לילך
בר-עמי
הר-הר
מיצב
2018
גלריה
"גבול" קיבוץ חניתה
אוצרת:
ריטה כץ
במקום בו המדינה נגמרת, גבוה על ההר, גלריה "גבול"
מציגה מיצב חדש של לילך בר-עמי.
חלל הגלריה התמלא בתצלומים (Found
Photography), חפצים (ReadyMade), טקסטים,
מכתבים ועבודות וידאו. במיצב "הר-הר"
משלבת לילך יצירות מתקופות
שונות, שנעות סביב דימוי ה"הר". לצד חומרים מהארכיון האישי, היא מרכיבה
"פאזל" מתצלומים, בונה עבודות (Site Specific) - דימוי של
הר מודפס על נייר עוטף את הקיר
המרכזי, פורשת שטיח, מניחה עציץ על מדף, שהצמידה
לעמוד הבטון.
לילך נולדה וגדלה בקיבוץ חניתה. במיצב היא עושה שימוש בתצלומים
שצילם אביה, צלם חובב, המתייחסים לתקופת ילדותה המוקדמת(סוף שנות ה- 60 עד תחילת
שנות ה-70). ביצירותיה עולות שאלות של זהות, אשר עוסקות במקום ומקומיות: הזיכרון
הקולקטיבי מול הזיכרון האישי, עובדות והוכחות בשטח,
לצד מיתוסים ונרטיביים, שמבוגרים מספרים לילדים. חוויות אישיות המתועדות בתצלומים שחור
לבן שאביה צילם ופיתח, לצד תצלומים של חצר הקיבוץ שלילך צילמה במצלמה דיגיטלית ביתית בשנת 2006 (את החומרים הנ"ל
היא משעתקת, סורקת ומדפיסה מחדש בבית דפוס דיגיטלי) וטקסטים שכתבה - רשימות של
שברי זיכרונות.
"הדיאלוג
בין ה"כאן" ל"שם" המוכר מהאמנות הישראלית נוכח לאורך כל
יצירתי. במיצב החדש הוא בא לידי ביטוי בפער בין "הר הילדות" - נוף
הילדות המופיע בתצלומים המשועתקים, לבין ה"הר", דימוי שניכסתי מרשת
האינטרנט ובמכתבים, התכתבות עם "האבות והאימהות" הביולוגים ועם
"האבות והאימהות" הרוחניים" (האמנים המשפיעים במאה העשרים ובמאה
עשרים ואחת) (לילך בר-עמי)
לילך יוצרת אינטראקציה עם הצופה. בהתחלה הצופה פוגש וידיאו שצולם
במכשיר הסמארטפון, במרכזו נסיעה ברכב פרטי במעלה הכביש המתפתל, המוביל לחניתה,
דימוי שמזכיר לו את הדרך לקיבוץ. שם הסרט "העלייה לחניתה" מהדהד את המיתוס המקומי, אחר כך הוא מוזמן לקנות
גלויות מנוף ילדותה של האמנית, נוצרת תחושה של מעין אתר תיירות או מוזיאון, בשלב
הבא הוא מוזמן להצטלם על רקע ההר ובסוף ה"דרך" לכתוב חוויה אישית בספר,
שמוצג גם הוא לראווה, כך שניתן לדפדף בו ולקרוא חוויות על "נופים והרים"
של אחרים.
ההר, דימוי שמופיע אצל אמנים וצלמים רבים
באמנות מערבית ומזרחית. אצל אמנים יפנים מופיע לעיתים "הר פוג'י" Fuji)), מקום קדוש, שבעבר שימש מקום פולחן
לטקסי דת. אצל לילך דימוי
"הר פוג'י" מוצג בתוך תיבת תאורה, מבצבץ ומושך את העין, כמו "souvenir", מזכרת מהטיול לחו"ל. לצידו מוצב מדף עם אוסף כדים
קטנים, כל אחד מסמל תרבות אחרת, ביחד - אוסף תרבויות שוות ערך. בעבודת הוידיאו "להפיל כד מקזבלנקה" מ2016 לילך מעלה ביקורת על ה"תרבויות
המערביות" שמשתלטות על "תרבויות המזרח" כובשות, מנכסות
ו"מחפיצות" אותן. "העבודה הזו למעשה מתכתבת עם כל
התערוכה, שברים ופרגמנטים של זהות והניסיון לחבר אותם לשלם."
(לילך בר-עמי). עבודת הווידיאו מתכתבת גם
עם היצירה הידועה של האמן הסיני המפורסם אי וייויי (Ai Weiwei) "להפיל כד משושלת האן" (1995), בעוד העבודה של אי-וייויי מדברת על ניתוק מתקופת האן
והמסורת העתיקה של סין, לילך
מדברת על חיבור ל"מקור", לזהות האישית ולמוצא משפחתה, מהם התרחקה.
אימה וסבתה של לילך
עלו ארצה ממרוקו, אביה עלה מטוניס. ההורים נאלצו לדבר ב"קיבוץ הצעיר והמתפתח"
רק עברית עם הילדים. התרבות הישראלית-מערבית רווחה בקיבוץ הציוני וקבעה את הטון
המוביל, לילך הילדה לא דיברה ולא תמיד הבינה את "שפת אמה", שפת משפחתה
המורחבת (הדודים והדודות מחו"ל שנהגו לבקר בקיבוץ בימי הקיץ) . העבודה "שפת אם שפת אב" שרבוט המתחקה
אחר כתב יד בשפה לועזית, שלילך העתיקה
מתוך אחד המכתבים בצרפתית, שהוריה קיבלו מאחיהם מעבר לים. הטקסט נכתב בתוך
"ריבוע שחור" - מתכתב עם "הריבוע
השחור" (1915) של האמן הרוסי קזימיר
מלביץ', (דימוי שמהווה צומת חשובה באמנות המושגית של המאה העשרים).
