יום שבת, 14 בנובמבר 2026

אלי בר־עמי / כך עברו חיי

בכ"ו בחשוון התשפ"ז, חודש נובמבר 2026 מלאו שלוש שנים לפטירתו של אבי היקר והאהוב. לאחר צאתו לפנסיה אבא כתב תקציר של קורות חייו. לזכרו מפרסמת את הטקסט שהפקיד בידי.



אלי בר־עמי

כך עברו חיי

(הטקסט נכתב בסביבות השנים 2007, 2008)




נולדתי בתוניס, עיר הבירה של תוניסיה שבצפון אפריקה. הילד השישי והאחרון במשפחה. נתנו לי שם תנ"כי והוא אלי, אליהו, חי בראמי. אבל כולם קראו לי בשם חיבה "ללו" ובבית הספר שמי היה אלי. אבי, יעקוב קיקי בראמי נולד בשנת 1875 ונפטר בשנת 1948, הוא היה שומר מצוות אדוק ובכוחות עצמו הגיע לתואר של רב. מלבד העיסוק בדת הוא עבד לקיום המשפחה בעיר העתיקה של תוניס ב"שוק", כחייט ומעצב בגדי גברים לערבים. סופר לי ע"י אחיותיי שהולדתי באה כהפתעה. אבי היה בגיל שישים ואמי מעל גיל ארבעים ושלוש, למרות זאת נולדתי כתינוק יפה במשקל ארבעה קילו.

אבי היה ציוני גדול, הוא נשא נאומים בעלי אופי ציוני בבתי הכנסת ועודד התרמות לקרן הקיימת, כמו כן היה מתכתב עם הרצל. אמי, דנה קמי (קמונה) נולדה בשנת 1892 ונפטרה בשנת 1990, היא הייתה גרושה מסעדון, אם לשני ילדים, בן ובת, שחזרה לבית הוריה, ללא כל תמיכה כלכלית או פיזית מבעלה, האיש נעלם וסימנים לקיומו הופיעו רק ביום מותו על ידי עורך דינו, הוא ביקש מבנו שלא ראה מעולם, לשלם עבור הוצאות הקבורה. להורים של אימי היו עוד שלושה בנים, שהתחלקו ביניהם בירושה מכובדת של אביהם שהתפרנס יפה מבית מאפה (קונדיטוריה) וחנות למכירת המוצרים. אימי חיה בבית הוריה שיותר מאוחר הפך להיות ביתה.

לא עבר זמן רב ונמצא שידוך מוצלח לאמי, אלמן, אב לבת, איש חכם בתורה ובעל מקצוע. מבוגר ממנה בשבע עשרה שנה. לבני הזוג נולדו שני בנים ושתי בנות. בינתיים אביה של אמי נפטר בשיבה טובה ואימה - סבתא שלי, חיה אתנו עד יומה האחרון. בית די קטן, שני חדרי שינה, חדר אוכל, מטבח וחדר שירותים. בבית חיו תשע נפשות, משפחות דנה, בראמי וסעדון.

בגיל ארבע אבי הכניס אותי ל"כותב", חדר שרוכזו בו כעשרים ילדים בגילאים ארבע עד שבע ללימוד תורה בשיטה כפויה, שלוותה בפחד מפני הצלפות עם סרגל על כף היד ע"י הרבי הקשוח.

יום בהיר אחד, כשאבי הלך למקום עבודתו, הוא מצא את החנות שרופה, לא הייתה כל אפשרות לתקן את הנזק שנגרם למקום. התברר שבלילה פורעים עשו את הדבר שבתקופה ההיא היה די מקובל, השמדת רכוש יהודי והפעם, ביש המזל נפל על חנותו של אבי. מאז אבי נשאר מובטל ונעזר בהכנסות מועטות מעסקי הדת.

ביתו של אבי בינתיים מצאה לה בעל, איש מקרבת המשפחה של אימי והוא, לא אחר מאשר אחיה של אימי. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, בדרך הטבע כולם נהפכו להיות האחיינים שלי, למרות שהייתי צעיר מהם.

כעבור זמן מה משפחתנו הגדולה מצאה את עצמה במצוקה כלכלית קשה, וזאת בעקבות כניסת הצבא הגרמני לעיר תוניס. אחיי ואחיותיי נאלצו להפסיק את לימודיהם בגיל ארבע עשרה ושש עשרה על מנת לעזור בקיום המשפחה. בהיותי הקטן שביניהם, זכיתי לפינוק יותר מכולם, הייתי אז בגיל חמש וזקוק להגנה יותר מהאחרים. כיוון שלא הבנתי את גודל הסכנה שנפלה עלינו. הגרוע מכל, אחי הגדול שהיה אז בן עשרים גויס על ידי הצבא הגרמני לעבודות דחק בגבול תוניסיה. ברור שגיוס אחי הקשה עוד יותר את המצב שבו היינו שרויים. לאחר כחודשיים של היעדרותו של אחי, באמצע לילה גשום ורועש מאוד מפצצות המלחמה, אחי פתאום הופיע בבית. רזה, פרוע ורועד מקור. רבה הייתה שמחתנו על כך ששוחרר מהסבל שהיה חלקו, לאחר מקלחת וארוחה צנועה, הוא גילה לנו שלא שוחרר אלא ביחד עם מגויסים אחרים, הוא הצליח לברוח באמצע נסיעה, בעת העברתו ביחד עם חברים נוספים. הוא הלך במשך שעות רבות עד שהגיע הביתה. 

