יום שני, 13 בינואר 2025

כל מה שבית צריך

 


Lilach Bar-Ami, December 2024 ©



לילך בר-עמי

כל מה שבית צריך


 ............................................

כָּל מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת

בְּעֶזְרַת מַפְתֵּחַ עִם מַחְזִיק מַפְתְּחוֹת,

דֻּבּוֹן כָּסוּף, חַמְסָה כְּחֻלָּה, עַיִן נֶגֶד הָרַע,

הָלוֹ קִיטִי אוֹ בֻּבַּת אַרְנָב עִם

שֵׁן שְׁבוּרָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יוֹשִׁיט יָד,  יַדְלִיק אוֹר.

יִפְתַּח חַלּוֹן, תְּרִיסִים וְגַם וִילוֹן, יַשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,

יְדַבֵּר אֶל הַצְּמָחִים, יְלַטֵּף אֶת הָרָהִיטִים,

יֵשֵׁב עַל הַכֻּרְסָא, יְנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה, יִישַׁן עַל הַמִּטָּה,

יָזִיז כִּסֵּא, יָסִיר מַפָּה שֶׁל תַּחֲרָה,

יֹאכַל עַל הַשֻּׁלְחָן.

 

............................................

קוֹל, מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ.

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יְתוֹפֵף בַּסִּירִים, בְּמַחֲבַת, יָכִין חֲבִיתָה,

יַחְתֹּךְ סָלָט, עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן, פֶּטְרוֹזִילְיָה, קָצוּץ קָטָן קָטָן,

מֶלַח, לִימוֹן, זֵיתִים יְרֻקִּים. יַפְעִיל אֶת הָרַדְיוֹ,

יְפַזֵּז לְצלילי מַנְגִּינָה, יִרְקֹד בְּיַחַד עִם הַמַּגֵּב,

יָשִׁיר בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאֵין מִלְחָמָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח בֶּרֶז, יַנִּיחַ לַמַּיִם לִזְרֹם,

יִפְתַּח אֲרוֹנוֹת, יְנַעֵר אֶת הַבַּדִּים, יִתְעַלֵּם מִגְּלָלֵי עַכְבָּרִים,

יַחֲלִיף מַצָּעִים, יְכַבֵּס אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּמְתִּינִים מְקֻמָּטִים, מְכֻרְבָּלִים

עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, הֲמוֹן יָמִים. מֵאָז שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, הַיּוֹם בּוֹ -

הַבַּיִת פּוּנָהּ, נֶעֱזָב בְּחוֹפְזָהּ וְהֵם הָפְכוּ לִהְיוֹת "מְפֻנִּים",

יָצְאוּ לִנְדוּדִים. אֲרֻכִּים. כִּמְעַט כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

............................................

כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִשְׁאַב שְׁטִיחִים,

יְאַוְרֵר אֶת הֶחָלָל, יִגַּע בִּדְבָרִים, יְטַאֲטֵא אֶת הַבָּלָטוֹת,

גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁשָּׁקְעוּ, יְנַגֵּב אֶת הַטִּיחַ, מִתְפּוֹרֵר..

יָסִיר אָבָק, קוּרֵי עַכָּבִישׁ, יְעַלְעֵל בָּאַלְבּוֹמִים, שֶׁמַּמְתִּינִים

כְּבָר שָׁנִים, בְּתוֹךְ מְגֵרוֹת, בְּתוֹךְ קַרְטוֹנֵי נַעֲלַיִם,

בְּתוֹךְ הַשִּׁדָּה הַזְּקֵנָה.

 

............................................

בַּיִת צָרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. מִישֶׁהוּ יַעֲשֶׂה סֵדֶר.

