טמאקו סומטו

Lilach Bar-Ami, Autumn, 2017©

צפוי היה שהמילים יגיעו לארץ השמש העולה, לפני שאגיע אליה בעצמי.

המילים נוסעות ברכבת לרובע שיבויה, טמאקו נכנס בשער הגדול, מהנהן לשומר, המילים מרחפות באוויר, חגות מעל ראשם של ילדות וילדים בתלבושת אחידה, בתיק יש להם מחברת עטופה בנייר עם דמויות של הלו קיטי, קלמר ורוד עם פרחים או דובונים וקופסא עם ארוחת עשר, שכוללת כדורי אורז מחייכים, אצות, מלפפון טרי, עגבניות שרי, פלחי קלמנטינה, שמזכירים המון חצאים של ירח.

טמאקו סומטו הוא מורה בבית ספר יסודי. הכרנו אתמול בפייסבוק. הוא שלח לי בקשת חברות, לפני שאישרתי בדקתי שהוא אדם אמיתי ולא דמות פיקטיבית, שיש לו חברים מחייכים ושלל תחביבים, שאינו "עוקץ ניגרי" שמתחזה ליפני. בסופו של דבר יכולתי להסיק, כמעט בוודאות, שאכן כך הדבר, טמאקו הוא איש טוב מן הישוב הגלובלי. הוא נפנף לי, נפנפתי לו בחזרה, הוא כתב לי בשפה האנגלית, שלום אני טמאקו, אני יפני. עניתי לו באותה שפה, שלום אני תמר, אני ישראלית, והמשכתי: אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי. אתה מכיר אותם?. במחשבה שנייה, זה אולי כמו לשאול ישראלי אם הוא מכיר את עמוס עוז או א.ב. יהושע.

המילים ששלחתי לו בתוכנת המסרים, חגות באוויר כמו פרפרים, שטות בשמיים של יפן, בלילה בלי ירח, בקרוב הן יחגגו את חגיגות פריחת הדובדבן, אחר כך ינשרו ביחד עם העלים הוורודים, יעלמו אל תוך אדמה לחה או אגם קפוא, אולי באביב הבא יפרחו שוב מחדש.

המילים נעות על פסי הרכבת בדרך חזרה מרובע שיבויה, שמים מעוננים, אני עומדת תחת הדוש, מהרהרת בשיחה הראשונה עם טמאקו שהתנהלה אמש. אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי, כתבתי לו בשפה האנגלית. את שמות הספרים "קורות הציפור המכאנית"  ו"קפקא על החוף", כתבתי בשפה יפנית, סימנים שהעתקתי מתוך הערך בעברית אודות הספרים בוויקיפדיה. טמאקו היה נרגש מכך שהספרות היפנית מתורגמת לעברית, כך לפחות הנחתי על פי האמוג'י דמוי הלב הרוטט ששלח כתגובה, סיפרתי לו שבסתיו האחרון ביקרתי בבית של פרנץ קפקא בפראג ופגשתי שם תיירים מיפן, שכמוני עמדו בתור, כדי להצטלם ליד הבית. השעה הייתה אחת בלילה, טמאקו נעלם, כמו נער עורב מתוך סיפור של הארוקי מורקאמי. 

בבוקר חיכה לי טקסט, הוא כתב באנגלית, שלום תמר היום יום ראשון ביפן, אני מתכונן לחגיגות הכריסטמס. וגם, כן נכון, את צודקת, אאושימה, זה אי של חתולים. איך שכחתי. לצד המילים הוא צירף אמוג'ים, חתול מחייך, קשת צבעונית ופרח דובדבן. בעניין פרנץ קפקא, הוא לא הגיב.

כשאני פוגשת אנשים חדשים זה מביא לי אושר קטן, כמו עלים בסתיו שמשנים את צבעם וצורתם, לפני שנעלמים אל תוך הכלום. כשאני חושבת על טמאקו סומטו , אני רואה לנגד עיניי דמות שגון עורה בהיר, עטופה בצבעים של שחור ולבן, אולי הוא פינגווין קטן, שבה להעיר אותי מתרדמת החורף, החורף שמאחר, או פשוט לא בא.

יום למחרת המפגש עם טמאקו החל לרדת גשם.

(דף מתוך היומן של תמר)

טפו טפו טפו (שטיח מלח), הצעה לביאנלה לאמנויות ועיצוב במוז"א 2020

(Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu,(Carpet of Salt

טפו טפו טפו (שטיח מלח) 2019

כותר מעגל של 4x4 מטר

המידות ניתנות לשינוי בהתאם לחלל.

