יום שישי, 24 ביולי 2026

Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

 

 Profile

Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

 ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי

 (תרגום כתבה מתוך הארכיון של אליציה/אליסיה)



Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

​מה ניתן לומר על פרופסורית מכובדת לכימיה (בעלת שני תארי דוקטור, עמיתה באגודה המלכותית היוקרתית לכימיה; פעמיים נבחרה כמחנכת מצטיינת; מחברת מאמרים מדעיים רבים, אוספת ציורים מהמאות ה-19 וה-20, לובשת בגדי מעצבים, אוהבת מוזיקה, תיאטרון ובלט, ומארחת עם ה'סבואר-פר' (הליכות ונימוסים) האלגנטי והאירופאי?

​זו כמובן, ראש החוג לכימיה של טריניטי, ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי, "ד"ר ק'" לאלה שטוענים שאינם מסוגלים לבטא את השם. זו נקודת מחלוקת שקטה. "אני מעדיפה "ד"ר קירקיאן", היא אומרת בענייניות. היא תדון בקלילות בסרטים האחרונים וברבי המכר, בעניינים בינלאומיים, בפוליטיקה פנים-ארצית, במגמות בחינוך; יש לה יותר מהיכרות חטופה (עם הנושאים הללו).

היא מכירה היטב את עבודתם של זוכי פרס נובל האחרונים במדע ופעילה בארגונים מקצועיים, קהילתיים וכנסייתיים. אה כן, ובזמנה הפנוי היא גם מפסלת ויוצרת כלי קרמיקה, לאחר שלמדה אמנות בלונדון במשך שנתיים. אבל זה היה בתקופת הפסקה, לאחר לימודי התואר המתקדם, כאשר, כפי שהיא אומרת, "כבר הייתי קצת מותשת מהמדע."

ד"ר קירקיאן גדלה בפולין, רכשה תארים מתקדמים בלונדון ולימדה באיי הודו המערבית, היא ככל הנראה אחת מחברי הסגל הקוסמופוליטיים ביותר של טריניטי. אביה היה דיפלומט ומוציא לאור של עיתון, ואמה הייתה מוזיקאית. כמי שהורגלה לנוע בחוגים חברתיים יוקרתיים וזוהרים ביותר ממדינה אחת, אין זה מפתיע לגלות שהיא כה בקיאה בתחומים רבים של אמנות, ספרות ומדע.

היא נפגשה עם אנשים כמו ליינוס פאולינג, ארתור רובינשטיין, סר ג'ון גילגוד ואחרים בדרג דומה. כמו כן, לא מפתיע ללמוד שהבית שלה בלונדון הוצג פעם במהדורה הבריטית של המגזין  House Beautiful.

​כעת אנו יושבים בסלון ביתה בוושינגטון, המעוצב בגווני ורוד ומלא בציורים, עם שעון מייסן נהדר שמונח על גבי האח. היא ובעלה, פרופסור לרדיולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מתכננים לראות את הבלט של ניו יורק סיטי מאוחר יותר הערב.

היא ניחנת בחוש צבע מפותח. ד"ר קירקיין לובשת חולצת משי בצבע שזיף, חצאית צמר משובצת ומגפיים. מאוחר יותר היא תחליף לשמלת קוקטייל משיפון בגוון חלודה, אלגנטית וזוהרת באופן המרמז על ערבי בילוי מתוחכמים בעיר.

תוך כדי שיחה על כוס יין לבן, בזמן שהיא מעשנת סיגריה אחר סיגריה, ומלווה את דבריה בתנועות ידיים נמרצות ובהבזקי הומור, היא מרחיבה את הדיבור על סרט שראתה לאחרונה.
המדענית המבולבלת והמגושמת של הסטריאוטיפ? ממש לא. הדימוי שהיא משדרת מזכיר הרבה יותר, למשל, שחקנית אורחת שהגיעה מאירופה.

בזמן שאנחנו משוחחים, בנה פיטר, בן 17, שכבר נמצא בדרכו להפוך למדען, ובעלה – אדם לבבי ומקסים – נכנסים מדי פעם לחדר. חיות המחמד של המשפחה מתרוצצות מסביב.
ד"ר קירקיין מתארת – בקולה הצרוד האופייני, שעדיין ניכרים בו שרידים של מבטא פולני – פרויקט שעורר בה התלהבות רבה: מצגת מולטימדיה שכללה מוזיקה, אמנות וקריינות על –

תקופת  La Belle Époque שנועדה להיות מוצגת בפסטיבל של המכללה שעסק בתקופה זו .לאחר מחקר מעמיק היא כתבה תסריט השוזר במיומנות תחומי דעת רבים: אמנות, מוזיקה, היסטוריה, פוליטיקה והמחשבה החברתית של אותה תקופה.
ברור שהיא אינה מוגבלת לחשיבה חד-ממדית וליניארית. ד"ר קירקיין מאמינה בהגעה אל תלמידיה ברבדים שונים ומתוך מגוון רחב של נקודות מבט.