יָזִיז חֲפָצִים, יְיַשֵּׁר, יְמַיֵּן, יְקַפֵּל, יַשְׁלִיךְ אֶת

מָה שֶׁמְּיֻתָּר, יַסְתִּיר כְּתָמִים, יְמָרֵק מַרְאוֹת,

יוֹפִיעוּ דְּמוּיוֹת, גַּם קוֹלוֹת, תִּינוֹק בּוֹכֶה,

פָּעוֹט מְצַחְקֵק, יֶלֶד, נַעַר, אִישׁ. אִשָּׁה.

אִמָּא. אַבָּא.

 

............................................

כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. תִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁהִנֵּה סוֹף סוֹף,

יָקוּם מֵחָדָשׁ עַל הָהָר. דֶּשֶׁא יָרֹק, מֻתָּר לִדְרֹךְ,

גַּג רְעָפִים, דּוּד שֶׁמֶשׁ, חַמָּה שֶׁל רֵאשִׁית אָבִיב,

שְׁכֵנָה מְפַטְפֶּטֶת, אוֹחֶזֶת עוּגָה עִם תּוּתִים, אַבְקַת סֻכָּר,

זֵר חַרְצִיּוֹת וְרֵיחַ תִּקְוָה, הַכֹּל בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח. כְּמוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם

לֹא נֶעֱזָב, לֹא נִנְטַשׁ, לֹא פֻּנָּה אוֹ שֶׁמָּא הָיָה מְאֻיָּם.

 

............................................

הַגִּנָּה שׁוּב פּוֹרַחַת, מִישֶׁהוּ מַשְׁקֶה, מְכַסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא,

יוֹשֵׁב לָנוּחַ עַל סַפְסָל, קוֹרֵא עִתּוֹן, עֵץ לִימוֹן, אֶרֶז הַלְּבָנוֹן,

הַיָּם, הָאֹפֶק, עֲנָנִים לְבָנִים שַׁטִּים, צְחוֹק יְלָדִים מִשְׁתַּטִּים,

מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר אָדֹם, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,

שָׁבוֹת בִּמְהֵרָה אֶל הַקֵּן, בְּרוֹשִׁים בָּרוּחַ, בַּלּוּטִים מֻנָּחִים

בְּתוֹךְ קְעָרָה שֶׁל חֶרֶס.

 

............................................

קוֹל נְקִישׁוֹת, נַעֲלַיִם דּוֹרְכוֹת עַל אַסְפַלְט, מִישֶׁהוּ רָץ

עַל כְּבִישׁ מַעֲרֶכֶת, גָּדֵר בִּטָּחוֹן, מִגְדַּל שְׁמִירָה,

שַׁעַר צָהֹב נִפְתַּח וְנִסְגַּר. נִסְגַּר וְנִפְתַּח. וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הִנֵּה שׁוּב מַמְשִׁיכִים, מַמְשִׁיכִים הַחַיִּים. מֵחָדָשׁ נִרְקָמִים.

כָּל מָה שֶׁבַּיִת צָרִיךְ. שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא.

יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת.

 

11.1.2025

(הטקסט נכתב בעקבות תחילת ההתארגנות לקראת חזרה לישובי הצפון, לאחר הכרזת הפסקת האש עם לבנון.)


יום רביעי, 11 בדצמבר 2024

כלוב

 