מלח גס תעשייתי, שבלונות, סרט וידיאו

יצירת אורנמנטים ממלח על גבי הרצפה בעזרת שבלונות

תיעוד בוידיאו

"שטיח המלח" יבנה על גבי הרצפה בעזרת שבלונות.

את דגם השבלונה יצרתי בעזרת תוכנת מחשב, בהשראת אורנמנטים מזרחיים.

הדגם ממנו מורכב השטיח מהדהד דימוי אוריינטלי, שמחבר את העבודה אל מסורות המזרח, זיכרון שנע בין האישי לקולקטיבי, נרקם ונפרם לחילופין בין מחשבות על  בית, משפחה, מנהגים, אמונות, עבודה סיזיפית, שיתוף פעולה ו/או חיבור אנושי הנדרש לצורך הגשמת מטרה.

בניית השטיח תעשה על ידי ביחד עם אנשים שיתנדבו למשימה, שיתוף הפעולה הינו חלק חשוב בתהליך, חיבור בין אנשים שמהדהד את החברה המסורתית, משפחתית, קהילתית, לצד מחשבה על  החברה הקיבוצית שיתופית וגם על אלו שעוסקים במלאכות היד המסורתיות ועבודות הכפיים מכורח המציאות. שיכפול דימוי האורנמנט באופן ידני על גבי הריצפה, מתכתב עם שפת פקודות המחשב "Copy", "Paste", "Duplicate". מעין חזרה מ"האתר" הווירטואלי אל אתר הבנייה, מקום שמצריך שיתוף פעולה. חזרה מעבודה יחידנית מול המסך אל עבודת צוות.

המלח בתרבות המזרח, צפון אפריקה, בין היתר נחשב כבעל סגולות המרחיקות את הרע, "נגד עין הרע",

הביטוי "טפו טפו טפו" מקביל לפעולת ה-Touch wood, אותן שלוש נקישות על שולחן עץ כדי לגרש את הרע. המלח נקשר גם ל"ריפוי הפצעים". הדימוי שנוצר באמצעות החומר המתכלה, נע בין חוויה אישית לקולקטיבית ואוניברסאלית, מהדהד זיכרון משפחתי, מחבר ומפריד בין אנשים, ממזג בין תרבויות וגלויות. הצורה המשוכפלת מזכירה גם פתיתיי שלג, חג מולד, חלום על תרבות זרה ורחוקה, מקסם שווא.. 

הוריי עלו ארצה בסוף שנות ה50 מצפון אפריקה, אבי מטוניס ואימי ממרוקו, משם הם הגיעו במסגרת תנועת הנוער החלוצי היישר אל הקיבוץ השיתופי ציוני של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". בקיבוץ בו גדלתי לא היה מקום לשימור מסורות, מנהגים שונים ואמונות אחרות, אולם סבתי שעלתה ארצה מקזבלנקה בשנות הארבעים לחייה וגרה לידנו בקיבוץ, חיברה אותי אל "התרבות האחרת", מאכלים, מנהגים, שפה, אמונות, צורות, דברים, שכמו התנהלו בעל כורחם, מתחת לפני הקרקע, מתחת לרדאר של הקיבוץ השיתופי, פניה של "החברה האידיאלית" לתוכה נולדתי, בה "כולם שווים", כולם דומים.

מחד מקיים השטיח את החוויה האישית סובייקטיבית, הזיכרון האישי, העבר, הגעגוע, המשפחתיות, החום, המסורת, האמונות השונות, מאידך "שיתוף הפעולה" שנוצר בין האנשים, במטרה לבנות את השטיח ("מבנה ארעי שמראש נועד לכישלון"), מהדהד את החברה הקיבוצית, שיתופית, שיתוף רעיוני המושתת על ערכים של שוויון בין בני אדם, רעיון שגם הוא הפך לנחלת העבר. מתחת לפני השטח, ברבדים הסמויים, בין הגרגירים הזוהרים, שטיח המלח טומן בחובו מחשבה הופכית ל"שוויון", אודות האנשים "הבלתי נראים", "הפועלים השחורים", עובדי הכפיים, אלו שאחראים בין היתר לאסתטיקה וליופי, צורות וקישוטים, שמקיימים את החיים, מפרים את הדמיון והמציאות, בני אדם שמשלמים בגופם, גוף שמתמזג עם חומר וצורה, נטמע בתוך השקט הלבן.