היא שמחה לדבר על - ההתעניינות הגוברת במדע בקרב הסטודנטים.
"
כימיה הולכת ונעשית פופולרית יותר," היא אומרת, ומציינת את המגמה המתמשכת של התרחבות אפשרויות הקריירה לנשים בתחום.
​ "בשנת לימודים זו החוג שגשג והגיע משבעה-עשר לכמעט ארבעים סטודנטים המתמחים בו."  בשל ההכשרה למדענים, המוניטין של טריניטי מבוסס היטב. למעשה, כמה מהאוניברסיטאות הגדולות באזור שלחו לאחרונה את הסטודנטים הפוטנציאליים המבריקים ביותר שלהן כדי לדבר עם ד"ר קירקיין.

​היא סבורה שהגודל הקטן של טריניטי הוא אחד מנכסיה הגדולים ביותר משום שזה אומר שסטודנטים מקבלים תשומת לב אישית במקום 'להעלם' כפי שקורה באוניברסיטאות גדולות יותר. "בדרך זו," היא אומרת, "סטודנטים רוכשים ביטחון ולומדים במקום לאבד את הביטחון העצמי. זה מה שקורה בכיתות הגדולות הללו באוניברסיטאות גדולות. הם חושבים שהם לא יכולים להתמודד משום שאף אחד לא מראה להם איך הם כן יכולים להתמודד. אני חושבת שזה יתרון עצום. אין מה להשוות. זו חוויה חינוכית ייחודית."

​אכפת לה מאוד מאיכות החינוך שהסטודנטים שלה מקבלים והיא מציינת ש"ההתמחות בביוכימיה היא עדיין אחד המסלולים ההגיוניים ביותר לבית ספר לרפואה." סטודנטים רבים שהתמחו בחוג, היא מוסיפה, ביצעו עבודות מחקר יוצאות דופן וחלקם כמובן בחרו בתחומי התמחות אחרים במדע. היא צופה צורך גדול בעתיד הלא רחוק בדלקים סינתטיים חדשים, תחום מחקר שיצור הזדמנויות קריירה נוספות עבור המתמחים במדע. ​
​הסטודנטים של טריניטי נהנו תמיד מהיתרון הנוסף של ההתמחויות שמוסדות וושינגטון מספקים – במכונים הלאומיים לבריאות ובאחרים.

​העובדה שד"ר קירקיאן מעוררת כבוד ואפילו יראת כבוד, בקרב הסטודנטים היא כמעט אגדית, אך זו רק מן ביישנות שגורמת לה להיראות מרוחקת. היא דואגת בגלל המבטא שלה ותוהה אם היא עושה מספיק. "אני חושבת שלכולנו יש יותר פוטנציאל ממה שאנחנו מנצלים", היא אומרת. אף על פי שהיא עשויה להיות חסכנית בשבחים, למרות זאת, ביסודה, היא משתוקקת לעזור לסטודנטים שלה לממש כמה שיותר מיכולתם וכישרונותיהם. "הם מוכנים היטב; הם מצליחים". כפרופסורית, אמר סטודנט אחד בקול שקט של כבוד, "היא מסורה – אחת המורות הטובות ביותר שהיו לי אי פעם. תובענית, אבל אף פעם לא עד כדי הגזמה."

​ניהול בית ואיזון התחייבויות מקצועיות אינם מהווים אתגר מיוחד עבור ד"ר קירקיאן. בעלה הוא "שף גורמה" ומטלות הבית מחולקות במידה מסוימת. שיפוץ המטבח היה פרויקט משפחתי משותף; ד"ר קירקיאן ובעלה משתפים פעולה לעיתים בכתיבת מאמרים מדעיים; ויחד כל המשפחה נוסעת לעשות סקי בוורמונט.
​אולם, ישנה עדיפות עליונה אחת, שאינה מקופחת לעולם, והיא אירוח חברים בבית — מקום עליז המשותף עם חתול, פיצוץ (Pitzus) וכלבה, טיה (Tia) חיים ובריאים שניצלו מניסויים הומניטריים.


הערות:

​*הכתבה היא פרופיל /דיוקן (Profile) שנכתב על ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי

Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski) ) שכיהנה כראש החוג לכימיה ב-Trinity College

 * הכתבה נלקחה ממגזין/עיתון הבוגרים או מתוך פרסום רשמי של אוניברסיטת טריניטי בוושינגטון Trinity College (כיום Trinity Washington University בוושינגטון די. סי.)

לא מצוין תאריך ולא שם כתב/ת

  *חיפוש בעזרת AI במאגרים אקדמיים והיסטוריים, מעלה פרטים נוספים על ד"ר אליציה קירקיאן (שלעיתים הופיעה בפרסומים מוקדמים בשם Alicja Kirkien-Konasiewicz :

​1 . קשרים אקדמיים ומחקר בריטי
​לפני שהגיעה לארצות הברית ול -Trinity Collegeהיא פעלה במעבדות

 William Ramsay and Ralph Forster Laboratories - University College London (UCL)בבריטניה.

​במהלך שנות ה-60 היא פרסמה מאמרים מדעיים בתחום הכימיה כגון חקר מולקולות וכימיה אורגנית/פיזיקלית בכתבי עת של ה - Royal Society of Chemistryלצד כימאים בריטים נחשבים.