Lilach Bar-Ami 2018 ©


כלוב

בהתחלה היה רק כלוב. לאט לאט הגיעו החיות. אלה הראשונות מתו. מי שלא מתה ברחה. בחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. כעבור זמן מה הפלא ופלא היו חיות שהצליחו לשרוד במקום החדש. התלבטנו איזה מן חיות כדאי לגדל. עד שהבנו כי המבנה מתאים ליצורים בעלי כנף. לא תרנגולות, לא תוכים, לא דררות, גם לא עורבים ולא ציפורים אדומות חזה. בסוף ללא קשר להתלבטות הגיעו הטווסות. תחילה החיים שלהן התנהלו על מי מנוחות. על אף שהן היו שקופות. כן בהחלט, הן היו מודעות לכך שאף אחד או אחת לא מבחין בהן. למרות זאת בסך הכול היו להן חיים די טובים בכלוב אך הן לא הסתפקו בזה. בשלב מסוים הצטרפו הטווסים. באופן טבעי הם פרשו זנב. לא. לא מדובר בכלוב זהב אבל אחרי שהטווסים הצטרפו החיים במקום נעשו משום מה טובים פי כמה. הם וגם הן החלו לקבל תרועות ותשואות מצד היצורים האחרים שפתאום החלו לחבב אותם. זה מאוד מצא חן בעיניי הטווסות שלמדו אט אט את מלאכת הטווסים. עד מהרה הן הבינו את המשחק וגם למדו להתעלם מהיצורים הלא מחבבים. הן אפילו למדו להעמיד פני לא מחבבות. נכון המשחק מעולם לא היה הדדי ו/או מושלם אך למרות זאת הוא נתן להן קצת שמחת חיים ואפילו סיפוק מה. גם אם לרגע קט. תוך זמן קצר הפך הרגע לעשרות, למאות, למיליונים וביליונים. פתאום החיים של הטווסות הפכו לכלוב. מידי בוקר וערב הן פרשו זנב. נוצות מהודרות בשלל גווני הירוק, הטורקיז והתכלת, אינספור עיניים מביטות דרך סורגי הכלוב, פוגשות אינספור אישונים בני דמותן, כמו מראות שמכפילות ומשכפלות את עצמן. הן כבר לא היו שקופות. הן הפכו לטווסים. הן שמחו להיות טווסים. הן שכחו שמדובר בהעמדת פנים. התחפושת הפכה לשגרת יומן. למלאכתן. לפרנסתן. הן נהנו לישון ולקום, לאכול ולהקיא, לריב ולהתפייס וכל השאר בתוך הכלוב הלא מוזהב. הן שכחו שבחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. נכון בלי הפרט "הלא מוזהב" שממילא לא שינה דבר. בסך הכול הן היו שמחות. ככל שהיצורים האחרים האכילו אותן יותר, הן תפחו וטיפחו את עצמן ואת נוצותיהן ובהמשך אף מירקו, הבריקו וצחצחו את נוצות צאצאיהן, אותם יצורים בעלי כנף שכלל לא היה להם מושג כי מדובר בכלוב. מילא לא מוזהב. אבל פשוט כלוב. כלוב. 

19.11.2021

 


יום רביעי, 28 באפריל 2021

מגדל כחול

 



Lilach Bar-Ami Blue Mount 2015 ©


פעם גרתי מול מגדל כחול. בזכות כתבה שקראתי מספר שנים אחרי שעזבתי את העיר הבנתי כי התעלמתי מנוכחותו של המגדל. אולי בגלל שמו, שדמה לשם של מקום אחר שהזכיר לי דברים פחות נעימים. זה היה עוד לפני שגורדי שחקים הפכו לדבר של מה בכך בשמים של תל אביב. אולי חוץ ממגדל שלום. זו הייתה הדירה השנייה שלי בעיר. אם אני לא סופרת את זו עם השותף הנוכל שמצאתי על עץ. זו הייתה הדירה הראשונה עם חלון שמשקיף לנוף. כמו הקודמת, זו שאני כן סופרת כי שם התחילו החיים החדשים שלי ובה גרתי שבע שנים, גם השנייה הייתה ברחוב מזא"ה. חוץ מהמגדל הכחול שלא ראיתי היו בחלון צמד דקלים, מעבר חציה עם דמויות חרדים שנהגתי לצלם השכם והערב, בית קפה עם הסנדוויצ'ים הכי טעימים בעיר, חנות פרחים עם קיר ירוק וזוג אופניים בלי מנוע, רכב לבן מנוקד, שבתוכו רוחצים ומספרים כלבים, חוטי חשמל שלא תמיד מחוברים. אחרי העבודה נהגתי לשבת על המרפסת מול המגדל הבלתי נראה, לשתות קפה או תה צמחים, לצפות בציפורים ובצורות של עננים. אחר כך היו עוד ארבע דירות. אחרי זו האחרונה, כלומר השישית, אם לא סופרים את הראשונה, כשגורדי השחקים צמחו ושכר הדירה גאה, עזבתי את העיר. הדירה האחרונה בה גרתי ביחד עם אהובי, אותו פגשתי כשגרתי בדירה השלישית ברחוב בר כוכבא פינת בוגרשוב, הייתה בצפון הישן של תל אביב, ברחוב שנושק לזו הראשונה שאני לא סופרת עם השותף הנוכל, אותה מצאתי דרך מודעה שמישהו נעץ על עץ ברחוב ארלוזורוב פינת דיזינגוף. בפתק היה כתוב, דרושה שותפה לא מעשנת. תלשתי מהעץ את מספר הטלפון ביחד עם כל הדף, כדי שאף אחת אחרת לא תתקשר.