כבר למחרת נערכו חיפושים אחרי הנמלטים. נציגים מהקהילה היהודית הוכרחו להחזיר את הבורחים תוך זמן קצר. למחרת היום הגיעו נציגים לחפש את אחי, נציג הקהילה היהודית מלווה בשוטר גרמני, מחפשים את אחי ולא מוצאים, אמא בוכה ומתחננת שיודיעו לה איפה בנה ומה קרה לו?. לאחר חיפוש קצר הלכו הרעים לדרכם, אלא מה, מזל גדול היה לאחי שהתחבא במחבוא ילדותו, על הגג מאחורי הכלים הכשרים ששמורים לפסח. אחותי שמה לב שבעת הביקור, נציג הקהילה היהודית ראה מתחת למיטה את נעלי הצבא של אחי ולא הגיב. התברר שאחי שכח לקחת למחבואו את נעליו וזה כמעט הסגיר אותו. העיקר שאפשר היה לסמוך על טוב הלב היהודי.

תקופה קשה מאוד עברה עלינו בין השנים 1942 ל1943, בקושי רב הצלחנו להתקיים תשע נפשות, רובם ילדים ובנוסף לכל זה, המלחמה הייתה בעיצומה, חודשים של הפצצות מכל עבר, לילות ללא שינה, מתחת למדרגות הבית, בעל הקומה האחת. בנוסף לכך היה מחסור בארוחות מספקות. תמונה קשה, זכורה לי בבירור, כשאני הילד הקטן ממתין כמו כלבלב לשארית מזון, אוכל שאבא היה משאיר לי בצלחתו כדי לשמח אותי.

לאחר שישה חודשים עמוסי סיפורים של כובש אכזר, הגיעו אלינו כוחות הברית ובאזורינו הכוחות האנגליים. שמחה רבה שררה בקרב האוכלוסייה, בעקר אצל היהודים שהיו מסומנים על יד הכובש. התחלנו לחזור לחיים הנורמליים. אחי הבכור הצליח למצוא כל מיני עבודות אותם השיג מהקשרים הרבים שהיו לו, הוא ייצר כקבלן משנה משחת נעליים ומחברות לבתי הספר, כל העבודות נעשו בביתנו הקטן, בעזרת כל בני המשפחה. באופן זה, הצלחנו לשרוד את התקופה הקשה. מאוחר יותר שני אחים נוספים, חייבים היו להפסיק את לימודיהם ולצאת לעבוד. אמי ואחותי הגדולה, בעזרת הסבתא, עסקו בעבודות הבית והשאר יצאו לפרנס את המשפחה. אני בהיותי הילד הקטן, זכיתי לחיים מסודרים. בגיל שבע אחותי הגדולה דאגה להכניס אותי לכיתה א' בבית ספר "אליאנס", שהוא בית ספר ליהודים.

בוקר אחד אחותי באה לקחת אותי מוקדם מבית הספר ובישרה לי על מות אבי. לאחר שנה של מחלת סרטן במעיים וסבל רב, אבי נפטר, הוא היה בן שבעים ושלוש. בכניסה לבניין ביתי, הונח שער מקושט בוילון שחור ועליו אותיות הנפטר. והפעם האותיות "י" ו "ב". (יעקוב בראמי). בהיכנסי לחדר- השינה של הורי מצאתי את גופת אבי עטופה בסדין לבן, מונחת על הרצפה בין שני פמוטים גדולים שהאירו את הגופה במשך יממה.

למחרת, בשעות הצהרים יצאנו רגלית, צעדנו מאחורי עגלה רתומה לשני סוסים מכוסים בתלבושת שחורה ובה מונחת גופת אבי על אלונקה. המסע עד לבית הקברות נמשך זמן רב. קברו את אבי קבורה דתית כמקובל בעדה של יהודי תוניס. באותו זמן עברו לנגד עיני קטעים רבים שקשורים בחיי ליד אבא. הוא הצמיד אותי לידו בכל הפעמים שהלך להתפלל בבית הכנסת, הא היה מאוד גאה בבן הצעיר שלו. כל השבתות והחגים ביליתי איתו. נקלטו במוחי, עד היום, תפילות ושירים רבים מהתקופה ההיא בבתי הכנסת. איש חכם היה אבי, הוא לא הלך לבית-ספר והוכרח ללמוד תורה בלבד. ובכל זאת הוא למד לבד, לקרוא ולכתוב בצרפתית, הוא כתב עברית חופשית, הוא היה ציוני שרוף ותרם והתרים כספים לארץ ישראל. הוא גם היה כותב מכתבים להרצל ונואם בבתי הכנסת נאומים על ישראל ושיבת ציון. חבל שהוא לא זכה לעלות ארצה.