לצד השטיח יוצג מסך וידיאו, בו יוקרן תיעוד של תהליך בניית השטיח, שהוא שיתוף פעולה בין האנשים המתנדבים לביני.

הוורסיה הראשונה של העבודה הוצגה בקיץ 2016, כחלק מהמיצב "כריסמס" בבית האמנים תל-אביב. הדימויים המצורפים הם מהתערוכה בבית האמנים. 

פלה דה טוקיו, סתיו 2018, פרגמנטים מתוך תערוכה ואמנית אחת שפגשתי לראשונה

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

בסוף הקיץ שעבר, כמעט סתיו, זכיתי לראשונה לבקר בפלה דה טוקיו (Palais de Tokyo) אותו מקום, שבעיני רוחי הצטייר כשילוב בין "טוקיו" לבין האוצר המיתולוגי ניקולה בוריו (Nicolas Bourriaud), זה ששמו נאמר בנשימה אחת עם צמד המילים "אסתטיקת יחסים".

שם בפלה של טוקיו, ברובע ה-16 בפריס, לא רחוק מנהר הסיין ותחנת המטרו אלמה-מרסו, מצאתי את עצמי פוסעת במן מנהרה ארוכה ומתפתלת, בתוך ענן ערפל אדום ומהביל, נזהרת לא למעוד במדרגות, נאחזת בקרניי אור שבוקע מבעד לשנדליר, קישוט מצועצע משווה למקום אווירה, שנעה בין נשף מפואר בארמון צרפתי לבין הזיה מתוך סרט של דויד לינצ'. בסוף הדרך מגיעים לאולם רחב מידות, ברחבי החלל פזורים עשרות ליצנים, גודלם כשל דמויות אנושיות. המראה המלבב, צבעוני ומפתיע של הליצנים, עומד בניגוד מוחלט לבדידות המעיקה שעוטפת כל ליצן וליצן.

די מהר בני דמותם של הליצנים האלו התפזרו ברחבי הרשת, "העולם הגלובלי" ע"י מאות האנשים שביקרו במקום, למרות השלט אסור לגעת! אסור לצלם! למרות השומר שתפס אותי מגניבה "קליק" ועוד "קליק", ממלמלת "פרדו".. מגניבה עוד "קליק"..

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

אז נכון עברו קצת שנים מאז בוריו, וגם קצת חודשים מאז הביקור שלי באתר המרשים הזה שמוקדש ליצירה עכשווית רב-תחומית (אצלי הכול לאט לאט לאט, נצרך זמן עיכול..), ברוב העבודות לא נותרו יחסים או אינטראקציה כלשהי עם קהל, אפילו את הליצנים העצובים אסור לחבק, מלבד פינה קטנה שאולי מהדהדת יחסים כלשהם, מאפשרת לילדים לצייר מפלצות. מציורי הילדים יצר אחד האמנים מגזרות נייר מבריסטול שחור, את אלו הוא תלה על מן גלגל מתכת מסתובב, בעזרת תאורה משתקפים הצללים על גבי הקיר, כך נוצר מן מעגל קסמים, מסוג אלו שפוערים פיות, דימוי שמהדהד במידת מה יצירות של האמנית האמריקאית קארה ווקר לצד שאלות ומשלים על מערות ואולי גם מנהרות.

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

אז למה בכלל נזכרתי בביקור ההוא, או בכלל חזרתי לתיקיה בשם "פלה דה טוקיו" שנותרה כמו בובת "בבושקה" נשכחת במחשב, בתוך תיקייה "אמנות 2018", שבתוך תיקיה "צילום 2018", שבתוך תיקיה "צילום בנייד 2018", שבתוך תיקיה "פריז 2018" .

בעצם הכול בזכות עבודה של אמנית אחת, שאת יצירתה פגשתי שם לראשונה, את שמה דרך אגב לא זכרתי, בביקור ההוא לא היה זמן להיכנס לפרטים, שותפיי הנאמנים למסע אבי, אחי ובן זוגי המתינו לי על הספסל, מיצו את כל הדבר הזה הרבה לפני, השתלבו בתפאורה שלרגע הדהדה אסתטיקה ויחסים בין צורות ואנשים, אנשים וצורות, הדימוי האהוב עלי במוזיאונים או גלריות. (נזכרת תוך כדי כתיבה שבסוף הביקור בחנות המפוארת של המוזיאון, קניתי לעצמי מתנה קטנה, בשעה טובה את הספר "חלל וכו': מבחר מרחבים" של ז'ורז' פרק, ולאימי קניתי מתנה את הספר "אליס בארץ הפלאות" בצרפתית)