6.4.2021

 


סירה כחולה, מיצב במוזיאון חיפה

 



Lilach Bar-Ami and Deganit Artman, Girl With Chinese Vase 2018

קישור לדף המיצב "סירה כחולה" באתר שלי



לילך בר-עמי

סירה כחולה 2020

מיצב קיר בתערוכה הקבוצתית "זרות נשית" במוזיאון חיפה

אוצרת: לימור אלפרן זרד

מיצב הקיר סירה כחולה מכיל פרגמנטים, חומרים ומחשבות הנקשרים לבית שבו גרה האמנית בשנים האחרונות. בבית, שנבנה לפני כארבעים שנה, יש חפצי נוי, כלים ושטיחים המתאפיינים באסתטיקה של עידן שחולף בהדרגה מן העולם, ובו מגולמים געגועים ל"ארץ אחרת". היחס בין האישה לבין החפצים מעורר שאלות הקשורות ליחסי הגומלין בין טבע לתרבות, בין מרחב פיזי למרחב מטפיזי, וכן סוגיות של זהות חברתית, תרבותית ומגדרית.

רוחה של "עקרת הבית" מרחפת מעל העבודות. שני המונחים "עקרת" ו"בית" מתערבלים לסירוגין זה בזה. בין כותלי הבית אישה חולמת על "החיים האמיתיים", ושלל החפצים שהיא אוספת ומטפחת נושאים אותה לעולמות רחוקים, קסומים, דמיוניים, אי-שם הרחק מעבר לקירות הבית.

בחודשים הראשונים של מגפת הקורונה, בזמן שנכפה סגר על בני האדם בארץ ובעולם, צילמה האמנית את כף ידה כשהיא אוחזת חפץ ועטויה בכפפת ניילון מהסוג שהתבקשנו לעטות במקומות ציבוריים. רובד חדש ומפתיע התווסף אל ארסנל הדימויים, הפעולות והתנועות שמזינות את היצירה במרחב הבית. כך נוצר מרחב עתידני, אניגמטי, מסתורי ואחר. באופן זה נוצרת גם תפנית בעלילה - זווית נוספת לבחינת הסיפור של "עקרת הבית" ובני דורה דרך עדשת הזמן החולף.

המיצב מוקדש כמחווה לאלה וקורט אמסטר, בעלי הבית ז"ל, ובני דורם.

התמונה "נערה ואגרטל סיני" היא חלק מפרויקט משותף עם הצלמת דגנית ארטמן.

קישור לדף התערוכה הקבוצתית "זרות נשית" באתר של מוזיאון חיפה


 


יום רביעי, 23 בדצמבר 2020

הכתר

 


Lilach Bar-Ami The Royal Family  2005©


אתמול סיימתי לראות את העונה הרביעית של "הכתר". אולי אראה גם את שאר העונות. העבודה The Royal Family משנת 2005.