הדאגה הבאה של הורי הייתה למצוא חתן לאחותי הגדולה שהגיע לגיל שלושים ועדיין נותרה רווקה. אימי גייסה עבורה את השדכניות שהכירה והצליחה למצוא בן זוג, שהיה מקובל על אחותי. בחור מעיר דרומית בשם "קרואן", האיש עבד במפעל לייצור נעלים וגר אצל חברים בעיר תוניס. לאחר היכרות קצרה הם החליטו להתחתן. נערכה חתונה צנועה בביתנו הקטן. מקובל היה שההורים חייבים לשלם תשלום לבעל החדש, כל חסכונותיהם הדלים של המשפחה שולמו כדי לסגור את העסקה. לאחותי היה גם ארון בגדים מלא חפצים שהכינה לקראת העתיד. הזוג התחתן ושמחנו על המוגמר. לתחילת הדרך של החיים החדשים לא נמצא פיתרון לשכן את הזוג הטרי, לאחר התייעצות במשפחה הוחלט לפנות חדר בביתנו ולשכן אותם באופן זמני. תוך זמן קצר ביותר הוחלט לפנות את חדר הבנים, שבו גרו שני האחים שלי ואנוכי, אבל היה צריך למצוא לנו חדר חלופי. התשובה נמצאה מהר. החלטנו להקים בחדר האוכל הרחב, חדר עם הפרדה מעץ שתשמש כחדר שינה לשלוש מיטות. אחי הבכור, הכל יכול, הזמין לוחות מדיקט ועוד כמה עמודים ובעזרת מסור, פטיש ומסמרים הקמנו יחד חדר קטן ששימש לנו כחדר שינה לזמן רב.

בינתיים חדר הזוג החדש הוקם וצויד ברהיטים חדשים. מיותר לדמיין את הדוחק שנגרם לבני הבית באותם ימים אבל לא זכור לי שהיו תלונות או כעסים בין בני הבית. לאחר כשנה, שמענו מדי פעם ויכוחים סוערים בין בני הזוג, הכעסים ביניהם הובילו לתוצאות עצובות. אחותי נכנסה להריון ולאחר תקופה קצרה בסמוך ללידה, האיש נעלם. לאחותי נולדה בת. ילדה שגדלה ללא אב, האמא גידלה לבדה את ביתה ולא הסכימה להתחתן שוב לעולם. באותה שנה אבי נפטר, דבר שחיזק את סבל בני הבית.




עד גיל ארבע עשרה למדתי כאמור בבית ספר "אליאנס", שם סיימתי בית ספר תיכון. הורי גילו אצלי חוש טכני מפותח ורצו להבטיח לי עתיד בטוח ע"י לימוד מקצוע. אחותי הבכורה לקחה אותי לבית ספר טכני צרפתי בשם "אמיל לובה", היחיד בעיר תוניס, בית ספר שמיועד בעקר לצרפתים שבעיר. לאחר מבחני קבלה התקבלתי למגמת נגרות לשנה הראשונה ולאחר מכן למגמה הטכנית. אהבתי מאד את הלימודים התיאורטיים והמעשיים של בית הספר. הייתי היהודי היחיד בכיתה, בעוד האחרים היו צרפתים גויים. לא רציתי לגלות להם את הדת שלי. איתרע מזלי ויום אחד בהיותי בשירותים, אחד הילדים של הכיתה הבחין שאני נימול ומכך הבין לאיזה דת אני שייך. מרגע זה החלו הטרדות והצקות לעתים קרובות, מצב שהכניס אותי לדיכאון. בסוף השנה אחיותיי מיהרו להוציא אותי מבית ספר זה ולחפש לי מקום אחר. למזלי באותה השנה נפתח בית ספר מקצועי יהודי בשם "אורט אליאנס", בגמר שנת הלימודים התלוויתי ע"י אחותי לבית הספר היהודי ולאחר טסטים התקבלתי. בבית הספר "אורט" גיליתי את כישרונותיי בתחום הטכני וכעבור שלוש שנות לימודים מאד מעניינים, רכשתי תעודת חשמלאי מוסמך. לאחר טכס גמר הלימודים שהיה מאוד מרשים, נמסר לי שנבחרתי בין שני התלמידים המצטיינים, ומשום כך ניתנה לנו אפשרות להמשך לימודים גבוהים בשוויץ, על מנת להכין מורים עתידיים לבית הספר "אורט" בעיר תוניס. לא ניצלתי את ההזדמנות משום שהעדפתי להצטרף לגרעין חלוצי ולעלות ארצה.