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

האמנית ההיא, שאת שמה לא זכרתי, ספק אם בכלל ידעתי, הציגה מיצב שבמרכזו ניצבת מזרקה, סילון מים מגיח מתוך שדיים מלאכותיות ענקיות, דימוי שכמו נגנב מתוך סרט של וודי אלן. המים הנקווים על גבי הרצפה יוצרים שלולית, כתם שמתפשט אט אט, מציף את החלל, הופך למן מראה, השתקפות של זיכרון או חלום, "פאטה מורגנה", אי קטן בלב מדבר או מוזיאון, מקום לנוח בו, לחשוב, להתבונן פנימה והחוצה, לשהות לרגע בין שמים לארץ, קצת כמו "עץ שתול על פלג מים" או לחלופין "נרקיסוס". בסוף הדרך, אחרי סיור ארוך ומייגע ברחבי המבנה הגדול ומתפתל הזה, אפשר לשבת על ספסל להתבונן ב"אגם". לא הרחק משם בנתה האמנית מן קירות מענפים יבשים, זרדים ושריגים, כמו סכך של סוכה מעונה אחרת, חג שכבר מזמן נשכח, בתוך אלו היא שזרה "שאריות חיים", גזרי נייר, מסכי מחשב מרצדים, חפצים זעירים, טקסטים, כתובות שמזהירות מפני הלא נודע..  וגם הניחה חפצים בתוך מקרר ישן, מה שבזיכרוני הדהד עבודה מראשית שנות ה-90 של האמן הישראלי בלו סימיון פיינרו.

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

האמנית הזו, שפגשתי לראשונה בקיץ כמעט סתיו שעבר, שמה דרך אגב הוא לור פרובו (Laure Prouvost) והיא גם זו שמייצגת את צרפת בימים אלו בביאנלה בונציה. (מסתבר גם שהיא זכתה בפרס טרנר לשנת 2013). כנראה לביאנלה לא אגיע השנה, אסתפק בכך שזכיתי בכל זאת להתחכך בעבודות שלה, בנשימה, בנשמה..

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

"מלנכוליה" הוא השם שעוטף את מקבץ התערוכות שהוצגו במוזיאון בזמן ההוא, אותיות שמהדהדות שוב ושוב, תוך כדי הליכה ברחבי המבנה המפותל הזה, בתוככי חללים אפלים, שמשרים תחושה כי בקלי קלות ניתן לאבד את הדרך..

(פרט נוסף שלמדתי על המקום, מלנכולי ועצוב לא פחות, הוא שבמלחמת העולם השנייה, הקומות התחתונות של המבנה שמשו כמחסה ליהודים.)

ערן פרטוש תערוכת יחיד בגלריה "גבול" בקיבוץ חניתה

ערן פרטוש: מערכת טשטוש

אוצרת: ריטה כץ

ינואר – פברואר 2019

גלריה גבול, קיבוץ חניתה

(הכתבה התפרסמה בטרמינל, כתב-עת לאמנות המאה ה-21, גיליון 66, אפריל 2019)

ערן פרטוש: מערכת טשטוש¹

לילך בר-עמי

"לים התיכון יש אופי של דג קוליס, כלומר, הוא משתנה. אתה אף פעם לא יודע אם הוא ירוק או סגול, אי אפשר לומר אפילו שהוא כחול, מפני שרגע אחרי זה ההשתקפות מתחלפת לגוון ורוד או אפור."

- וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו²

"מערכת טשטוש" היא תערוכת היחיד הראשונה, שמעלה הצייר ערן פרטוש מאז שב להתגורר בקיבוץ חניתה, שם נולד וגדל. ערן פרטוש הוא בנו של הצייר דן פרטוש ז"ל. כילדה אני זוכרת את הסקרנות שעוררו בי ציורי ה"מופשט" של דן, "הצייר של הקיבוץ", ואת ההתרגשות הרבה שהציפה אותי, כשחברו הטוב, האמן המפורסם מנשה קדישמן, בא לבקר בקיבוץ. בשלהי שנות ה-70 עברה משפחת פרטוש להתגורר בפריז בעקבות הקריירה של האב. כשחזרו ארצה כעבור כארבע שנים, התמקמה המשפחה ברעננה, ואילו ערן שב לחניתה והמשיך את לימודיו במסגרת החינוך הקיבוצי. לאחר שירותו הצבאי הצטרף לאביו ועבד עמו בסדנה לדפוס משי, שאותה הקים האב ברעננה. בשנים אלו של אחרי פריז ואחרי ה"מופשט", התמקד פרטוש האב בציור פרחים בגירי פסטל יבש בטכניקה ייחודית שפיתח, ויצירתו זכתה לפופולריות רבה, בעיקר ביפן. 