לצד ה"פסיפס" של נוף חניתה, מופיעים 31 תצלומים של
שקיעה שאביה צילם, מידי יום במהלך חודש יולי, ושלח ללילך ב"וואטסאפ". "כדור
אדום, עגול, דימוי שמהדהד ציורים של אמנים
יפנים, אותו אני מצטטת לעיתים בעבודות שלי
(סדרה "סאקורה" 2008
עוסקת בנוף מקומי ונוף יפני), "קיטש", היקסמות מן הנשגב, געגוע להר,
נוף, מקום, בית, סגירה של מעגלים, דיאלוג עם אבי הצלם "החובב המקצועי"
שתצלומי הילדות שצילם ופיתח "נוכסו" על ידי כ"אבני היסוד" של
המיצב הנוכחי, אולי גם "שקיעה" של זמן, טכנולוגיות, דפוסים וערכים שאט
אט נעלמים, "שוקעים בים" לטובת "זריחה" של זמן חדש.. "
(לילך בר-עמי)
הרים רבים הם מקומות היסטוריים: הר סיני, הר הבית, הר תבור, הר
מירון, סמלים של תרבות, אייקון קדוש לא רק לדת היהודית. גם הר חניתה הוא מקום, אשר בו בשנת 1938 קם
קיבוץ חניתה, נוצר "אי תרבותי", מיתולוגיה מקומית עשירה, עם
"גיבורים" ו"ענקים". כל אלו משתלבים עם "ארכיון",
מוזיאון "חומה ומגדל" והגלריה לאמנות עכשווית, אשר הוקמה לאחרונה.
ריטה כץ
נולדתי על הר. ההר הוא בית והבית הוא הר,
דימוי ההר חוזר תדיר בעבודות שלי, הן כמקום מטפורי והן כמקום פיזי.
תהליך העבודה החל ב"קיר השראה"
בסטודיו, אליו קיבצתי שלל עבודות שיצרתי במהלך השנים שעוסקות בדימוי ההר. עד מהרה דברים
ישתנו והקיר שתוכנן כדבר המרכזי אט אט החל להתרוקן, לאבד ממשקלו הסגולי, לפנות מקום
לטובת עיסוק בחומרים מ"הארכיון האישי", אותם חומרים שהם באופן מסוים "הקרביים"
של העבודות, דברים שעטפתי היטב במסכות, קישוטים, שלל תרבויות וסיפורים.
חומרי הגלם מהארכיון האישי, הפכו לדבר
המרכזי במיצב שיצרתי במיוחד לחלל הגלריה, אולם מרכז הכובד נותר בהר. התנועה סביב
ההר, הטיפוס והנפילה, התנועה הסיזיפית של גלגול האבן לקצה ההר וחוזר חלילה. התנועה
המחשבתית והתודעתית סביב דימוי ההר.
המיצב "הר-הר" הוא
אולי גם הרהור על הר, שתי מילים או הברות שמשתקפות זו בזו כמו פר-פר. מרחב הגלריה
הופך למקום שהוא ספק "אתר תיירות", ספק מוזיאון אישי, ספק בית, המבקר בתערוכה,
מוזמן לנוע בין מרחבי התודעה, הזמן והזיכרונות, לתור אחרי הנרטיב שרקמתי ו/או
לייצר נרטיב חדש משל עצמו.
התערוכה מורכבת מתצלומים ודימויים
מהארכיון האישי. תמונות של הקיבוץ שאבי צילם ופיתח בשנות השבעים, תמונות שצילמתי
בשנת 2006 ברחבי הקיבוץ במצלמה דיגיטלית ביתית, תמונות מהאלבום של סבתי פיבי ז"ל, מכתבים
שנשלחו אלי מהמשפחה והקיבוץ כששהיתי בניו יורק בשנות העשרים לחיי, דפים ממחברת
לייבוש פרחי בר מכיתה ד' ועוד
וגם חומרים חדשים כגון: דימויים של שקיעה
שאבי צילם בטלפון הנייד לבקשתי ושלח לי בוואטסאפ, מידי יום במהלך חודש יולי 2018,
תמונות שאספתי מרשת האינטרנט בעזרת מנוע החיפוש "גוגל" של "אנשים
והר".
את כל "החומרים" הנ"ל אני
משעתקת, סורקת ומדפיסה מחדש בבית דפוס דיגיטלי מהיר.
זו לא תערוכה בצילום אבל אולי כן גם על "צילום".
ה"צילום" הן כטכנולוגיה, כחומר או כפעולה, מתקיים בתערוכה
כ"דימוי" מרכזי, המעיד על השינוי שהעולם עבר. לצד השינוי שעבר הקיבוץ
מחברה שיתופית לחברה מופרטת. שינוי שמשליך על תפיסת הזמן, המרחב ושימור הזיכרונות
שלנו.
לילך בר-עמי
2018
קישור לדף התערוכה באתר שלי
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery
Kibbutz Hanita, Israel, Curator: Rita Katz