כשהשותפה לדירה ברחוב מזא"ה מול מגדל המים אמרה "אני לא מבינה למה כל כך אכפת לך מנסיכה בריטית שמתה". "כן אכפת לי מאוד. אני לא מבינה איך לך בכלל לא אכפת ".

כשהמוכר הפרסי מדוכן האקססוריז ברחוב קינג ג'ורג' חייך אלי בזמן שפשפשתי בצעיפי המשי ושאל, "את רוסייה"?. קצת אחרי שהספר גזר לי פוני קצרצר כמיטב האופנה. סוף שנות התשעים. כמעט 2000. עניתי "לא אני אנגלייה". והמשכתי לדרכי. נעלמתי אל תוך הלילה של רחוב העבודה. שנים חלפו עד שהבנתי. כי התשובה ששלפתי מתוך כובע צמר ורוד. 29.99 שקלים חדשים. לא ממש מופרכת.

בזמן שאני מבלה פחות ב"ארץ הפלאות" של "ספר הפנים", בין היתר אני משכתבת את זיכרונות הילדות והנעורים של אימי היקרה תבדל"א. השר האנגלי משה מונטיפיורי באחת המאות הקודמות החליט לדאוג ליהודי העיר מוגדור. סבתא רבתא שלי "מאמא רחל", למדה בבית הספר האנגלי של גברת סטלה קורקוס, לפני שחותנה בגיל 13. מנהגים בריטים כמו טקס תה של חמש רווחו בקרב יהודי העיר והותירו את חותמם שנים רבות לאחר מכן. כמו גם האופנה, השפה וקשרי נישואין שערבבו בין דמים, צורות וגוונים. מוגדור לימים אסואירה (Essaouira) עיר נמל, השוכנת לחופו של האוקיינוס האטלנטי. פירוש השם אסואירה בערבית "מצוירת יפה" או "תמונה". כן כל כך יפה כמו תמונה/ציור.

עכשיו שלום עם מרוקו.

)נ.ב. גם אימו של הסופר א.ב. יהושע באה משם, ממוגדור. ואילו הסיפור "מסע הערב של יתיר" נכתב בהשראת נופי הילדות של אימו. כך קראתי באחת החוברות לשימור מורשת יהודי מוגדור. סתם שתדעו(


יום שני, 7 בספטמבר 2020

כיכר - שעון - מגדל ופרנץ


Lilach Bar-Ami Prague  2019©


לפני שנה בערך בזמן הזה יכולתי לזרוק לאוויר משפט כמו: "אי אפשר עוד לסבול את החום, בוא ניסע לפראג!!"

