת עם המחשבות שלי, אחלום שאולי יום אחד, בעתיד הלא רחוק יהיה לי בית, בית משלי, לפחות דירה, אולי באיזו עיר אחרת, פחות יקרה, שם ארכוש חלל מגורים, או אז אשכיר אותה לדיירים, בכסף שאקבל אשכור דירה בתל-אביב - שם אפשר לחלום, להביט באלו שחולפים על פנייך: אנשים, אירועים, ציפרים, דגים, אופניים, חתולים, עונות השנה, להתבונן מזווית אחרת, כזו שלא מאפשרת ממש להתערבב, יתכן ומאפשרת טווח בחירה קצת יותר רחב, לפחות למראית עין?





נטע דרור, עכבר העיר, מדור תערוכות, 4.8.05



העבודה "קשר" נבנתה בגלריה "משרד בתל-אביב" בקיץ 2005 כסוג של מחווה ל"התנתקות" מגוש קטיף, ניסיון לברר מושגים כגון "היקשרות" ו"הינתקות", ואולי סתם תירוץ לדחף היצירה שהתעורר בי אז, במשך שבועיים הגעתי מידי יום לגלריה, שהייתה בחופשת קיץ ובניתי מקום משלי, בתאריך 15.8.2005, שנקבע כמועד ה"התנתקות" מגוש קטיף פירקתי את העבודה. הפירוק נעשה במסגרת אירוע שכונה "ערב בסימן התנתקות", הערב כלל פסלים, מיצבים ועבודות וידאו של אמנים שונים שאצרתי.





נטע דרור, עכבר העיר, מדור תערוכות, 11.8.05






יום רביעי, 20 במאי 2015

Crossing the Border, Haifa Museum




The Hebrew text below

Lilach Bar-Ami: Crossing the Border
Haifa Museum of Art
Curator: Svetlana Reingold

Lilach Bar-Ami works in the space between local Israel culture and Japanese culture, between east and west, between myths, landscapes and children's tales that are part of "here", and those that belong "there". At the center of her works are landscapes of the artist's childhood in Hanita, a kibbutz on Israel's northern border. She explores the meanings of the concept of "border" on different levels: on the concrete level, the border denotes the existential threat to those living on the Israeli border: conceptually, the "border" concerns the discourse on the "blurring of borders" – between masculine 
and feminine, high and low, art and craft, art and commerce, "here" and "there".  

In her use of the multiple layers and three-dimensionality of the paper cutouts she creates, Bar-Ami seems to clothe the Israeli landscape in Japanese attire. This act turns the local landscape into a symbol of all that is not "here" – the ultimate fantasy of the distant and other. Her works thus gain many additional layers of meaning, and can be seen critically, politically, socially, from a feminist or a gender-oriented perspective. Combining different traditions and techniques and incorporating a refined aesthetic sense and gorgeous coloration, Bar-Ami creates a new cultural world that draws the viewer to plunge into its depths.
  





לילך בר-עמי: מעבר לגבול
מוזיאון חיפה
אוצרת:  סבטלנה ריינגולד

לילך בר-עמי פועלת במקום שבין התרבות המקומית לזו היפנית, בין המזרח למערב, בין מיתוסים, נופים וסיפורי ילדות מ"כאן" לאלו ש"שם". במרכז עבודותיה עומד נוף ילדותה - קיבוץ חניתה, "גבול הצפון". היא בוחנת את משמעויותיו של מושג ה"גבול" ברמה קונקרטית ורעיונית. ברמה הקונקרטית הגבול מהווה הד לאיום הקיומי של החיים על הגבול הישראלי, וברמה הרעיונית "הגבול" ניצב במרכז הדיון סביב "טשטוש הגבולות". הגבולות בין גברי לנשי, בין גבוה לנמוך, בין ארט לקראפט, בין מסחר לאמנות, בין "כאן" ל"שם".

בשימושה ברב-שכבתיות ובתלת-ממדיות של מגזרות הנייר שהיא יוצרת, בר-עמי כמו מלבישה את הנוף הישראלי במעטפת של הנוף היפני. בפעולה זו היא הופכת את הנוף המקומי לסמל של כל מה שאינו מ"כאן", לפנטזיה האולטימטיבית למרוחק ולאחר. כך מתווספות לעבודותיה שכבות רבות של משמעויות וניתן למצוא בהן אפשרויות להתבוננות ביקורתית, פוליטית, חברתית, פמיניסטית ומגדרית. בעודה מערבת מסורות וטכניקות שונות ומשלבת אסתטיקה מעודנת וצבעוניות מרהיבה, בר-עמי יוצרת עולם תרבותי חדש הקורא לצופה לצלול לתוך מעמקיו. 