ב-2003, זמן מה לאחר שאביו נפטר בטרם עת, התחולל נס קטן-גדול, וערן החל לצייר אף הוא. בתחילה צייר "פרחים", דימויים שכמו נבראו מנשמתו ומידיו של אביו. בהמשך צייר בסגנון מופשט, בצבעי שמן, פחם ועיפרון, על גבי מצעים בגדלים משתנים. בשנים האחרונות שבו ערן, אשתו לימור, אף היא בת הקיבוץ, ושלוש בנותיהם לגור בקיבוץ. בשלב זה בחר ערן להתמקד בציור מופשט – מהלך אינטואיטיבי, שהוא גם בבחינת סגירת מעגל; המשכו של המהלך, שהחל אביו בעת שחי בקיבוץ, שם צייר עשרות ציורים מופשטים על מצעי ענק, שאותם הציג ברחבי הארץ, בין היתר בגלריית הקיבוץ בתל אביב. כשעברה המשפחה לפריז, השאיר דן מאחור עשרות ציורים "מופשטים" כלואים במחסן נידח וממתינים לבאות; עדים שקטים לחלום שטרם הוגשם.

ערן הוא אמנם אוטודידקט, אך, כפי שציין בשיח הגלריה, הוא למד את מלאכת הציור בבית הספר "הכי מושלם בעולם" – בסטודיו של אביו. עבודתו מושפעת בעיקר מן הצייר הצרפתי, פייר סולאז' (Soulages), המזוהה עם הצבע השחור. בעוד אביו מעולם לא השתמש בשחור לצורך ציור הפרחים, הוא עצמו בוחר להתחיל את הציור על גבי מצע שחור, כמעין מרד קטן – מהלך מתבקש, מערער, הבוחן מחדש את הגבולות. ציוריו ה"שחורים" הוצגו בשנת 2015 בתערוכת היחיד שלו בגלריה "על האגם" ברעננה.

לצד השפעות בינלאומיות, כגון אלו של אמני אסכולת ניו יורק ((New York School, המזוהים עם סגנון האקספרסיוניזם המופשט, ושל האמן סי טוומבלי (Twombly), עבודותיו של ערן פרטוש מקיימות בעל כורחן דיאלוג עם אמנים ישראלים, ולו בשל הייחוס הגנאלוגי: פרטוש האב חי ויצר בנוף המקומי; בשנות ה-60 למד אמנות במכון אבני בתל אביב, והיה בין מייסדיה של קבוצת ציירי מופשט צעירים, ובהמשך השתלם באקדמיה לאמנויות סנט מרטין בלונדון. בין ההשפעות הניכרות בעבודתו של פרטוש הבן אפשר לזהות הדים לאמנים מקומיים שחתרו לשפה בינלאומית, ביניהם קבוצת "אופקים חדשים" והסגנון המזוהה כ"מופשט הלירי", ובד בבד הדים לאמנים מקומיים אחרים, ביניהם אריה ארוך, שאימץ סגנון אקספרסיבי "נאיבי" בהשפעת אמנים אירופאיים, ומשה קופרמן, הצייר מהקיבוץ השכן, לוחמי הגטאות, זאת לצד שרבוטי עיפרון, המאזכרים את רפי לביא ה"מתיילד", למרות הפער בגישה למלאכת הציור ולמחשבת הציור. 

ציוריו של ערן פרטוש מתקיימים על גבי בד הקנווס המסורתי. הם מוּנעים מרגש, מורכבים מיחסים בין צבעים לצורות, משרבוטים ומחריטות. הקומפוזיציה נבנית אט-אט תוך הקשבה אינטואיטיבית, כמעט זֵנית, לדבר הנרקם על המצע. לדברי פרטוש: 

"היצירה מתחילה ממריחה של צבע כלשהו על גבי הבד. אני מצייר עם כל כפות הידיים והזרועות בתנועות גדולות, כמו ילדים. אני עובד בו זמנית על מספר ציורים. במהלך הזמן הבנתי, שלפעמים לוקח לציור הרבה זמן להבשיל. אין מה להילחץ, פשוט צריך לחכות. בזמן הזה אני משוטט ברחבי הקיבוץ, מהרהר לעצמי, מדבר עם אנשים שאני פוגש בחצר. לפעמים צריך לחכות ימים רבים, אפילו חודשים. כשזה קורה, אני יודע, פשוט מרגיש". 