טרם סיימתי לקרוא את מסכת המכתבים של פרנץ לפליצה, שנמשכה כמעט שנה, רציתי שתימשך עוד ועוד. כעבור כשבוע קיבלנו סכום כסף לא צפוי מאספן אמנות לא ידוע. עד מהרה מצאנו את עצמנו ישובים בתוך "ציפור כחולה", ממריאים אל עבר הבירה הצ'כית!. נראה כי הכול התנהל כמו שצריך. גם אם לא ידענו מה צריך. דבר אחד בוודאות ידעתי. עלי ללכת בעקבות האיש האהוב. להקיף את הכיכר, לעמוד מול השעון, לצעוד הלוך ושוב על גבי הגשר, להביט אל עבר הצריח, גם אם אין רוח, לבקר לפחות באחת מהדירות בהן הוא התגורר. למרות שבשלב זה היו מספר נעלמים, כאמור טרם סיימתי את מסכת המכתבים ורילקה עוד לא נכנס למשוואה. ידעתי גם כי המעגל כולל כיכר, שעון, מגדל.
ביום הראשון שטנו על גבי סירה בעקבות מדריכה עם מטרייה משובצת ונעליים צהובות, דרך חלונות מטופטפים ראינו המון ברבורים נעים באגם ירוק וארמונות מפוקסלים, שהזכירו לי עד כמה אני אוהבת "חוצלארץ". (תמיד אהיה הילדה הזו מהקיבוץ שחולמת לטוס ביחד עם אבא ואמא וכל המשפחה לחו"ל, החברים ממתינים בתור ארוך, מתפתל ומשתרך, לילדים אין שום תור ל"חוצלארץ".) עלינו עד קצה המצודה, ירד גשם ועוד גשם, הלב נעטף ניצוצות אור כמו שאין בארץ ישראל, בוודאי לא בקיץ, אולי קצת בסתיו המתעתע. צילמתי המון תיירים ממזרח אסיה, גגות רעפים אדומים, וגם חיילים מחופשים בעת החלפת משמרות. המדריכה שפעם גרה בארץ אמרה כי זה בזבוז זמן ללמוד את השפה הצ'כית, "לפחות תודה, שלום, בבקשה" התעקשתי, היא צדקה.
בתום היום הראשון, ידעתי איפה הכיכר, השעון, המגדל וגם הבית. כמעט בטעות הסתיים הסיור מול בית עם שלט שמעיד על כך כי שם נולד או לפחות גר הסופר הדגול, חייכתי אל עבר ראש גרניט שחור, נרגשת קראתי את האותיות בלועזית, דרך המבט שלי כתוב היה: "קאפקי", כינוי בהחלט הולם לנפש אהובה. למחרת הגענו עד לעיר דרזדן, אופס חצינו גבול, ממש בלי כוונה - אני מול ססקיה. כן אשת הצייר, אמא של טיטוס. באוטובוס ביקשתי קצת שקט, הסתכסכתי עם אחת שבאה ל"שופינג", אוגוסט השני "החזק", נסיך בוחר של סקסוניה ומלך פולין רודף השמלות בתחת שלה, ועם אחרת שאוספת "סלפי" ליד אתרים מפורסמים, בדרכה למולים מפוארים וזולים בעיר המזרח גרמנית. שם באמצע הדרך פרנץ קבע פגישה בהולה עם פליצה, חלפנו ליד שלט ירוק המורה לברלין. לרגע יכולתי לאמוד ולו בקצת את המרחק המפריד בין שתי נפשות מאוהבות בזמן אנלוגי.




Lilach Bar-Ami Prague, Kafka 2019©


אבל מה שבאמת חשוב המטרה הושגה! השארתי את הספר. זה שחתכתי - גזרתי כל דף ודף לעשרות פיסות נייר. בשנת 2010, בלילה ההוא כשגיליתי את "תעלומת אדינבורו" לא יכולתי לחדול לגזור, לקמט או לקרוע את הספרים. הנה קצת מעגל נסגר, לאו דווקא כזה שקשור לכיכר, שעון, מגדל, (דימויים שדרך אגב טמנתי בתוך הטקסטים על הקיר בתערוכת היחיד האחרונה שלי). אולי זו גם קצת דרכי להגיד לו סליחה. השארתי את הספר על ספסל מוצל בגן, לא רחוק מהבית ב"סמטת הזהב". פעם היה מלך שציווה על האלכימאים להפוך ברזל לזהב. הבית ההוא מהמכתבים, שני מטר על שניים וחצי. חלון אחד, חנות ספרים ומזכרות. ליד הקיר התכול, עמדתי בתור להצטלם, ביחד עם היפנים והסינים וגם אישה אחת עם סרבל לבן ושיער זהוב, אסוף כמו מגדל, היא באה מאמריקה עד לכאן, במיוחד כדי להצטלם ליד הקיר.
אוטלה אחותו הצעירה הפכה את הכוך הקטן למן "חדר בריחה", מקום נעים, להסתגר, להתנתק מן העולם, להיעלם, לפשוט את הכסות המכבידה קמעה, להיכנס אל תוך גוף של חרק או נמייה. בלילה מאוחר לצעוד משם ובחזרה, להניע שוב את הגוף הגמלוני, לשאוף אוויר, לחצות את הגשר, לשוב אל הדירה השכורה עם החלון שמשקיף אל עבר נהר, ברבורים, ארמונות וצריחים, שם מעבר לקיר גר שכן, שכחכוח גרונו וצרימת כינורו מפריעים את מלאכת הכתיבה.