מאכס פריש, הומו פאבר, עמ' 162-164



Tzofia Lunski



לפני עשרים-וארבע שעות (והדבר נראה עתה בעיניי כזיכרונות-נעורים) עוד ישבנו על האקרוקורינת, זאבת ואני, כדי לצפות שם את זריחת-השמש. לא אשכח זאת לעולם! באנו מפאטראס וירדנו בקורינת כדי לסייר שם בין שבעת עמודי מיקדש, אחר-כך ארוחת-ערב בבית-הארחה, בקירבת מקום. פרט לכך, הרי קורינת כפר נידח. כאשר התברר, שאין חדרים פנויים, כבר ירדו דימדומים. זאבת מצאה זאת רעיון כביר להוסיף לנדוד, לתוך הלילה וללון תחת איזו תאנה. למעשה לא היתה זו אלא הלצה מצדי, אך כיוון שזאבת סבורה היתה, כי זהו רעיון כביר, יצאנו לדרך, פשוט, לרוחב השדות. אחר-כך ניבחת כלבי הרועים, בהלה מסביב, העדרים בלילה; מן הסתם היו אלה חיות כהלכה, אם לדון על פי קול נביחותיהם, ועל הגיבעה, שאליה נמלטנו, לא היו תאנות, רק  דרדרים, ומלבדם רוח. על שינה אין מה לדבר! לא שיערתי, שהלילה ביוון עלול להיות צונן כל כך, לילה בחודש יוני, ממש לח. ומלבד זאת, שום מושג לאן יוליכנו שביל זה המתפתל בין טרשים, זרוי אבנים, מכוסה אבק, באור הירח לבנוני כמו גבס. זאבת היתה סבורה: כמו שלג! התפשרנו: כמו יוגוּרט. ומלבד זאת הסלעים השחורים שמעלינו: כמו פחם, הייתי סבור, אך זאבת שוב מצאה דבר-מה אחר, וכך התבדרנו, בשביל הצר, שהוליך מעלה מעלה. נעירת-חמור בלילה: כמו נסיון ראשון על צ'לו, אמרה זאבת. אני אמרתי: כמו בלם לא משומן! פרט לכך דממת מוות; הכלבים נשתתקו סוף סוף, לאחר שאין שומעים עוד את קול-צעדינו. הבקתות הלבנות של קורינת: כאילו מישהו הריק קופסה של סוכר-קוּביות. אני מוצא דימוי אחר, רק כדי להמשיך במישחקנו. ברוש שחור אחרון: כמו סימן-קריאה! סבורה זאבת, אני כופר בכך; חודו של סימן-קריאה הוא למטה, ולא למעלה. נדדנו כל הלילה בלי לפגוש איש. פעם החרידנו צילצול פעמונה של עז, לאחר-מכן שוב דממה על פני מורדות שחורים המדיפים ריח של מינתה, דממה ודפיקות-לב וצימאון, רק הרוח הרוחשת בעשבים היבשים: כאילו היו חוזמים פיסות משי! אמרה זאבת, אני מהרהר, אך לעיתים אין עולה על דעתי שום דימוי; נקודה אחת לטובת זאבת, בהתאם לכללי המישחק. על דעתה של זאבת עולה כמעט תמיד דבר-מה. צריחים וחומות משוננות של מיבצר מימי-הביניים: כמו תפאורה באופרה! עברנו דרך שערים, ואחר-כך שוב שערים, בשום מקום לא נשמע פיכפוך של מים, אנו שומעים רק את הד צעדינו ליד החומות התורכיות, ומשאנו נעצרים, דממת-מוות. צללינו באור הירח: כמו גזירי-נייר! אמרה זאבת. אנו משחקים עד עשרים ואחת נקודות, כמו בפינג-פונג, אחר-כך מישחק חדש, עד שאנו נמצאים לפתע באישון לילה, בראש ההר. כוכב-השביט שלנו כבר נעלם. במרחק הים: כמו פח של בדיל, אמרתי, בעוד זאבת אמרה, שקר לה, ועם זאת רעיון כביר הוא לוותר פעם על לינה במלון.
היה זה לילה הראשון בחוץ. זאבת בזרועותי, בעוד אנו מחכים לזריחת השמש, רועדת מקור. ידוע, לפני הזריחה מגיע הקור לשיאו. אחר-כך עישננו יחד את הסיגרייה האחרונה שלנו, על היום הבא, שבשביל זאבת הוא יום שיבתה הביתה, לא דיברנו מלה. בשעה חמש, לערך, קרניו הראשונות של השחר: כמו חרסינה! מרגע לרגע גבר האור, השמיים והים הבהירו, לא האדמה; אפשר היה להבחין בתחומה של אתונה; האיים השחורים במיפרצים בהירים, המים מתבדלים מן היבשה, כמה ענני-בוקר קלים: כמו פוּכיות מלאות פוך ורוד, אמרה זאבת, אני לא העליתי כלום והפסדתי נקודה. 9:19 לטובת זאבת: האוויר בשעה זו: כמו סתווניות. אני אמרתי: כמו נייר-צלופאן שאינו עוטף דבר. אחר-כך אפשר היה כבר לראות את גלי-הים המשתברים אל החוף: כמו קצף של בירה! זאבת אמרה: כמו שולי שמלה עשויים תחרים! ויתרתי על קצף-הבירה שלי ואמרתי: כמו צמר-זכוכית! אך זאבת אינה יודעת מה זה צמר-זכוכית – ואחר כך הקרניים הראשונות מן הים: כמו אלומה, כמו חניתות, כמו בקיעים בזכוכית, כמו גביע יין-הקודש, כמו תצלומים של הפצצת אלקטרונים. כל סיבוב נחשב רק בנקודה אחת, לא כדאי היה להעלות חצי-תריסר דימויים. מייד לאחר מזה אין זה זריחת השמש, סינווּר. כמו השפך הראשון של פלדה מתוך כיבשן! אמרתי, זאבת שתקה, וגם היא הפסידה נקודה... לעולם לא אשכח, איך ישבה על צוק-הסלע, עצומת-עיניים, איך שתקה והשמש הטילה בה אורותיה. היא מאושרת, אמרה; ולעולם לא אשכח: הים, שהאפיל והלך, שהכחיל והסגיל, ימה של קורינת, והים האחר, הים האטי, הגון האדום של השדות, הירקות העמומה של עצי-הזית, צלליהם הארוכים על האדמה האדומה, החמימוּת הראשונה, וזאבת המחבקת אותי כאילו הענקתי לה כל אלה במתנה, את הים ואת השמש ואת הכול, ולעולם לא אשכח איך זאבת שרה.