במגביל ללימודי, בהשפעת אחי הגדול ממני בשבע שנים, נמשכתי לתנועת נוער ציוני בשם תנועת הצופים "ביתר", הצטרפתי לתנועה כחניך בגיל עשר והשתתפתי באופן סדיר בכל הפעילויות, במשך שלוש שנים.

 



בגיל שלוש עשרה גיל הבר מצווה שלי, נגררתי ע"י חברים מהשכונה לתנועה ציונית חלוצית חדשה, בשם "גורדוניה המכבי הצעיר". זאת הייתה גם שנת חגיגות הבר מצווה שלי, לצערי ללא אבא, שהיה בוודאי מוסיף הרבה לאירוע הגדול של המשפחה. חגיגות אלה נערכו במשך יומיים. ביום הראשון התקיים ערב מיוחד בביתנו הצר, שהפך לכבוד האירוע למקום שכולו מלא אורחים, רובם קרובי משפחתי הגדולה וחברים רבים מהשכונה. אמי, אחיותיי והדודות הכינו מאכלים רבים התואמים את האירוע. שרנו בצרפתית ובערבית ורקדנו, לילדים היה מותר לעשן סיגריות, עם כל ניסיון של עישון נחנקתי, ומהר זרקתי את ההמצאה המציקה הזאת.




מאוחר בלילה, הלכתי לישון בהמתנה ליום המחרת שגם הוא היה מורכב מהמשך החגיגות. מוקדם בבוקר האחים לקחו אותי לבית הכנסת ושם התקבלתי בכבוד הראוי לבן של רב. חברים רבים הצטרפו לתפילות, בצהרים הוכנה עבורנו ארוחת "קוסקוס" מסורתית, בגמר הארוחה המפנקת חיכתה לי הפתעה לא צפויה, למתנות הצנועות כמו עטים או סיגריות, התווספה מתנת חלומותיי והיא מצלמה מאחותי הגדולה רות. כמובן, צילומים רבים צילמתי באותו יום. היום הסתיים בצפייה בסרט בקולנוע השכונתי בחברת כמה חברים קרובים, שהוזמנו על חשבון הבית.





במועדון של תנועת הנוער "גורדוניה" ביליתי את רוב זמני הפנוי. לראשונה בחיי יצאתי בחופשת הקיץ למחנה שהיה מתקיים בכל שנה, במשך חודש ימים בעיר אחרת בתוניסיה ומאוחר יותר גם בחוץ-לארץ. 

במהרה נכנסתי חזק מאוד בפעולות הרבות והמגוונות של התנועה, טיולי סוף שבוע, הרצאות, הכנת חגים, השתתפות במקהלות ומאוחר יותר בגיל שש עשרה, צורפתי לקבוצת הכנת שטח באזור המתאים להקמת מחנה קיץ. יצאנו ארבעה חניכים לאזור המחנה, עם כל הדרוש להקמת מחנה מתאים, לקבוצה שמונה כמאה חניכי בני נוער בגילאים בין עשר לשש עשרה, לשהייה של חודש ימים. המחנות התקיימו כל שנה בחופשת הקיץ באזור אחר של המדינה. עלי לציין את החוויות הבלתי נשכחות שגרמו לנו הפעולות שקיימנו במחנות הקיץ.

במהרה חלפו ארבע שנים מתחילת דרכי בתנועת החלוצים והחלו הדיבורים על הגשמת התיאוריה, זה אומר להתחיל לחשוב על הקמת גרעין הגשמה שיתכונן לעליה ארצה. כעבור שנה של התארגנות, הצלחנו לרכז קבוצה שמנתה כחמישה עשר צעירים בגילאי שבע עשרה עד עשרים וזה כולל שני בוגרי מכון, שכבר סיימו את הדרכתם בתנועה. הכרזנו באופן חגיגי על הקמת הגרעין הראשון שנוסד בתנועת גורדוניה בתוניסיה וקראנו לו "גרעין היורה", שם שמסמן התחדשות של עליה, לאחר תקופה ארוכה של יובש.




כחצי שנה לאחר הקמת הגרעין, לקראת מחנה הקיץ השנתי השגרתי של שנת 1954, החלטנו כי לאחר ההשתתפות הפעילה במחנה, נצא לדרכינו החדשה שהיא, הגשמת החלום הציוני, עלייה ארצה והצטרפות לאחד הקיבוצים של התנועה. לפני התיישבותנו הסופית היינו צריכים לקבל הכשרה חקלאית והכנה לחיי שותפות גם בחו"ל וגם בארץ.