2. היא עברה מאנגלייה לארצות הברית בסביבות שנת 1966 ושם המשיכה את דרכה המקצועית. הצטרפה לסגל של Trinity College בוושינגטון די. סי. בהמשך כיהנה כראש החוג לכימיה (כפי שמתואר בכתבה).

3. הקשר משפחתי
​בעלה, המוזכר בכתבה כפרופסור לרדיולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, הוא ד"ר ולוז'ימז Wladyslaw / Wlodzimierz ז'שוטארסקי – מדען ופרופסור בתחום הדימות והרדיולוגיה, שעמו גם שילבה כוחות בכתיבת מאמרים מדעיים משותפים.

 ...................................................................................................................................................................

* אליסיה נולדה בשנת 1925 בעיר לודג' בפולין. היא ביתם של לשק קירקין (1897) ופרנקה לבית מורדקוביץ (1925). בשנת 1946, בתום המלחמה אליסיה היגרה ביחד עם הוריה ובעלה ללונדון. אביה היה קצין בצבא הפולני, ובלונדון - חבר נאמן ביומון הפולני, דיפלומט בעל קשרים ענפים בקרב החברה הפולנית של לונדון. שם הוענק לו תואר בארון. פרנקה - אימה של אליסיה, ישבה שישה חודשים אצל הגסטפו, היא הצליחה לשכנע את הנאצים שאינה יהודייה ושוחררה. בעוד אימה, שלוש אחיותיה ואחיה, נספו במלחמה ביחד עם משפחותיהם.

ירחמיאל מורדקוביץ, אחיה של פרנקה (אימה של אליסיה) עלה ארצה בשנת 1935, ביחד עם אשתו רחל/רושקה, בנה אברהם (אדז'ו) וביתה אלה (שרה). התיישבו בתל אביב.

בשנת 2005, אחרי שאליסיה נפטרה, בעלה שלח את הארכיון (קופסת קרטון שחורה עם מכתבים, תצלומים, תעודות, כתבות, אילן יוחסין ושלל מסמכים ששמרה) לבת דודתה אלה, שגרה בהרצליה.

בין השנים 2016 עד 2022, התגוררנו בבית בהרצליה. בשנת 2020 מצאנו את הארכיון של אליסיה.

בשנת 2022 מסמכים בעלי חשיבות היסטורית מתוך הארכיון נמסרו למוזיאון יד ושם.

*תצלום פורטרט של אליסיה, מופיע בכתבה המקורית בעיתון. וגם נמצא בבית בהרצלייה, עותק ממוסגר. יתכן ונשלח ארצה ביחד עם הארכיון.

 

להציל אישה אחת, יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי


 13.7.2026


חווית הקריאה שלי בספר "דיוקן עצמי של אימי" מאת יערה שחורי



"בחודש אוקטובר 2023 כל אחד איבד משהו. האבדה שלי הייתה מזערית ביחס לשאר. איבדתי את הספר שעבדתי עליו שנים."

 (יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי, עמ' 187)

אתמול סיימתי לקרוא את "דיוקן עצמי של אימי" - ספרה החדש של יערי שחורי. כתבתי לעצמי לא מעט הערות, שנוגעות ב"קריאה שלי". כולל ציטוט הטקסט הנ"ל שאשלים בהמשך.. למרות שכבר כתבתי אותו, מספר פעמים במהלך השנים שחלפו מאז ראשית המלחמה, אבל אולי רק בפעם האחרונה - זו שעוד לא כתבתי. הבנתי מה באמת איבדתי ביום ההוא.

אני חוששת שכל מילה שאנסה להגיד בנוגע אליי תגרע מהעיקר. כן אגיד שמלבד חוויות דומות, מרחבים מגבילים – בין הקיבוץ לעיר. מקומות שאליהם חשתי קירבה כבר בספר "שנות העשרים", למרות שאצלי אלו היו "שנות השלושים".

בספר הנוכחי ישנו דבר נוסף שנגע בי: הוא קשור לארכיון שחקרתי בשנים האחרונות. ארכיון שהוא "סיפור" שבמרכזו ניצבים אישה ומשפחה, הניחנים בקווי מתאר דומים לאלו של אימה וסבתה של יערה. פולין, תל אביב, שנות החמישים/שישים, ניסיון לחיות חיים חדשים בצל העבר, המראות, המתים, השתיקות והמחלות שעוברות מדור לדור – בעיקר לנשים.

במסגרת התהליך שלי - יצרתי ספר אמנית. אותו כיניתי "להציל אישה אחת". זו אליסיה. האישה שמצאתי את הארכיון שלה, האתגר "החזותי" היה "לרוקן את הארכיון מארכיביותו". אולי כך אפשר להגיד את זההתצלומים מונחים על גבי דפים לבנים. שותקים. כתמיםא.נשים לא מזוהים. לאט לאט הצלחתי לפענח, לתת להם שמות, לתרגם מכתבים מפולנית לעברית. ושוב החזרתי אותם למרחב השקט. הלבן.