מתוך: מאכס פריש, הומו פאבר, מגרמנית: עדנה קורנפלד (ספריית פועלים, 1996 [1963]),
עמ' 164-162.


untitled dots com

תערוכה בגלריה משרד בתל-אביב
אוצרת: לילך בר-עמי (תחת השם אלונה מילר *)
24.3.15 – 27.4.15
טקסט מאת: לילך בר-עמי




Panorama Photography: Dafna Sartiel

האמנים המשתתפים בתערוכה "untitled dots com" הוזמנו להציג בתוך חלל שקירותיו כוסו במדבקות שחורות עגולות. החלל המנוקד היווה, למעשה, נקודת מוצא שאליה התבקש כל אמן להגיב באמצעות דימויים השאובים מעולמו האישי. המפגש בין הדימויים לבין קירות הגלריה המנוקדים טוען את שניהם גם יחד באור חדש, מפתיע ומרתק.

המדבקות המכסות את קירות הגלריה מייצרות מצב הנע בין פוזיטיב לנגטיב. לרגע קט אפשר לטעות ולחשוב, כי הקירות מחוררים; ברגע אחר דומה שמדובר בקירות מנוקדים או מקושטים. ניתן לחשוב על רעיון ה"חירור" גם כמעין ערעור והרהור על גבולות הגלריה, אותם קירות התוחמים את חלל התצוגה. לחילופין, ניתן לראות בנקודות אלמנט דקורטיבי, חשיבה בורגנית על האמנות כקישוט לקיר.

אפשר שמחשבות ותהיות מסוג זה קדמו להחלטה להדביק את המדבקות על קירות הגלריה, אולם לאחר מכן הביא כל אמן אל החלל ה"מנוקד-מחורר" דימויים מעולמו הפרטי, מתוך כוונה שאלו יתמזגו באלו וייווצר מרחב חדש, כזה שלאו דווקא קשור בהנחות מוקדמות כלשהן.