Lilach Bar-Ami, Kafka Letters to Felice©

בשנת 1993 קצת לפני שעברתי מהקיבוץ לתל אביב, כתבתי בפעם השנייה את הסמינריון על "מוטיב הבית" ביצירות של קפקא, נעזרתי בספר אחד שקניתי של מומחה איטלקי, הספרייה הייתה רחוקה, בקצה של הר אחר, הקיץ אזל, הזמן דחק, ברגע האחרון מחקתי את כל המילים המיותרות, המשפטים הנסחפים. השארתי שלד, פיגומים של ניסיון כושל לכתוב משהו, קיבלתי ציון בכלל לא רע. למרות שלא היה לי שום מושג, (ספק אם יש עכשיו) על האיש, נפשו, ביתו, יחסיו וכל אותם חומרים מורכבים, מפותלים, סבוכים ומסועפים, של נפש אחת שנבחרה להביא לעולם ספרות חד פעמית, נצחית. כזו ששווה לעיין בה בכל פעם מחדש ודווקא בימים האלו שבית הוא בית הוא בית והוא גם המון דברים אחרים שאולי לא היו כאן קודם לכן, ובאותה מידה הוא לא זה ולא זה ולא זה.


(הרצליה, תחילת ספטמבר, 2020)

יום חמישי, 21 במאי 2020

זוג אוהבים שצילמת בחודש ספטמבר בשנה שעברה בסמטת האלכימאים בפראג








Lilach Bar-Ami 2019©



זוג אוהבים שצילמת בחודש ספטמבר בשנה שעברה בסמטת האלכימאים בפראג. לעולם לא ידע על כך שבסתיו ההוא לפני שנה חלק ממנו הפך להיות שלך. כסותו הפכה לחלק מאוסף דימויים שמונחים בתיקייה במחשב של אישה שאינו מכיר. שמלה פרחונית שאישה צעירה ממזרח אסיה (סין או יפן או מדינה אחרת) קנתה במיוחד לחופשה, נעלי הספורט החדשות והפאוץ' בסגנון שנות השמונים, שהאיש שלף מאוסף התיקים, ניקה מאבק, החליט שזה הפתרון הכי טוב נגד כייסים. דימוי שלך-לא שלך. אנשים שגנבת את כסותם - צועדים אל עבר אופק לא נודע. 

ברגע אחד בין סטודיום לפונקטיום עליו גם רולאן בארת לא יוכל להעיד. יתכן שאם היית שואלת אותו. על כוס קפה  וסיגריה בסלון ביתו. ביום אביב או יום סגריר היה אומר לך כי לאותו צילום שתפסת ביעף. אחד מבין מאות במסע הקצר ולא מתוכנן בסתיו שחל מספר חודשים לפני המגיפה ששינתה את העולם. אין בו שום דבר שהופך אותו למיוחד או אחר מהשאר. אינו שונה מכל צילומי האנשים אותם צדת בטלפון הנייד, שהפך בין זוג ידייך המיומנות למכשיר בעזרתו סרקת את המרחב החדש, שריגש את ליבך שכמה היה לראות אנשים, במיוחד מאז שעזבת מהעיר אל הכפר.