וכך, המשכתי לקרוא בספר הקטן של יערה, זה שכתבה במשך לפחות שבע שנים? ואיבדה את המחשב הנייד עם הטקסט, באחת הרכבות באיטליה. באחת הערים שגם קשורה למסכת החיים של אימה.

(אולי אני טועה בפרטים.. ? ברור לי שאקרא בו שוב ושוב. ואז אולי אוכל לדייק קצת יותר.)

ספר קטן, 11.5 על 16 ס"מ, "נייר עיתון", גוון צהבהב, הלוואי וכל הספרים, לפחות "ממוארים" יעשו בו שימוש וגם הקטלוגים שלי (כמדומני יקר מאד). הוצאת "כתר", בגב העטיפה למטה משמאל כתוב "הסדרה הקטנה". עיצוב מושקע שטומן בחובו אהבה גדולה. העטיפה יפה ומושכת - להושיט יד, לאחוז, לעלעל. לקרוא. פיסת שיער - קוקו גזור. מונח על גבי רקע ירקרק - גוון סלדון, דימוי שעוד יובן במהלך הסיפור. יקבל מגוון צורות - מפתיעות, מרתיעות.

הספר/סיפור מלווה בתצלומים, מסמכים ומכתבים מארכיון האם. חומרים שמפיחים חיים בטקסט, מזינים את הסקרנות אודות "הגיבורה" - רבקה, רבקל'ה, ריקי. האישה היפה הזו! שניבטת מבעד לתצלומים ישנים. בעקר חכמה כי "יופי" לא שייך ל"בית הגידול" שלה. וגם היפית שחיה בקומונה באיטליה. ופעילה חברתית. אותה אחת שהיא אימה של הסופרת יערה שחורי.

יערה שחורי. השם, הבחירה, נזכר שוב ושוב. אולי לא שוב? אני חושבת לעצמי "היער השחור" קוראת באחד העמודים. "היער השחור". איזה עמ'? ככל שאני ממשיכה לקרוא, אני נכנסת למעמקי היער של יערה. לא יכולה לעצור. אני כבר לא משווה. הפה נפער. (אם אייני טועה בספרה "שנות העשרים" הייתה עוגה Blak forest? משם אני זוכרת גם את האם והקשר איתה, דרך "החלפת ספרים". בתחנה מרכזית צפונית, שהייתה גם חלק מחיי ותמונה ליד מיטת האם בבית חולים. זו במידת מה נקודת המוצא שלי..)

וגם הדוד העשיר. למי אין כזה, אפילו השם זהה. לא. אני כבר לא משווה. הנשימה נעצרת מול הסיפור שהיא מגוללת אט אט במן שלווה, מתפצלת, לאינספור דרכים ואפשרויות, כמו הזיכרון, כמו טעמה של עוגיית מדלן. טבולה בתה. אבל הטעם הוא אחר. אחר. (יתכן והדימוי הוזכר בספר הקודם שקראתי ולא כאן? - עצב הראייה/מריה גאינסה. אבל קשה לדבר על "זיכרון" מבלי לפזול אל פרוסט.)

שחורי מספרת באומץ רב אודות אימה, האישה שהכי קרובה אליה, אבל גם רחוקה. מנסה לפענח, להבין את סיפורה, אותה. אחרי מותה. אני רוצה לחבק את האם ואת הבת ואת הסבתא ואת הילדה. ואת הבובה נטולת העיניים. (לשמור עליה. מפני כולם. מפני "חברי הקיבוץ". אני יודעת.)

הסיפור, השפה, הדרך - שבכל פעם מתפצלת מחדש לעוד ועוד שבילים. ללא מוצא. הדימויים המכושפים ("כמו"), ההדהודים - מקס פריש (לפחות בעיני רוחי), וירג'יניה, פרוסט, ג'וייס, פרק, קאמי, בארת, המיתולוגיה וגיבוריה. ועוד ועוד

"נזכרתי בתרגיל הכתיבה הראשון שנתתי לתלמידים כשהתחלתי ללמד כתיבה. אמרתי להם, "נסו לכתוב זאת: האם שוכבת במיטה דוממת כאבן. תארו זאת מנקודת המבט של הבן." לא יכולתי לחשוב על בנות. ממילא הדגש היה על הדימויים. ביקשתי שידמו אדם לחיה, לצומח, למינרל. חזרתי לתעלול העתיק של הכתיבה, הדימוי, השינוי, כשכל דבר יכול להיהפך לדבר אחר. נערה לעץ. נערה לכוכב. אישה לסלע גונח ומזיל דמעות." (שם, עמ' 151(

אני כל כך אוהבת לקרוא את יערה שחורי.

ובעצם עוד לא אמרתי דבר על הסיפור הנוגע, כואב ואף צורב. האומץ הנדרש מצד הסופרת, כך להיחשף. לחשוף, לחקור, לגלות. ובד בבד "לכסות", "להסתיר", "לסתור", "להמציא", לתהות, לטעות בדרך לכאורה מוכרת - כמו ילדה באגדות, ביער.

לצד כישרון וחכמה אינסופיים - לגעת במהות הדברים: באמה ובכל האימהות, הבנות, הנשים - הגיבורות. "כל הקסנדרות" שלהן מוקדש הספר.