העבודות מוצגות בחלל הגלריה ללא כיתובים המפרטים את שם האמן, שם העבודה, החומרים, השנה וכיוצא באלה. הצופה מוזמן לחוות את המרחב באופן אישי, ללא תיווך וללא הסברים. בד בבד הוא מוזמן לעיין בקטע מספרו של מאכס פריש, הומו פאבר משנת 1957, שבו הוא קורא לאדם לשוב ולהאזין לנפשו בעולם ההולך ונעשה טכנולוגי.





Dan Birenboim


עבודותיו של דן בירנבוים מתאפיינות בחסכנות, כמו נוצרו מתוך הצללים; מעין כתמים שלרגע לבשו צורה, נבראו מתוך האין-סוף. באמצעות מריחות צבע שחור במכחול יבש על פני מצע לבן בורא האמן עולם, שנוצר מתוך התבוננות בסביבה הקרובה. הדימויים המגיחים מתוך יצירתו של בירנבוים מִטלטלים בין שחור ללבן, בין יש לאין, בין ריק למלא. ניתן להבחין בדמויות המתמזגות בנוף המדברי, כמעט נעלמות, בעורבים מהלכים לאִטם, שעמהם מנהל האמן דיאלוג מתמשך הנע בין הארצי לשמימי, בין מציאות לדמיון, בין מיתוס מקומי לאגדות עם מתרבויות רחוקות. לרגע נראה העורב כעוף ידידותי לאדם, וברגע אחר – כציפור מאיימת מתוך סרט אימה של היצ'קוק, או שמא זהו בכלל העורב ממשל השועל והעורב הידוע של אזופוס.

במצב, שהוא אולי סוג של אוטופיה, מתמזגים דמות האמן והעורב שברא, ולובשים צורה המהדהדת את נמרוד, פסלו הקאנוני של יצחק דנציגר, שבו נראה נמרוד המקראי כצייד עירום שלא נימול. פסלו של דנציגר, שהושפע מאמנויות המזרח הקדום ומאזכר דמות אליל, זוהה, למרבה האירוניה, עם תמצית הלאומיות העברית.

דימוי זה של בירנבוים מייצר משמעויות חדשות ומסקרנות לקריאת מכלול יצירתו, ופותח דיון מרתק ביחס לחלל "המנוקד" ולשאר הדימויים המוצבים בו.





Dafna Sartiel


דפנה שרתיאל אמנית המרבה לעסוק בהדפס, מציגה סדרת תצלומים בשם שדרות דומניל (Avenue Daumesnil), שצילמה באמצעות מכשיר הסמארטפון בעת ביקור בפריס. העבודה חוקרת את המרכיבים הבסיסיים שמהם מורכבים דימויים, כגון קווים, נקודות, רשת הדפסה וריבועי פיקסלים. בדומה ליחסה להדפס ולציור, גם כששרתיאל עוסקת בצילום, היא בוחנת את המרחב באמצעות פירוקו. כך, למשל, בסדרה זו לכדה במצלמתה את השתקפות המרחב העירוני בשלוליות. לדבריה היא "שואפת לקרב את הדימויים למצב המתעתע שבין הקונקרטי לאבסטרקטי, בין אשליית הדימוי לבין החומריות הפיזית המייצרת אותו".

מבטה של שרתיאל מייצר דיון מעניין ואקטואלי על קו התפר שבין גבולות הציור לגבולות צילום. הסדרה, שצולמה אגב שיטוט ברחובות פריס ביום חורפי, מהדהדת את סגנון הציור המכונה פוינטיליזם, שבאמצעותו נהגו הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים לכסות את פני השטח בכתמים ובנקודות זעירות. בד בבד היא ממוסכת במעין מבט רומנטי, נופך של שלווה המשמש את האמנית על מנת להרחיק מעליה את "מצע הנקודות המתפשט ומשתלט על חלל הגלריה כולה והופך אותה למיקרוקוסמוס מנוקד בשחור" אשר מייצג, עבורה, "את רעש הקיום המאיים, וככזה – דוחק בי להתכנס ולהציג דימויים שלווים, אסתטיים וזהובים, ממוסגרים היטב ומורחקים מהרקע הגועש".