האם מדובר במעשה מוסרי, לשוטט כך בסתיו. בשלוש השנים האחרונות. שנים שבאו אחרי שנים רבות נטולות טיסות וחופשות, נופים אחרים, שאינם ברושים או עמקים, ים תיכון, כינרת, אגם החולה, איקליפטוס, בוגנוויליה והרדוף לבן, אספלט לוהט, בניינים תל-אביבים, נמוכים או גבוהים. זכית לרכוש כרטיס בזכות המבצעים, להתגבר על פחד הטיסות, להעלות על מטוס של חברה זולה וקלה, כמו איזי ג'ט או ציפור כחולה, לשכנע את עצמך שזה דומה קצת למטוס פרטי של נסיך או נסיכה או סתם ראש ממשלה ולא כל מטוס חייב להיות בואינג שבע שבע. בשמים יש ציפורים. נשרים, עטים, חסידות שנודדות בין ארצות. תעצמי עיניים תמלמלי תפילה. תוכלי את הסנדוויץ'' שהכנת בבית עם פרוסה של גבינה צהובה, מלפפון ועגבנייה, תקראי שוב את המכתב של רילקה אל משורר צעיר, תצטערי שזה מה שבחרת לדרך, בין שמים וארץ רילקה הופך להיות כה עגום. וקפקא, אוי פרנץ, נשאר בתחתית המזוודה ששלחת במסוף לארץ לא מוכרת, דפים של "המשפט" שגזרת לרצועות ". ממתין בסבלנות לרגע בו תשאירי תשורה לסופר שאת כה מעריצה.

תכף ומיד תהיי בארץ חדשה. בבית מלון קטן במדינה שלא מזמן הייתה קומוניסטית, תסיירי עם מדריכה שתספר לך על איש ששרף את עצמו בלב הכיכר, תשוטי על סירה בנהר, תעמדי מול שעון מפורסם, תמתיני לדמויות שיוצאות בכל שעה לקול מנגינה, כך במשך מאות שנים, תצעדי על הגשר בעקבות הסופר שמת לפני מאה שנה, על ספסל בגן תשאירי לרוחו מנחת פרידה, תאכילי ברבורים, ביחד עם כל התיירים היפנים והסינים תצטלמי ליד הבית שהריבון סימן כביתו. זמן מה לפני שתקראי ב"מכתבים לפליצ'ה" כי אחותו היא זו שגרה בבית הפצפון, הפכה אותו לפינה נעימה, שם מצא פרנץ מפלט מפני רעש השכן. מקום טוב לצעוד אליו ובחזרה, להניע את הגוף, הדם, השרירים, המחשבות שלא מרפות. בהמשך לציווי בעלי המקצוע ממאה אחרת, להפוך ברזל לזהב, אותם אומללים שגורלם אחראי לשם הסמטה, הפך הסופר חיים אפורים, תשוקות ותסכולים לאותיות, מילים, דפים, כריכה, רב מכר, פרנסה של אחרים, חומרים של תרבות ואנושות.

כמו למשל האישה שישובה מאחורי דלפק. לא רחוק מהשלט עליו סומן באותיות קידוש. אדומות. "מוזיאון קפקא". היא מצביעה אל עבר דלת שנפתחת לכבודך. מאות כריכות מסודרות על גבי שולחן ארוך במיוחד. ערימות של ניירות. מכוסים בשלל אותיות. בכל הצורות והשפות. חוץ מאחת. כמו שכאן בצ'כיה. סמוך לנהר ולטאבה. איש לא שמע כי הסופר הגאון התעקש לכתוב בשפת עמו ולא שפת ארצו. מינורית ולא מז'ורית. שפה שתפרנס חוקרים רבים. כולל דלז וגואטרי. יד נעלמה מחקה פרט שולי. הוא היה יהודי. גם אם מסוכסך עם מוצאו. חלם להעלות לארץ ישראל עם אהובתו. לפתוח מסעדה בתל-אביב. את מתנחמת בכך שנשאת איתך במזוודה את הספר "המשפט". כתוב בעברית. הוא החל ללמוד את אותיות האלף בית. היו לו כוונות. קראת על כך ממש לא מזמן באחד העיתונים. גם עם הדפים גזורים לרצועות. זה הרבה יותר מכלום. על אף שאת יודעת כי  ק'. בכלל היה מעדיף יותר מהכול, פשוט כלום.


7.5.2020 הרצליה