פשוט תקראו. מבחינתי הספר הזה הוא בגדר המלצת חובה!

תודה יערה שחורי!


יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי, הוצאת כתר, עורכת: נטעלי גבירץ

עיצוב העטיפה והסדרה: עדה ורדי

 


יום שבת, 25 באפריל 2026

גן יפני

 




גן יפני

לזכרו של ימנו בנימין זלקה

2005 - 2026


הדירה נעימה. מהמרפסת נשקף גן. נדמה שהמעצב שתכנן אותו ראה לנגד עיניו "גנים יפנים". אבל בשעות הקטנות של הלילה - הגן היפני שלנו משנה את מזגו.

ביום נצפים קשישות וקשישים פוסעים אט אט, נעזרים בהליכון או בכיסא גלגלים, מלווים במטפל או מטפלת מארץ זרה. הם יושבים על ספסל אפור, נהנים מקרני שמש נדיבה ומפריחה אביבית סגולה. אחר הצהריים - ילדים משחקים, מתנדנדים בתורם על נדנדה יחידה, עשויה מ"גלגל הצלה", גולשים במגלשה שבקצה הגן. שביל צר חוצה את הגן ומוביל אל מזרקה - כמו בפרוור אירופאי.

ועכשיו, באביב, כל פריחה משכרת - משקרת, מהדהדת פריחת דובדבן. אבל דבר אחד המעצב לא לקח בחשבון: את הלילות. שום מנטור לא יוכל לעזור לי לפתור את "בעיות השינה" שלי, כשחלון חדרי פונה אל אותו גן - יפה ושלו - שבנרגע הופך את עורו, מתמלא באור בוהק. תאורת לילה, שעל פי האישה מהמוקד (שעוד אגיע אליה), לא מכבים - "כי חס וחלילה זה עלול להיות יותר גרוע". ואולי משום כך, כמו גחליליות זעירות, נערים נמשכים אל הגן.

לרוב הם מופיעים אחרי חצות, לבושים בקפוצ'ונים שחורים, הראש מכוסה בכובע, רכובים על גבי קורקינטים חשמליים - אותם הם משליכים במרכז הגן, סמוך לנדנדה או חגים במעגלים. קולם הרם, הופך לצעקה גדולה - שמבהילה עטלפים, ינשופים ושאר ציפורי לילה. גם החתולים נעלמים.

ארבע שנים אני גרה כאן. הדירה נאה, רוב השכנים משתדלים לשמור על סדר. לעיתים יש מסיבה  - מוזיקה מזרחית/ים־תיכונית בוקעת בעוצמה מדירת הגן. אני מחבבת את זהבה בן, את שרית חדד, ועוד זמרים וזמרות שיודעים לסלסל. לפעמים המנגינה סוחפת אותי אל מחוזות רחוקים - סבך שורשים שנגדעו באחת, מאותה עיר נמל יפה ומסתורית. הבעיה נעוצה בשעות. 

ככל שהלילה מעמיק, הרעש נעשה פרוע יותר ויותר. כמו עץ באובב מתוך סיפור על נסיך שפעם היה קטן - עץ שנשתל במרכז הגן והפך למועדון לילה מעורפל, מהביל ומעושן. ובכלל, לא ברור איך איש מן השכנים אינו פוצה פה. ואולי כן מתקשרים למשטרה, אבל התופעה נמשכת. מאז שעברנו לכאן. 

נכון. בשנים האלה קרו דברים. לא נעימים, אפילו איומים. עד שמצב כזה כמעט מעורר געגוע. כי מה זה כבר - נערים שמתעלמים משלטים שמבקשים לשמור על השקט, לעשות קצת סדר, כמו ענק שאיבד את כוחו. לעומת טילים שעפים מעל הראש.

השבוע, אחרי שרוחות המלחמה נרגעו, לראשונה עשיתי מעשה. התקשרתי ל - 106. גיליתי שזה די פשוט. לאחר שהופניתי לשלוחה ועוד שלוחה, הגעתי לעמדה ששייכת לעיר שלי - לאישה שמעבר לקו. קול קשוח ענה לי: "מה אכפת לך אם אחרים התלוננו או לא?", "בכלל לא נתת כתובת." "אה, רוצה להגיש תלונה אנונימית." "טוב, נפנה את זה לשיטור העירוני." 

במקרה זה, מדובר היה בנערים טובים. זיהיתי את שפתם, שמעתי את צחוקם. בחיי שלא רציתי להפריע להם. הם שיחקו כדורגל, הם נהנו. פשוט עברתי לישון בסלון. היה עלי לבחור בין אוויר צח לבין רעש. סגרתי את החלון. אבל בלילה השלישי אמרתי לעצמי: לא עוד. עניתי לעצמי: נכון. (בן זוגי, אגב, נרדם בכל מצב.) כאמור התקשרתי ל - 106, כפי שהציע לי בעבר, השכן הוותיק, שמשמש גם כוועד הבית. 