Rotem Rybak

רותם ריבק עסוקה בחלל החיצון. עבודותיה מציגות דימויים, כגון אסטרואידים, אסטרונאוטים, אלים ואלילים, תופעות טבע וכדומה. לדבריה, כשהייתה נערה שמעה הרצאה על עב"מים, ואז נחשפה לראשונה לתיאוריה המכונה "האסטרונאוט הקדום"; על פי תיאוריה זו, הקדמונים שחיו על פני כדור הארץ, פענחו את העצמים הבלתי-מזוהים שנגלו לעיניהם כהתגלות של אלים. סיפור זה העסיק את דמיונה במשך שנים ומצא ביטוי חזותי ביצירותיה דהיום.

עבור החלל ה"מנוקד" יצרה ריבק דימוי תלת-ממדי של מַנדָלה, המורכבת מראשי שוורים. לצד עיסוק בפסלי אלילים מתרבויות שונות, שוורים ואריות הם דימויים חוזרים ונשנים ביצירתה. מקורם בעיסוק בטקסט "חזון המרכבה" המקראי מספר יחזקאל, שבו נגלה האל לנביא יחזקאל כדמות היברידית, המורכבת משור, מאריה, מנשר ומאדם. מוטיב התגלות האל הוא נושא שכיח בתולדות האמנות, ומעניין לבחון אותו בהקשר של החלל "המנוקד".

בעקבות "חזון המרכבה", טקסט שבו עסקה האמנית במסגרת עבודת הגמר שלה במדרשה לאמנות בבית ברל, נוצרה גם העבודה ברקים, שבה היא מתייחסת לקטע המתאר את מזג האוויר הסוער בשעה שהאל נגלה ליחזקאל. בעקבות תיאור הסערה המוחשי כל כך יצאה ריבק לחפש ברקים. במקום הכי בלתי צפוי מצאה, להפתעתה, סערת ברקים: זה קרה במטבח, כשמישהו הכניס למקפיא בקבוק זכוכית מלא מים, וכתוצאה מכך הבקבוק נסדק. ריבק מצאה את הבקבוק הסדוק מונח על גבי מדף, מואר בחלקו, באופן שהזכיר לה "ברק המבליח מאי-שם, פוגש את אור השמש ואת הקרח הקפוא הנמס אט-אט...", רגע קוסמי, שאותו תיעדה במצלמתה. את תצלום הבקבוק הסדוק הדפיסה והכניסה לתוך קופסת אור, שיצרה ממגירה שהושלכה לאשפה.





Tzofia Lunski

שערותיה של צופיה לונסקי, אמנית מרקע דתי, משמשות כחומר הגלם המרכזי ביצירתה. תוך שימוש באצבעות ידיה, באופן המאזכר ציור בחול, משתמשת האמנית בשערות ראשה כדי לצייר על גבי נייר לבן. אט-אט, באופן מעורר התפעלות, היא טווה דמויות וסיפורים: אישה, איש, לידה. דימוי המהדהד את ציורו של בוטיצ'לי, הולדת ונוס (1486-1485), אותה אלה הנולדת מן הצדף כאישה בוגרת, ובד בבד מעלה על הדעת את "זאבת", דמות אישה-ילדה מספרו של מאכס פריש, הומו פאבר, שקטע ממנו מלווה את התערוכה.

חיים חדשים בוקעים מתוך שערותיה המתות והנושרות של האמנית, שאימצה לה אופן יצירה זה בעקבות התמודדותה עם מחלת הסרטן. בריאיון מאותה תקופה סיפרה: "השערות שלי היו בכל מקום. זה קרה בסתיו, ואני הרגשתי כמו עץ בשלכת. התחלתי לעשות כל מיני תרגילים קטנים: צילמתי את הכיור, את הכובע ואת הכרית מכוסים בשערות. בכל מקום ראיתי רק שערות. כל סדק נראה לי כמו שערה. קיבלתי על עצמי, שלמרות החולשה, לא משנה מה, כל בוקר אני נכנסת לסטודיו. אפילו רק לחצי שעה. לא היה לי כוח להוציא צבעים, אז ישבתי מול הדף הלבן, והשערות נשרו עליו" [יפעת ארליך, מדור תרבות, nrg, 6.6.2014].

עבודתה של לונסקי מתנהלת בין המופשט למוחשי, בין הזמני לנצחי. היא משליכה מן הסיפור האישי לשאלות הנוגעות לסוגיות חברתיות, דתיות, מגדריות ופוליטיות. 