שם התערוכה, "מערכת טשטוש", נבחר בשל ההקשר המיידי לשפת הציור ולאופיו, אך גם בגלל קרבת הסטודיו של ערן לכביש הביטחון, "המערכת הארצית", משם ניתן להשקיף על פעולת ה"טשטוש", שמבצע הצבא במטרה למחוק סימנים, עקבות, להותיר משטח חלק, כזה שיאפשר לזהות כל תנועה חריגה בנוף. מלאכת הטשטוש מייצרת ענן אבק לבן, מסך ערפל, המתמזג עם מלאכת האמן, נטמע בין שכבות הציור, מתערבב בין נגיעות אפור וגוונים של פסטל, מכסה טפח ומגלה טפחיים לסירוגין, כמו גולם ענק לבן, קסם, שממנו ייוולד בבוא העת פרפר...

הערות

1. הטקסט נכתב בעקבות שיח גלריה בתערוכתו של ערן פרטוש, "מערכת טשטוש", גלריה גבול לאמנות עכשווית, קיבוץ חניתה.

2. וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו, תרגום: עודד פלד (תל אביב: שוקן, 1992), עמ' 188.

לילך בר-עמי הר-הר (חומרים של ארכיון) חלק 2

לילך בר-עמי

הר הר (חומרים של ארכיון)

מיצב בגלריה "גבול" קיבוץ חניתה

אוצרת ריטה כץ

חלק 2

(קישור לחלק 1)


"אני עומד לפני תצלום גן החורף כחולם רע 
הפושט לשווא את זרועותיו אל הבעלות על הדימוי: אני כאותו גולו
הצועק "מר לי, מר לי", משום שלעולם לא ידע את האמת של
מליסאנדה (מליסאנדה אינה מסתירה, אבל אינה מדברת. וכך 
התצלום: אין הוא יודע לומר מה שהוא מניח לנו לראות)." (3)

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

"העלייה לחניתה" - סרט הוידאו שצילמה בר-עמי ב"נייד" באחד מביקוריה במקום, מזמין את המבקר בתערוכה להמשיך את המסע שהחל בטיפוס אל ההר. מכונית נוסעת במעלה הדרך המובילה לחניתה, טבע גלילי טיפוסי, עציי אורן, ברוש, אלה ואלון, שלטים שמעידים על הימצאותם של חיות בר, נוף אליו בר-עמי חוזרת מספר פעמים בשנה, לבקר את הוריה ואת בית ילדותה. השם שבחרה לוידיאו מהדהד גם את המיתוס המקומי, סיפור היישוב שעלה לקרקע בשנת 1938, וגם את החוויה הרגשית הכרוכה בשיבה "הביתה" ובעיסוק של האמנית בחומרים מתוך הארכיון האישי. הסרט "ממשיך" את הדרך של מי שכרגע עבר אותה, טיפס בכביש המוביל אל ההר, רק כדי לבקר בתערוכה שבר-עמי הציבה "שם" על ההר, בפריפריה, הרחק מהמרכז, הנה הדרך ממשיכה, מובילה את המבקר אל תוך סיפור חייה, נבכי נשמתה של האמנית ואולי גם שלו.

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

The Road to Hanita Video

"מחברת לייבוש פרחי בר" כיתה ד', קיבוץ חניתה 1973 - בר עמי סרקה את הדפים של המחברת לייבוש פרחי בר והדפיסה על נייר, מחברת בת כארבעים שנה, דימוי של פרחים יבשים, מתפוררים, סימנים של מה שהיה פעם פרח, נוף מולדתה של האמנית, כלנית, רקפת, כרכום, חרצית, סביון ועוד. מהדהדים את הזמן שחלף, התפורר כמעט נעלם, זיכרון של טיול עם המטפלת או שיעור טבע, דומה לתהליך שעובר התצלום האנלוגי מרגע הדפסתו על הנייר, גוונים שמשתנים, מתבהרים, אט אט נמחקים, יופיין המתכלה של הפרחים, דיאלוג סמוי שמתנהל עם תצלומי הילדות, המוצגים בקיר ממול. 

