Lilach Bar-Ami Prague 2019©
לפני שנה בערך בזמן הזה יכולתי לזרוק לאוויר משפט כמו: "אי אפשר עוד לסבול את החום, בוא ניסע לפראג!!"
טרם סיימתי לקרוא את מסכת המכתבים של פרנץ לפליצה, שנמשכה כמעט שנה, רציתי שתימשך עוד ועוד. כעבור כשבוע קיבלנו סכום כסף לא צפוי מאספן אמנות לא ידוע. עד מהרה מצאנו את עצמנו ישובים בתוך "ציפור כחולה", ממריאים אל עבר הבירה הצ'כית!. נראה כי הכול התנהל כמו שצריך. גם אם לא ידענו מה צריך. דבר אחד בוודאות ידעתי. עלי ללכת בעקבות האיש האהוב. להקיף את הכיכר, לעמוד מול השעון, לצעוד הלוך ושוב על גבי הגשר, להביט אל עבר הצריח, גם אם אין רוח, לבקר לפחות באחת מהדירות בהן הוא התגורר. למרות שבשלב זה היו מספר נעלמים, כאמור טרם סיימתי את מסכת המכתבים ורילקה עוד לא נכנס למשוואה. ידעתי גם כי המעגל כולל כיכר, שעון, מגדל.
ביום הראשון שטנו על גבי סירה בעקבות מדריכה עם מטרייה משובצת ונעליים צהובות, דרך חלונות מטופטפים ראינו המון ברבורים נעים באגם ירוק וארמונות מפוקסלים, שהזכירו לי עד כמה אני אוהבת "חוצלארץ". (תמיד אהיה הילדה הזו מהקיבוץ שחולמת לטוס ביחד עם אבא ואמא וכל המשפחה לחו"ל, החברים ממתינים בתור ארוך, מתפתל ומשתרך, לילדים אין שום תור ל"חוצלארץ".) עלינו עד קצה המצודה, ירד גשם ועוד גשם, הלב נעטף ניצוצות אור כמו שאין בארץ ישראל, בוודאי לא בקיץ, אולי קצת בסתיו המתעתע. צילמתי המון תיירים ממזרח אסיה, גגות רעפים אדומים, וגם חיילים מחופשים בעת החלפת משמרות. המדריכה שפעם גרה בארץ אמרה כי זה בזבוז זמן ללמוד את השפה הצ'כית, "לפחות תודה, שלום, בבקשה" התעקשתי, היא צדקה.
בתום היום הראשון, ידעתי איפה הכיכר, השעון, המגדל וגם הבית. כמעט בטעות הסתיים הסיור מול בית עם שלט שמעיד על כך כי שם נולד או לפחות גר הסופר הדגול, חייכתי אל עבר ראש גרניט שחור, נרגשת קראתי את האותיות בלועזית, דרך המבט שלי כתוב היה: "קאפקי", כינוי בהחלט הולם לנפש אהובה. למחרת הגענו עד לעיר דרזדן, אופס חצינו גבול, ממש בלי כוונה - אני מול ססקיה. כן אשת הצייר, אמא של טיטוס. באוטובוס ביקשתי קצת שקט, הסתכסכתי עם אחת שבאה ל"שופינג", אוגוסט השני "החזק", נסיך בוחר של סקסוניה ומלך פולין רודף השמלות בתחת שלה, ועם אחרת שאוספת "סלפי" ליד אתרים מפורסמים, בדרכה למולים מפוארים וזולים בעיר המזרח גרמנית. שם באמצע הדרך פרנץ קבע פגישה בהולה עם פליצה, חלפנו ליד שלט ירוק המורה לברלין. לרגע יכולתי לאמוד ולו בקצת את המרחק המפריד בין שתי נפשות מאוהבות בזמן אנלוגי.
Lilach Bar-Ami Prague, Kafka 2019©
אבל מה שבאמת חשוב המטרה הושגה! השארתי את הספר. זה שחתכתי - גזרתי כל דף ודף לעשרות פיסות נייר. בשנת 2010, בלילה ההוא כשגיליתי את "תעלומת אדינבורו" לא יכולתי לחדול לגזור, לקמט או לקרוע את הספרים. הנה קצת מעגל נסגר, לאו דווקא כזה שקשור לכיכר, שעון, מגדל, (דימויים שדרך אגב טמנתי בתוך הטקסטים על הקיר בתערוכת היחיד האחרונה שלי). אולי זו גם קצת דרכי להגיד לו סליחה. השארתי את הספר על ספסל מוצל בגן, לא רחוק מהבית ב"סמטת הזהב". פעם היה מלך שציווה על האלכימאים להפוך ברזל לזהב. הבית ההוא מהמכתבים, שני מטר על שניים וחצי. חלון אחד, חנות ספרים ומזכרות. ליד הקיר התכול, עמדתי בתור להצטלם, ביחד עם היפנים והסינים וגם אישה אחת עם סרבל לבן ושיער זהוב, אסוף כמו מגדל, היא באה מאמריקה עד לכאן, במיוחד כדי להצטלם ליד הקיר.
אוטלה אחותו הצעירה הפכה את הכוך הקטן למן "חדר בריחה", מקום נעים, להסתגר, להתנתק מן העולם, להיעלם, לפשוט את הכסות המכבידה קמעה, להיכנס אל תוך גוף של חרק או נמייה. בלילה מאוחר לצעוד משם ובחזרה, להניע שוב את הגוף הגמלוני, לשאוף אוויר, לחצות את הגשר, לשוב אל הדירה השכורה עם החלון שמשקיף אל עבר נהר, ברבורים, ארמונות וצריחים, שם מעבר לקיר גר שכן, שכחכוח גרונו וצרימת כינורו מפריעים את מלאכת הכתיבה.
Lilach Bar-Ami, Kafka Letters to Felice©
בשנת 1993 קצת לפני שעברתי מהקיבוץ לתל אביב, כתבתי בפעם השנייה את הסמינריון על "מוטיב הבית" ביצירות של קפקא, נעזרתי בספר אחד שקניתי של מומחה איטלקי, הספרייה הייתה רחוקה, בקצה של הר אחר, הקיץ אזל, הזמן דחק, ברגע האחרון מחקתי את כל המילים המיותרות, המשפטים הנסחפים. השארתי שלד, פיגומים של ניסיון כושל לכתוב משהו, קיבלתי ציון בכלל לא רע. למרות שלא היה לי שום מושג, (ספק אם יש עכשיו) על האיש, נפשו, ביתו, יחסיו וכל אותם חומרים מורכבים, מפותלים, סבוכים ומסועפים, של נפש אחת שנבחרה להביא לעולם ספרות חד פעמית, נצחית. כזו ששווה לעיין בה בכל פעם מחדש ודווקא בימים האלו שבית הוא בית הוא בית והוא גם המון דברים אחרים שאולי לא היו כאן קודם לכן, ובאותה מידה הוא לא זה ולא זה ולא זה.
(הרצליה, תחילת ספטמבר, 2020)