Hadar Mitz

"כדי לאסוף פרפר יפה עליך להרוג אותו על מנת שיזכה בחיי נצח" – ציטוט זה מפי הדר מיץ מבטא, אולי יותר מכול, את תמצית יצירתה. מיץ עסוקה בשאלות של זמן, בהקפאתו ובשימורו בממד הווירטואלי. היא מתארת את תהליך עבודתה כאיסוף של "חומרים מתים", ביניהם גולגולות וחרקים, שאותם היא מנסה להחיות, להעניק להם חיי נצח בגבולות היצירה.

בחלל "המנוקד" היא מציגה את עבודת הווידיאו עש מסתובב. באמצעות תהליך, שאותו היא מכנה "פחלוץ דיגיטלי", היא מעניקה לזוג פרפרי עש מתים חיים חדשים. מבעד לדימוי עגול, המזכיר חור הצצה, ניתן לצפות בזוג פרפרי עש חגים במעגל, בתנועה סיבובית, הנעצרת לסירוגין ושוב נמשכת, כמעין "מחול מוות" קפוא לקולם של צלילים שמימיים, שאותם הפיקה האמנית באמצעות הקשה על זכוכיות ועל צלחות ולאחר מכן ערכה בתוכנת סאונד בליווי אפקטים מיוחדים.

עבודתה של מיץ כמו פוערת חור בחלל "המנוקד", שממנו ניתן להציץ החוצה, אל מעבר לקיר. היא מגשימה את פוטנציאל ה"חירור" הטמון בדימוי הנקודות השחורות, אולם מה שנשקף מבעד לחור, כהגדרתה, הוא "טבע מקולקל, כזה שעבר שורה של מניפולציות, בעוד הטבע המקורי התנתק מאתנו".
פרפרי העש של מיץ מרחפים בחלל, מטילים את צִלם המהדהד ומשתקף באופנים שונים בשאר הדימויים המפוזרים במרחב, מתקיימים כסוג של סימולקרה, מושג המזוהה עם הפילוסוף ז'אן בודריאר, שעל פיו אנו מתנהלים בעולם של העתקים נטולי מקור.






Lilach Bar-Ami

לילך בר-עמי מרחיקה לכת בבחינת הגבולות. היא בוחנת את החלל "המנוקד" כמצב נתון, אולי כמי שמחוברת אליו יותר מכול, כפי שיתברר בהמשך הטקסט. היא יוצרת מעין כתב חידה, משתמשת בדימויים מן-המוכן, המנהלים סוג של דיאלוג תרבותי, הניתן, בעת ובעונה אחת, לקריאה סובייקטיבית ואובייקטיבית, קריאה הקשורה בעיקר למטען התרבותי שממנו ניזון הצופה במהלך חייו.

בר-עמי בוחרת להציב מעין רשת של דימויים מן-המוכן, כאלו המייצרים ביניהם קשר אסוציאטיבי כלשהו. את התצלומים היא שולה מרשת האינטרנט ומן האוסף הדיגיטלי הפרטי שלה: דימויים של נוף ילדותה לצד מגוון דימויים, הנעים בין תולדות האמנות לסכסוך ומלחמה, שבהם היא מבצעת פעולות מזעריות שונות, כגון גזירה, ניקוב, חירור, מסגור, הדבקת מדבקות עגולות על פני תצלומים שתלשה מאנציקלופדיה אמריקנית.

* בנוסף היא בוחנת את אופציית טשטוש הגבולות בין אוצר לאמן ובין אמן לאוצר, וממציאה דמות אוצרת, שאותה היא מכנה "אלונה מילר", מתוך הנחה שבעולם שבו אנו חיים זהויות בדויות הן דבר של מה בכך, וגם מתוך הסתייגות ומתוך חשש-מה לעטות על עצמה את מכלול התפקידים: אמנית-אוצרת. ברור לה שאינה מחדשת. היא מודעת לארכיון "קבוצת האטלס" (Atlas Group) של האמן ואליד ראאד (Raad) ולעבודות דומות. לדבריה, היא בעיקר סקרנית לדעת מה יקרה בחלל הספק-מנוקד, ספק-מחורר שעלה בדמיונה, לאחר שאמנים נוספים יצטרפו לכתב החידה שהגתה.

ואם לא די בכך, בר-עמי – או, בעצם, אלונה מילר – מזמינה את המבקר בתערוכה לבחון את החלל גם ביחס לקטע מיצירתו הספרותית, המסועפת קמעה, של מאכס פריש, הומו פאבר, יצירה שראתה אור  לראשונה בשנת 1957, ובה קורא הסופר לאדם החי בעולם טכנולוגי, לשוב ולהאזין לנפשו.