לאחר מחנה הקיץ האחרון נשלחנו לחווה חקלאית בצרפת לשם קבלת הכשרה חקלאית מינימלית ולימוד חיי שותפות. בהמלצת המזכירות התוניסאית, נמנע ממני לצאת באותה שנה עם הגרעין שלי ונבחרתי להישלח לשנת לימודים בירושלים, במקום שנקרא "מכון למדריכי חו"ל" שבו מרוכזים בוגרי תנועות נוער חלוצי ממדינות רבות, מחולקים לשני מחזורים שנתיים, קבוצה של דוברי צרפתית והשנייה דוברי אנגלית. המחצית השנייה של השנה הייתה מוקדשת להכשרה חקלאית בקיבוצים ולהכשרה צבאית מינימלית. אני יכול לציין כי השנה הזאת הייתה בשבילי אחת החוויות היפות שחוויתי בחיי. שנה שעברה מהר ואחריה חזרתי לתוניסיה לעבודה בהדרכת נוער בשיתוף שליח מהארץ. הייתי גם נוסע ברחבי תוניסיה, כדי להקים מועדונים של צעירים ולקרב אותם לציונות ולאהבה לארץ ישראל.



בתום עבודה של שנתיים בתנועה התוניסאית, הצטרפתי לגרעין מהתנועה הצרפתית/מרוקאית בחווה חקלאית בצרפת. יצאתי באוניה מנמל תוניס עם מזוודה וזוג אופניים והגעתי לנמל "מרסיי" שבצרפת, משם המשכתי ברכבת עד לעיירה סמוכה לחווה החקלאית בשם "טרפור". זכור לי שסחבתי איתי כל הדרך עד להכשרה את זוג האופניים. התחנה שהגעתי אליה הייתה במרחק של כמה קילומטרים מהחווה. עם המזוודה וזוג האופניים נכנסתי לבית קפה כדי לשאול על הכתובת שבידי Terre Fort Sur Labarte Sur Leze הודרכתי באופן מאוד ידידותי על ידי בעל הביסטרו איך להגיע למקום. כיוון שהיה לי קשה לסחוב איתי את המזוודה הגדולה והכבדה, הוצע לי להשאיר אותה ולחזור לקחת אותה מאוחר יותר. הסכמתי להצעה הנדיבה ויצאתי לדרך. לאחר נסיעה של כחצי שעה הגעתי לחווה המפורסמת. עלי לציין שהצלחתי להפתיע את כולם באופן שהופעתי, רכוב על אופניים. התמונה הזו נותרה חקוקה בזיכרוני שנים רבות. לאחר היכרות עם חברי הגרעין שלא הכרתי קודם לכן, השליח האחראי על ההכשרה לקח אותי למקום שבו השארתי את החפצים ואחר הבעת תודה לבעל ה"ביסטרו" הנדיב, חזרנו לחווה ומוקמתי בחדרי הקבוע, זה ששימש אותי עד לסיום תקופת ההכשרה.



בחווה הועמד לרשותנו שליח, חבר קיבוץ "ניר אליהו" שנשלח על ידי התנועה וזוג מדריכים מקומיים שהדריכו אותנו בכל מה שקשור לעבודה החקלאית ומשק החי. בקיצור הוכשרנו לחיי קיבוץ. זאת הייתה גם הזדמנות לחבר חברתית בין החברים השונים שהגיעו להכשרה. בנוסף לכך הוטל עלי פעמיים בשבוע ללמד עברית בעיר "טולוז" הקרובה לחווה, הייתי מגיע לבית ספר יהודי רכוב על אופנוע "פז'ו", שם נפגש עם קבוצת צעירים בני שש עשרה, מעביר להם שיעור של לימוד השפה העברית במשך כשעתיים, וחוזר לחווה בשעות הערב המאוחרות.




עוד שנה של הכשרה, שחלפה לה די מהר הסתיימה ויצאתי עם הגרעין שקראנו לו גרעין "בתלם" לארץ ישראל, להגשים את החלום הציוני. לפני קביעת הקיבוץ הקבוע לקליטתנו, נשלחנו להכשרה נוספת בקיבוץ רמת- דוד שמשקפת את המציאות שמחכה לנו. נשלחנו לתקופה של חצי שנה ולאחר מכן היה עלינו בהמלצת מזכירות התנועה בארץ להחליט על הקיבוץ המתאים לנו ולבנות את עתידינו.

לפי התכנית המקורית של התנועה, היינו צריכים להתמזג ביחד עם הקבוצה הראשונה, זו שעלתה לפני שנה לקיבוץ גזר שליד רמלה, לשם הגיע גם הגרעין התוניסאי הראשון, זה שהשתייכתי אליו. ההתלבטות שלנו הייתה מאוד קשה, כיוון שבמשך השנה קראו תופעות מדאיגות ב"גזר", כגון ניסיונות של חברים וותיקים לשנות את המבנה הקיבוצי, להפוך מקיבוץ למושב לצד מספר עזיבות של חברים מהגרעין החדש. המצב המאוד לא בריא הזה גרם לנו ולנציגי התנועה לחשוב מחדש ולחפש לגרעין שלנו קיבוץ אחר. נציגים מקיבוצים שונים באו אלינו כדי לנסות לקלוט אותנו, עד שהשתכנענו מפנייתם של נציגי קיבוץ "חניתה", קיבוץ שאליו הגיעה לפני כחמש שנים קבוצה מהתנועה הצרפתית, גורם שיכול להקל בקליטתנו.