תוך דקות ספורות שחקני הלילה נעלמו. גם למחרת הם לא הופיעו, ועד כתיבת שורות אלה - לא נראו או נשמעו בגן. מרוצה מהתוצאה, תכננתי לנהוג באותו אופן, כששוב יופיעו הנערים עם הקפוצ'ונים והקורקינטים. אבל גם הם נעלמו. או שנבלעו בתוך המולת חגיגות העצמאות.

בערב יום העצמאות, וגם למחרת, היה המון רעש. התבצרתי בדירה. כמובן שלא הפרעתי לחגיגות. ואז הגיעה הידיעה - על הבחור הצעיר שנדקר, שנרצח, כי אמר, כי ביקש, כי העיר לחבורת נערים לא להשפריץ ספריי קצף על הסועדים בפיצרייה שבה עבד.


*

בבניין שלנו גרים מספר שכנים ותיקים - אותם אלה מראשית הבניין (בערך שנת 2005), מקורם דומה לשלי. הם אפילו מכירים אנשים "חלוצים" מהקיבוץ שלי, כאלה שכבר אינם בין החיים. כך שאני חשה - גם קצת בבית. במיוחד כשהם מתלוננים על המצב הרעוע, על המנקה או על דבר מה, למשל בקבוק שלא הושלך לסל הנכון. ותמיד דואגים לציין מה היה כאן פעם, כשכולם היו דומים יותר, וממושמעים יותר.

באחד הביקורים סיפרה לי השכנה כי פעם, בגן הזה - אותו גן שאני מכנה "יפני"  - נרצח נער. אבל זה היה מזמן. היא אמרה. ולפני כן גרה כאן משפחה של "עבריינים", הם נהגו לחנות את הרכבים על המדרכה ולחסום את הדרך לכל השכנים. אבל גם זה היה מזמן. ולפני כן הייתה כאן בריכת שחייה. היא זוכרת, איך כילדה שחתה בבריכה. והיה כאן גם מגרש כדורגל שבו שיחקה קבוצת "הפועל" המקומית. על כך גם מעיד שלט שמוצב ליד המזרקה, מול הבניין החדש שנבנה אחרי שעברנו לכאן, וביחד עם בניין נוסף שנבנה לאחר "השבעה באוקטובר" ודומה יותר מכל ל"פיל לבן" - שני הבניינים מסתירים את הנוף - את האופק הרחב, הברושים, השמיים, ואת צמד מגדלי "התאומים" שאהבתי לצלם. אבל זה היה מזמן. "אבל עכשיו הכול בסדר", היא אומרת, רגע לפני שאני יוצאת מדלת ביתה.

אני לא באמת בחרתי לגור כאן, כי אם הייתי בוחרת - ללא ספק הייתי בוחרת עיר אחרת. למשל תל אביב, הרצליה, כפר סבא או אפילו רמת השרון. אם כן, הדירה בחרה בי - בנו. נכון, אני לא התנגדתי. בתקופות מסוימות, כמו במלחמה האחרונה וזו שלפניה ולפניה, אף הודיתי לה, העדפתי אותה על פני אפשרויות אחרות.

אני אוהבת לגור כאן. אני אוהבת לצפות מהמרפסת באנשים שהם לא אני, ואני לא הם - לא דומים לי וגם לא דומים זה לזה. להנהן לשלום, לנסות להכיר. בזמן המלחמה האחרונה, זו עם "הארי", צפיתי דרך חלון הממ"ד בשיכונים הסמוכים. למחרת, כשצעדתי סמוך לשיכון עם דודי השמש הלבנים והכביסה הצבעונית שתלויה על החבל - מתנופפת ברוח כמו ציפור מארץ אקזוטית - פניתי לאישה שחלפה בדרכי, לבושה בבגדים מסורתיים לכבוד שבת. אמרתי לה שהיא יכולה לבוא לממ"ד שלנו בזמן ההתרעה, או לפחות רציתי להגיד. היא ענתה, או לפחות זה מה ששמעתי, שהיא לא מפחדת, כי היא מאמינה באלוהים.

בסוף היום אני צופה בתמונה של אותו קניון שבו התרחש האירוע. מישהו מציע לקרוא לקניון על שמו של הבחור הצעיר שנרצח, כדי שלא נשכח - זה שאיבד את חייו בגלל מילה. אני מתבוננת בתמונה, לוחשת את שמו - ימנו בנימין זלקה.

ובוכה.

 

 

)לזכרו של ימנו בנימין זלקה. יהי זכרו מהפכה, צדק, אהבה.
הלוואי שפניו היפות, עיניו הטובות וחיוכו המאיר יחוללו שינוי, יחברו בין קצוות, ימגרו פשעים ושנאת חינם.)


 24.4.2026, יום שישי


 


 

 

 


יום שני, 2 בפברואר 2026

אלפיים ושש עשרה. “שנת הבית”.