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

השנה של המחברת 1973, השנה בה התחוללה המלחמה האיומה ההיא, מלחמת יום כיפור, שאריות מסקינג טייפ מחברות את הפרחים לנייר, מחברות את התודעה של מי שחווה את הזמן ההוא, לפעולת ה"האפלה", אותם בריסטולים שהוצמדו לחלונות בעזרת מסקינג טייפ, כדי להחשיך את היישוב מפני עינו של האויב. בקיר ממול אפשר להבחין בדימוי של באר עתיקה שצילם אביה ליד מוזיאון הישוב, בר-עמי שכפלה את הדימוי, הדפיסה מחדש, הציבה באופן שיוצר השתקפות הדימוי בעצמו, לידו הניחה טקסט שנפתח בשורות:  
"(1973 פרצה מלחמה פתאום)
(המקום בו ישבתי או עמדתי בזמן שפרצה מלחמה)".

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

בקיר הממוקם מול הקולאז' שיצרה עם תצלומים מאלבום סבתה אפשר להבחין בצורת ריבוע שחור, דימוי שמהדהד את "הריבוע השחור" של האמן הרוסי קזימיר מלביץ',  מרחף על פני התערוכה שמתכתבת עם האבות והאימהות הביולוגים של בר עמי - הוריה ומחנכיה בקיבוץ ועם האבות הרוחניים, אלו שאולי מאפשרים לה להרחיב את הגבולות המושגיים לצד הפיזיים, להציב את הארכיון בחזקת "רדי מייד", שם בפריפריה, רחוק מהמרכז, גבוה על הר, "הר ילדותה", בגלריה חדשה לאמנות עכשווית שצמחה בנוף המקומי.

כשמתקרבים לדימוי "הריבוע השחור", מגלים כי הוא מכוסה במן שירבוט שנראה כמו כתב יד בשפה לועזית כלשהי. כותרת העבודה: "שפת אם שפת אב (ניסיון להעתיק מכתב בצרפתית)", השפה היא אולי רובד נוסף, אם לא המרכזי שמחבר בין חלקי המיצב שבראה בר עמי, השפה הזרה (צרפתית) שהוריה דיברו ביניהם ועם בני משפחתם מחו"ל, שפה שהיא לא תמיד הבינה, "פס הקול" של ילדותה, איתו למדה לחיות בעל כורחה, "הזר המוכר" שתמיד היה שם, זרות שיוצרת חיבורים חדשים, למשל בין "הריבוע השחור" לבין פסל לוחם מאפריקה שמונח על מדף לצד כדים מתרבויות שונות. 

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

"הריבוע השחור" באופן מודע או שלא מתכתב עם ריבוע או ריבועים לבנים, בדמות מכתבים שכתבה לה אימה וכתבו לה נציגי ועדת דור צעיר בזמן בו שהתה בניו יורק, וגם עם שאר מבנים ומקצבים על פיהם הציבה את הדברים בחלל: סדר אחיד, קבוע, נבנה ומתפרק, מתפרק ונבנה וחוזר חלילה, אם לרגע נכווץ את העיניים, נמחק את הדימוי מעל גבי כל נייר ונייר, נוכל להבחין באותו סדר, "דבר אחד אחרי השני" (one thing after the other), מקצב שמהדהד יצירות של אמנים מינימליסטיים. 

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

"המבנה" בנייתו ופירוקו ("דקונסטרוקציה") מכתיב את אופיו של המיצב, הן צורנית והן תוכנית. בקיר הראשי, זה עם תצלומי הקיבוץ, ניתן להבחין בשלושה דימויים שבחרה בר עמי להגדיל מתוך עשרות אלו שצילם אביה, מבנה חדר האוכל בזמן שיפוצים, צולם בשנות השבעים, דימוי ש"מנבא" את גורל החברה הקיבוצית והשינוי שעברה משיתוף להפרטה, מגדל מים ומבנה נוסף, מן בית אבן עליו כתוב "משרד".  (שם מספרת בר-עמי, היה חדרה הראשון כשעברה מ"שכונת הנעורים" ל"שכונת הצעירים", שם גם בעבר הרחוק יותר היה משרד של בית הארחה המקומי).

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Photographer: Eli Bar-Ami 

השלט "משרד" מהדהד גם את התהליך שעברה בזמן העבודה על המיצב: "כמו פקידה במשרד, פקידה ברשות עצמי, אחת שמנהלת את הארכיון האישי שלי, כך במשך כחצי שנה, מיינתי, סרקתי, הדפסתי, גזרתי.."

