טמאקו סומטו

Lilach Bar-Ami, Autumn, 2017©

צפוי היה שהמילים יגיעו לארץ השמש העולה, לפני שאגיע אליה בעצמי.

המילים נוסעות ברכבת לרובע שיבויה, טמאקו נכנס בשער הגדול, מהנהן לשומר, המילים מרחפות באוויר, חגות מעל ראשם של ילדות וילדים בתלבושת אחידה, בתיק יש להם מחברת עטופה בנייר עם דמויות של הלו קיטי, קלמר ורוד עם פרחים או דובונים וקופסא עם ארוחת עשר, שכוללת כדורי אורז מחייכים, אצות, מלפפון טרי, עגבניות שרי, פלחי קלמנטינה, שמזכירים המון חצאים של ירח.

טמאקו סומטו הוא מורה בבית ספר יסודי. הכרנו אתמול בפייסבוק. הוא שלח לי בקשת חברות, לפני שאישרתי בדקתי שהוא אדם אמיתי ולא דמות פיקטיבית, שיש לו חברים מחייכים ושלל תחביבים, שאינו "עוקץ ניגרי" שמתחזה ליפני. בסופו של דבר יכולתי להסיק, כמעט בוודאות, שאכן כך הדבר, טמאקו הוא איש טוב מן הישוב הגלובלי. הוא נפנף לי, נפנפתי לו בחזרה, הוא כתב לי בשפה האנגלית, שלום אני טמאקו, אני יפני. עניתי לו באותה שפה, שלום אני תמר, אני ישראלית, והמשכתי: אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי. אתה מכיר אותם?. במחשבה שנייה, זה אולי כמו לשאול ישראלי אם הוא מכיר את עמוס עוז או א.ב. יהושע.

המילים ששלחתי לו בתוכנת המסרים, חגות באוויר כמו פרפרים, שטות בשמיים של יפן, בלילה בלי ירח, בקרוב הן יחגגו את חגיגות פריחת הדובדבן, אחר כך ינשרו ביחד עם העלים הוורודים, יעלמו אל תוך אדמה לחה או אגם קפוא, אולי באביב הבא יפרחו שוב מחדש.

המילים נעות על פסי הרכבת בדרך חזרה מרובע שיבויה, שמים מעוננים, אני עומדת תחת הדוש, מהרהרת בשיחה הראשונה עם טמאקו שהתנהלה אמש. אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי, כתבתי לו בשפה האנגלית. את שמות הספרים "קורות הציפור המכאנית"  ו"קפקא על החוף", כתבתי בשפה יפנית, סימנים שהעתקתי מתוך הערך בעברית אודות הספרים בוויקיפדיה. טמאקו היה נרגש מכך שהספרות היפנית מתורגמת לעברית, כך לפחות הנחתי על פי האמוג'י דמוי הלב הרוטט ששלח כתגובה, סיפרתי לו שבסתיו האחרון ביקרתי בבית של פרנץ קפקא בפראג ופגשתי שם תיירים מיפן, שכמוני עמדו בתור, כדי להצטלם ליד הבית. השעה הייתה אחת בלילה, טמאקו נעלם, כמו נער עורב מתוך סיפור של הארוקי מורקאמי. 

בבוקר חיכה לי טקסט, הוא כתב באנגלית, שלום תמר היום יום ראשון ביפן, אני מתכונן לחגיגות הכריסטמס. וגם, כן נכון, את צודקת, אאושימה, זה אי של חתולים. איך שכחתי. לצד המילים הוא צירף אמוג'ים, חתול מחייך, קשת צבעונית ופרח דובדבן. בעניין פרנץ קפקא, הוא לא הגיב.

כשאני פוגשת אנשים חדשים זה מביא לי אושר קטן, כמו עלים בסתיו שמשנים את צבעם וצורתם, לפני שנעלמים אל תוך הכלום. כשאני חושבת על טמאקו סומטו , אני רואה לנגד עיניי דמות שגון עורה בהיר, עטופה בצבעים של שחור ולבן, אולי הוא פינגווין קטן, שבה להעיר אותי מתרדמת החורף, החורף שמאחר, או פשוט לא בא.

יום למחרת המפגש עם טמאקו החל לרדת גשם.

(דף מתוך היומן של תמר)