 



Lilach Bar-Ami  2016 ©


בקיץ אלפיים ושש עשרה עזבתי את תל־אביב. כעבור עשרים ושלוש שנים, שבע דירות: אחת עם שותף, שתיים עם שותפות מתחלפות, אחת לבד על גג, ועוד שלוש עם בן זוג. בדירה האחרונה, סמוך לשדרות עמנואל, גרנו שבע שנים. מהעיר עברנו לבית בפרוור. החיים הפכו ל״בית״. עבורי זה היה דבר חדש ומפחיד - בלי חצר הקיבוץ, בלי רחובות העיר. פשוט בית. זה היה בית גדול. ארבע קומות וגג. בלילה הראשון עמדתי במרפסת חדר השינה, בוהה מול הכלום. לנגד עיניי חלפו כל ״עקרות הבית״ - נשים שאת רובן לא הכרתי באופן אישי . קיוויתי כי אולי נגלה - שבכל זאת יש חיים בפרוור.
גרנו שם שש שנים. לראשונה היה לי סטודיו רחב, במקום ששימש מחסן. אחרי שפינינו ממנו ערימות ספרים, אינספור חפצים מאובקים וגם חרא של עכברים. בחודש האחרון פגשתי בחור צעיר ונחמד, שהתעניין ביצירות שלי וברכישת הבית, הוא הזמין אותי למפגש של דיירי השכונה. אלה היו א.נשים עשירים מאוד. כאלה שקונים בתים, שעושים עסקים. לא היה לי מה להציע להם, וגם לא ידעתי איך מתנהגים לידם. עניתי בנימוס: תודה על ההזמנה, אולי אבוא לפגישה הבאה.
התפקיד שלנו היה לפנות את הבית - מקום גדוש בדברים מכל הסוגים, אוסף שנצבר במשך כחמישים שנה, שנע בין אספנות לאגרנות. פחדתי לגעת בדברים. פחדתי שמישהו מבעלי הבית יכעס עלי. וגם קיוויתי שמישהו יכעס - או תכעס. אבל כבר לא היה מי. הבנתי שכדי לצלוח את המשימה עלי להפוך אותה ל״פרויקט אמנות״. אפשר היה לפנות הכול תוך ימים ספורים. בעזרת סבלים מהשוק. אבל התעקשתי לתת מקום לתהליך, לפרידה מתקופת חיים של אנשים שלא מכבר הלכו מכאן - דור שמהווה חלק מרכזי מהמדינה שבתוכה צמחנו. כל מה שמספרים החפצים שאספתי ותיעדתי.
מבעד לחלון הסטודיו נשקף בית עם גג רעפים אדום. מבנה גנרי, שיותר מכול הדהד את המקום שממנו באתי. תיעדתי את הבית ההוא לאורך עונות השנה - אביב, קיץ, סתיו, חורף. כמו דמות מסרט יפני או מסיפור של פול אוסטר. בראשית שנת עשרים עשרים, כשבאוויר הדהדו קולות הפיכה, ובחוץ הצטרפנו למפגינים סמוך לגשר, באחד מימי "הסגר" הראשונים, הופיע בולדוזר כתום. רעש חזק הקפיץ אותי מהמיטה. צילמתי את הריסת הבית עם גג הרעפים האדום, כמי שמתבוננת ביצירה של גורדון מטה קלארק, ומתעלמת משאר המחשבות..

20.1.2026

 

 


יום שני, 13 בינואר 2025

כל מה שבית צריך

 


Lilach Bar-Ami, December 2024 ©



לילך בר-עמי

כל מה שבית צריך

(לאבא)


 ............................................

כָּל מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת

בְּעֶזְרַת מַפְתֵּחַ עִם מַחְזִיק מַפְתְּחוֹת,

דֻּבּוֹן כָּסוּף, חַמְסָה כְּחֻלָּה, עַיִן נֶגֶד הָרַע,

הָלוֹ קִיטִי אוֹ בֻּבַּת אַרְנָב עִם

שֵׁן שְׁבוּרָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יוֹשִׁיט יָד,  יַדְלִיק אוֹר.

יִפְתַּח חַלּוֹן, תְּרִיסִים וְגַם וִילוֹן, יַשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,

יְדַבֵּר אֶל הַצְּמָחִים, יְלַטֵּף אֶת הָרָהִיטִים,

יֵשֵׁב עַל הַכֻּרְסָא, יְנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה, יִישַׁן עַל הַמִּטָּה,

יָזִיז כִּסֵּא, יָסִיר מַפָּה שֶׁל תַּחֲרָה,

יֹאכַל עַל הַשֻּׁלְחָן.

 

............................................

קוֹל, מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ.

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יְתוֹפֵף בַּסִּירִים, בְּמַחֲבַת, יָכִין חֲבִיתָה,

יַחְתֹּךְ סָלָט, עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן, פֶּטְרוֹזִילְיָה, קָצוּץ קָטָן קָטָן,

מֶלַח, לִימוֹן, זֵיתִים יְרֻקִּים. יַפְעִיל אֶת הָרַדְיוֹ,

יְפַזֵּז לְצלילי מַנְגִּינָה, יִרְקֹד בְּיַחַד עִם הַמַּגֵּב,

יָשִׁיר בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאֵין מִלְחָמָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח בֶּרֶז, יַנִּיחַ לַמַּיִם לִזְרֹם,

יִפְתַּח אֲרוֹנוֹת, יְנַעֵר אֶת הַבַּדִּים, יִתְעַלֵּם מִגְּלָלֵי עַכְבָּרִים,

יַחֲלִיף מַצָּעִים, יְכַבֵּס אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּמְתִּינִים מְקֻמָּטִים, מְכֻרְבָּלִים

עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, הֲמוֹן יָמִים. מֵאָז שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, הַיּוֹם בּוֹ -

הַבַּיִת פּוּנָהּ, נֶעֱזָב בְּחוֹפְזָהּ וְהֵם הָפְכוּ לִהְיוֹת "מְפֻנִּים",

יָצְאוּ לִנְדוּדִים. אֲרֻכִּים. כִּמְעַט כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

............................................

כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִשְׁאַב שְׁטִיחִים,

יְאַוְרֵר אֶת הֶחָלָל, יִגַּע בִּדְבָרִים, יְטַאֲטֵא אֶת הַבָּלָטוֹת,

גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁשָּׁקְעוּ, יְנַגֵּב אֶת הַטִּיחַ, מִתְפּוֹרֵר..

יָסִיר אָבָק, קוּרֵי עַכָּבִישׁ, יְעַלְעֵל בָּאַלְבּוֹמִים, שֶׁמַּמְתִּינִים

כְּבָר שָׁנִים, בְּתוֹךְ מְגֵרוֹת, בְּתוֹךְ קַרְטוֹנֵי נַעֲלַיִם,

בְּתוֹךְ הַשִּׁדָּה הַזְּקֵנָה.

 

............................................

בַּיִת צָרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. מִישֶׁהוּ -

יָזִיז חֲפָצִים, יְיַשֵּׁר, יְמַיֵּן, יְקַפֵּל, יַשְׁלִיךְ אֶת

מָה שֶׁמְּיֻתָּר, יַסְתִּיר כְּתָמִים, יְמָרֵק מַרְאוֹת,

יוֹפִיעוּ דְּמוּיוֹת, גַּם קוֹלוֹת, תִּינוֹק בּוֹכֶה,

פָּעוֹט מְצַחְקֵק, יֶלֶד, נַעַר, אִישׁ. אִשָּׁה.

אִמָּא. אַבָּא.

 

............................................

כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. תִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁהִנֵּה סוֹף סוֹף,

יָקוּם מֵחָדָשׁ עַל הָהָר. דֶּשֶׁא יָרֹק, מֻתָּר לִדְרֹךְ,

גַּג רְעָפִים, דּוּד שֶׁמֶשׁ, חַמָּה שֶׁל רֵאשִׁית אָבִיב,

שְׁכֵנָה מְפַטְפֶּטֶת, אוֹחֶזֶת עוּגָה עִם תּוּתִים, אַבְקַת סֻכָּר,

זֵר חַרְצִיּוֹת וְרֵיחַ תִּקְוָה, הַכֹּל בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח. כְּמוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם

לֹא נֶעֱזָב, לֹא נִנְטַשׁ, לֹא פֻּנָּה אוֹ שֶׁמָּא הָיָה מְאֻיָּם.

 

............................................

הַגִּנָּה שׁוּב פּוֹרַחַת, מִישֶׁהוּ מַשְׁקֶה, מְכַסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא,

יוֹשֵׁב לָנוּחַ עַל סַפְסָל, קוֹרֵא עִתּוֹן, עֵץ לִימוֹן, אֶרֶז הַלְּבָנוֹן,

הַיָּם, הָאֹפֶק, עֲנָנִים לְבָנִים שַׁטִּים, צְחוֹק יְלָדִים מִשְׁתַּטִּים,

מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר אָדֹם, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,

שָׁבוֹת בִּמְהֵרָה אֶל הַקֵּן, בְּרוֹשִׁים בָּרוּחַ, בַּלּוּטִים מֻנָּחִים

בְּתוֹךְ קְעָרָה שֶׁל חֶרֶס.

 

............................................

קוֹל נְקִישׁוֹת, נַעֲלַיִם דּוֹרְכוֹת עַל אַסְפַלְט, מִישֶׁהוּ רָץ

עַל כְּבִישׁ מַעֲרֶכֶת, גָּדֵר בִּטָּחוֹן, מִגְדַּל שְׁמִירָה,

שַׁעַר צָהֹב נִפְתַּח וְנִסְגַּר. נִסְגַּר וְנִפְתַּח. וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הִנֵּה שׁוּב מַמְשִׁיכִים, מַמְשִׁיכִים הַחַיִּים. מֵחָדָשׁ נִרְקָמִים.

כָּל מָה שֶׁבַּיִת צָרִיךְ. שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא.

יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת.

 

11.1.2025

(הטקסט נכתב בראשית שנת 2025, בעקבות תחילת ההתארגנות לקראת חזרה לישובי הצפון, לאחר הכרזת הפסקת האש עם לבנון. 

אבא האהוב נפטר בראשית המלחמה, בתאריך 10.11.2023, חודש אחרי שההורים פונו מביתם בקיבוץ - ששוכן על גבול הצפון.)