לאחר הכשרה נוספת של שישה חודשים בקיבוץ רמת דוד, הגענו לקיבוץ חניתה להתחיל את חיינו כקיבוצניקים לכל דבר. לאחר כשנה צורף אלינו גרעין נוסף מהתנועה הצרפתית.

כבר בימים הראשונים בקיבוץ חולקנו בענפים השונים. חקלאות, משק חי, תעשיה, ענפי שירות כגון חצר, חדר אוכל, בתי ילדים ועוד. אותי סדרו לעבוד בענף החשמליה, כיוון שנודע להם על היותי בעל תעודת גמר של בית ספר מקצועי לחשמלאים. צורפתי לחשמלאי של הקיבוץ ובמשך כמה שנים עבדתי כחשמלאי מוסמך של הקיבוץ.

בינתיים החלה "תקופת החיזורים" וכמו חברים אחרים בגרעין הכרתי בחורה שצורפה אלינו לאחר כמה חודשים, לא עבר זמן רב עד שהתאהבנו והחלטנו להתחתן. החתונה של איילה ושלי נערכה בהשתתפות כל חברי הקיבוץ. לנו לא היו אורחים או משפחה באירוע. החופה נערכה בעיר נהריה מחוץ לבית הכנסת בהשתתפות כעשרה חברים קרובים. הוסענו למקום במשאית של הקיבוץ, שמיהרה להחזיר אותנו הביתה ולחזור להעמיס את הירקות מ"תנובה" הביתה.



כעבור שנה מהנישואין, נולד לנו בן ראשון, קראנו לו "גלי". היה לנו קשה להכניס אותו כמתחייב בקיבוץ לבית התינוקות, דבר שהכניס אותנו למשבר קשה, עד כדי החלטה לעזוב את הקיבוץ, וכך עשינו. חצי שנה חיינו בצריף שקבלנו מהסוכנות היהודית במקום שנקרא קרית חוף, ליד נהרייה. מצאתי עבודה כחשמלאי באחד המפעלים ליד חיפה ולפתע נקראתי לשירות צבאי של חודשיים בצה"ל, דבר שסיבך אותנו בהיותנו משפחה צעירה וחדשה עם תינוק. לא הייתה כל ברירה יצאתי לשרת בצבא בזמן שאיילה טיפלה בתינוק. בינתיים חברים קרובים הגיעו לביתנו לעזור ולעודד את איילה, בגמר השירות הצבאי השתכנענו שמקומנו הוא רק בקיבוץ.

חזרנו לקיבוץ והתקבלנו במקום בשמחה, הובטח לנו שהעזיבה בת חצי השנה לא תיפגע בשנות הוותק לנו, כיוון שלא דאגתי לקחת את ההבטחה בכתב, בבוא חישוב הוותק, בעקבות הפרטת הקיבוץ, ההבטחה לא קויימה!!! כשחזרנו לקיבוץ איילה עבדה בבתי הילדים ואני חזרתי לחשמליה.

שנה לאחר חזרתנו לקיבוץ, נולדה לנו בת, קראנו לה "לילך", לאחר שש שנים נולדו לנו בהפרש של שנתיים זה מזה, שני בנים, "אופיר" ו"נדב".     



השתלבנו יפה בכל הועדות של הקיבוץ ומעורבותנו במקום הלכה וגדלה.

לאחר כמה שנים בענף החשמליה, דרשתי מוועדת העבודה של הקיבוץ לעבוד בענף הפלחה, טענתי שכקיבוצניק, לא יכול להיות שלא אלמד עבודות חקלאיות. לאחר מאמצים ושכנועים רבים שובצתי בענף הפרדס ועבדתי בו כמה שנים, לאחר מכן בגין בקשות חוזרות ונשנות הועברתי לענף הפלחה. העבודה בגידולי שדה הכניסה בי חוויות בלתי ניתנות להסבר. לקום בשעה ארבע בבוקר, לעלות על טרקטור ולהתחיל לחרוש את האדמה, שהיא שלנו. כשבע שנים ביליתי בעבודות החקלאות עם הפסקות של תורנויות שונות בקיבוץ.




במשך למעלה מחמישים שנה ועד היציאה לגיל הפנסיה, אמנה בקיצור את כל פעילויותיי במשך שנות חיי בקיבוץ. החלטתי על הקיצור הזה, מהסיבה שאיני יכול לזכור במדויק את כל השלבים שקראו לי במשך כל השנים.


מגורים

שבע פעמים עברנו דירה, עד שהגענו בשנת 2005 לבית הנוכחי, שעשוי להיות התחנה האחרונה.