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Photographer: Eli Bar-Ami 

איזכור נוסף של המקום ההוא בו גרה בתחילת דרכה כאישה צעירה, כשעברה מ"שכונת הנעורים" ל"שכונת הצעירים", ניתן למצוא בין הטקסטים ששילבה במיצב ה"תצלומים" המכונה: "מעולם לא הגעתי לפנות את הבית שלי".

)"החדר הראשון שלי בשכונה של הצעירים הכי קטן מה שעלה בגורל חתיכת נייר שלפתי מתוך הכובע חצי מיטה פעמון שעון מעורר כוננית קש נתן זך הספר האדום "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" וגם "זן ואמנות אחזקת האופנוע""(

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

התערוכה מהדהדת בין היתר מוזיאונים לאנתרופולוגיה, אולם במקום הטקסטים הרשמיים יוצרת בר-עמי טקסטים אישיים, סיפור אישי שהוא אולי חיפוש אחרי המקום "שלי" בתוך חברה שיתופית, בת דמותה של החברה הקיבוצית בתוכה גדלה, בית גידול בו הזיכרון האישי הופך כמעט באופן אוטומטי לקולקטיבי, מקום בו כמעט ואין "אני", או לפחות זה מתבטל שוב ושוב לטובת "אנחנו". ומי שלא יכול להתברג בתוך ה"אנחנו" כמו סבתה של בר-עמי, שעלתה ארצה ממרוקו בתחילת שנות הארבעים לחייה, ועוד אנשים שחיו בקיבוץ במעמד של "הורים של חברים", אין לו מקום, קיומו כמעט ואינו נראה או מורגש.

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

"30 שקיעות שאבא שלח לי בוואטסאפ במהלך חודש יולי 2018". - בר-עמי ביקשה מאביה, שבמשך חודש יולי 2018, יצלם בטלפון הנייד מדי יום את השקיעה המרהיבה, שנשקפת מבית הוריה וישלח לה באפליקציית הוואטסאפ. שיתוף פעולה קטן שממשיך את מגמה זו בפרויקטים קודמים של בר-עמי וסגירת מעגל עם האב הצלם החובב, שתצלומי הילדות והקיבוץ שהוא צילם בשנות השישים והשבעים, שימשו כ"אבני היסוד" למיצב שיצרה. מהלך שמתכתב עם התערוכה כולה על מגוון רבדיה, התכתבות עם האבות, דיאלוג בין גבוה ונמוך, זמן, שינוי, ועוד..

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

Photographer: Eli Bar-Ami 

ה"צילום" הן כטכנולוגיה, כחומר או כפעולה, מתקיים בתערוכה כ"דימוי" מרכזי, המעיד על השינוי שהעולם עבר, לצד השינוי שעבר הקיבוץ מחברה שיתופית לחברה מופרטת. שינוי שמשליך על תפיסת הזמן, המרחב ושימור הזיכרונות שלנו. באמצעות פירוק ובנייה מחדש של "אלבומים" - אלבום תצלומי הילדות, אלבום התמונות של סבתא ו"אלבום גוגל", מנסה בר-עמי לחבר בין הזמנים עבר, הווה, עתיד, להגביה עוף, לבחון את העולם מנקודת מבט שבו-זמנית מחדדת ומטשטשת גבולות בין זמנים ותרבויות.

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita

בר עמי יצרה תערוכה שכמעט כולה מורכבת מחומרים מתוך הארכיון האישי, לצד דימויים שאספה מהאינטרנט - "הארכיון הקולקטיבי", התערוכה היא גם הצעה לכל אחד ואחת להתבונן בארכיון שלו, להוציא מן המגירה או הבוידעם את תצלומי הילדות, הנעורים, הבגרות, המכתבים, הארכיון האישי של בר-עמי הוא גם סיפור של דור, של חברה, הוא זיכרון אישי-קולקטיבי, ניסיון לצוד קפסולת זמן, לגעת בקו התפר בין האנלוגי לדיגיטלי, לחולל דבר, אשר מתרחש תוך כדי התהליך, אקט אישי עם נגיעות של נוסטלגיה לצד הרהור מלנכולי על העתיד.. איך יראה ה"ארכיון" של העתיד, איך ישמרו הזיכרונות של הדורות הבאים, ילדים, נערים וצעירים, שבכל רגע ורגע מעלים סרטון בן דמותם ל"סטורי".. אנשים שמגיעים עד קצה ה"הר" רק כדי לצלם "סלפי"..

Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita



(3) רולאן בארת, מחשבות על צילום, עמ' 102, הוצאת כתר

חזרה לתחילת הכתבה

(קישור לחלק 1)