 

עבדתי במספר רב של עבודות בקיבוץ:

חשמליה (4 שנים), חקלאות (10 שנים), אקונום במטבח (2 שנים), חשמלאי במפעל מתכת (4 שנים), בכל-בו של הקיבוץ (2 שנים), חצרנות ילדים (2 שנים), מפעל לאריזת אבוקדו (שנה), מפעל "קוטלב" בביקורת (כשנתיים), מפעל "עדשות מגע" בביקורת ובייצור (מעל 20 שנה). במסגרת עבודתי במפעל עדשות מגע, יצאתי להשתלמויות בארצות הברית ובגרמניה. וכמו כן עבדתי בחצרנות הכללית של הקיבוץ.

 

וועדות ושמירות על הקיבוץ

הייתי חבר בוועדת עבודה, סדרן עבודה, מרכז וועדת צריכה, חבר וועדת תרבות, חבר וועדת חברה, חבר וועדת תכנון, חבר בוועדת הביטחון וחבר מזכירות. בשמירות הלילה, שמרתי על כל המגדלים ובכל השערים של הישוב. במסגרת הצבא יצאתי למספר קורסים של חובשים.

 

לימודים

יצאתי לשניים-עשר חודשי לימוד להכנת אקונומים לקיבוצים. יצאתי לשנת לימוד של "מנהל עסקים" במוסד הקיבוצי "אפעל", יצאתי לשנת לימודים כלליים במוסד הקיבוצי על שם "רופין".

 


תחביבים

עסקתי בתחביבים בתחום הצילום והנגרות. הקמתי נגריה לבניית צעצועים, בה עבדתי במשך מספר שנים. לעת זקנתי אני משתתף בקבוצה של "פטאנק", משחק ששיחקנו בו גם בעבר, במשך שנים רבות. אני מתמיד בהליכה יומית וממשיך מדי פעם לעסוק בעבודות נגרות.


ומה עם עתידם של ארבעת ילדי?

זמן קצר לאחר שירותם הצבאי ולאחר טיולים ברחבי העולם, כולם עזבו את הקיבוץ, התחתנו והקימו את ביתם במרכז הארץ. המתנה הכי יפה שיכלו לספק לנו, היא בואם של ארבעה נכדים ונכדות, שגורמים לנו סיפוק רב. תור, עמנואל, מאי וליהי.

(הטקסט נכתב לפני הצטרפותם של עוד שלושה נכדים ונכדות למשפחה, ששימחו מאד את סבא אלי וגרמו לו להמון נחת. גפן, אביה ותימנה. ואילו נדב ביחד עם רונה אשתו והבנות תימנה ואביה, קבעו את מקום מגוריהם בקיבוץ חניתה.)




יום ראשון, 26 ביולי 2026

לזכרו של רומק - ירחמיאל מורדקוביץ

 

ירחמיאל מורדקוביץ ז"ל


​נעקר באופן פתאומי מנוף חיינו. היה דמות מוכרת היטב בקרב ציבור בני פיוטרקוב ופעיל במשך שנים רבות בועד הארגון. נרתם לפעילות מתוך היענות ורצון עז להנצחת חורבן הקהילה והשואה. משחר נעוריו הוקסם מסיפורי ארץ האבות הרחוקה והשוממה הקוראת לגאולה וזה שקירב אותו לתנועת צעירי ציון בעירנו ואחר כך לפועלי ציון אליה השתייך והיה נאמן עד תום. בין היתר ראה גם את יעודו בטיפוח הספורט ברחוב היהודי ליצירת טיפוס יהודי של נפש בריאה בגוף בריא וכתוצאה מכך היה מראשוני הבונים של המכבי בעירנו ואחר כך אחד ממיסדי "הפועל". חריצות ונאמנות היו מסימני ההיכר שלו. עלייתו ארצה – ושל משפחתו – היו לו ציוני דרך להגשמת האידיאלים שצמחו ממעמקי הכיסופים שלו לגאולה אישית ולאומית. צורת עלייתו ארצה הייתה בהחלט אופיינית לו וגם מיוחדת במינה. בשנת 1935 הצטרף אל קבוצת רוכבי אופניים שאורגנה ע"י "הפועל" ועשה את דרכו לארץ ישראל. ויותר מאוחר הצטרפה אליו כל המשפחה.

​היה איש עבודה וחי מיגיע כפיים. מעורה בחיי הארץ וגם שמר על קשר הדוק עם יוצאי העיר. יכולנו לפגוש אותו בכל אירוע גם שצריך היה להקדיש מזמנו ומרצו. עד ערוב ימיו התייחסנו אליו כאיש צעיר, כך התרשמנו מהופעתו ודמותו הזקופה, גם בארץ נמשך לספורט ובמיוחד לענף הכדורגל. צורת חייו התוססים עמדו ביחס הפוך לגילו המופלג ולכן הלמה בנו הידיעה על מותו הפתאומי והוא על סף יום הולדתו השמונים. יהא זכרו צרור בצרור חיינו.


​י. גולדברג

 


רומק ורושקה מורדקוביץ עם ילדיהם אלה (שרה) ואז'ו (אברהם)




* ההספד מתוך כתב עת של קהילת עולי פיוטרקוב בישראל

* רומק, ירחמיאל מורדקוביץ היה אחיה של פרנקה (פרנצ'סקה), אימה של אליסיה. האח היחיד שנותר מתוך משפחה גדולה, שנספתה בשואה. רומק עלה ארצה עם משפחתו זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. חיו בעיר תל אביב. 

* רומק הוא הדוד של אליסיה. בעלה של רושקה (רחל), אבא של אלה ואז'ו (אברהם) שגם היה שחקן כדורגל בקבוצת "הפועל תל-אביב", סבא של נתן, רוני וגבי שנולדו בישראלי ושל רותי, שרי ואלן. שנולדו וחיים בארה"ב.


קישור לכתבה על אליסיה קירקיאן, האחיינית של רומק, ביתה של אחותו פרנקה


יום שבת, 25 ביולי 2026

לזכרו של לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן

 

לזכרו של לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן


Leszek Tadeusz Kirkien

בלונדון, ביום 2 באפריל 1978 בגיל 80 הלך לעולמו לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן, מהעיתונאים הבולטים ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובתקופת המלחמה בפולין.

הוא נולד בבייץ' שבחבל מלופסקה (פולין הקטנה). הוא היה דוקטור למשפטים ולמדעי הכלכלה של אוניברסיטת לבוב. קירקיאן החל את הקריירה שלו בתחום הכלכלי, כאדם צעיר מאוד. בין השנים 1921 ל- 1923 הוא שימש כסגן מנהל איגוד תעשיית הטקסטיל הפולני. זמן קצר לאחר מכן נכנס לעולם העיתונות כבעלים שותף ועורך של היומון "רפובליקה" בלודג'. באותן שנים שימש גם ככתב של ה"ניו יורק טיימס".

תקופה זו אופיינה בהתחזקותה של פולין לאחר שזכתה מחדש בעצמאותה. ורשה, לודג' ווילנה היו נקודות תצפית על כל אירופה המזרחית, ובמיוחד על ברית המועצות.

בשנת 1933, קירקיאן, ששלט היטב בשפה הגרמנית, הצטרף לשירות העיתונות של משרד החוץ. הוא נשלח לשליחות בברלין, שם שימש כנספח לענייני עיתונות בשגרירות פולין. שהותו בבירת הרייך השלישי חפפה לעליית היטלר לשלטון. כתוצאה מכך, הפך קירקיאן לאחד העיתונאים הפולנים הטובים ביותר שהיו מומחים לבעיות גרמניה. בזכות כך, היו לו השפעות רבות בחוגי העיתונות הפולניים ובשירות החוץ הפולני.

בשנת 1936 עמד בראש סוכנות הפרסום החדשה ATE שמטרתה הייתה להציג בפני דעת הקהל העולמית את נקודת המבט הפולנית ואת האינטרסים הפולניים. קירקיאן, שהיה תמיד פעיל ויוזם, הביא במהרה את סוכנות ATE לפריחה גדולה.

לאחר המערכה בפולין ובצרפת ב- 1939 וב- 1940, מצא עצמו לֶשֶׁק קירקיאן בקרב קבוצת עיתונאים פולנים בסקוטלנד. מבלי לבזבז זמן בתקופת "האבטלה החמושה", הוא ארגן שתי חברות הוצאה לאור Caldra House ו-  - Racecourse Pressבמיוחד Caldra House יכלה להתגאות בהוצאה לאור של שורה של פרסומים ספרותיים בעלי ערך.

בשנת 1945, לאחר מיזוגם של שני עיתונים פולניים בבריטניה – Dziennik Polski (העיתון הפולני) ו Dziennik Żołnierza(עיתון החייל) – מונה קירקיאן כמנהל כתב העת החדש  Dziennik Polski תחת הנהגתו, ידע העיתון תקופה של צמיחה רבה ושגשוג. בין שותפיו הקרובים היו יאן צ’רנוצקי כעורך הראשי ותדאוש הורקו כסגנו (שניהם אינם עוד בין החיים).

במערכת העיתון פעלו עיתונאים פולנים מצטיינים שנותרו בגלות, ובהם מאציי פלדון ומרק שוויינטיצקי - שניהם כתבים צבאיים לשעבר -  מיקולאי שומסקי ורבים אחרים. סביב Dziennik Polski קיבץ קירקין חוג רחב של אנשי עט. העיתון ביסס אז את מעמדו כאיבר המרכזי של ההגירה הפוליטית הפולנית.

קירקין הבטיח לעיתונאים תנאים חומריים יציבים, בעיקר באמצעות הסתמכות על הוצאת הספרים Caldra House שהעבירה את פעילותה מלונדון לברייטון.

מטעם שלטונות פולין בלונדון, הפיקוח על ההוצאה לאור בוצע על ידי צוות נאמנים. בהיותו אדם דינמי ומלא יוזמה תמיד, הסתכסך לֶשֶׁק קירקיאן עם צוות זה, מה שהוביל בסוף שנות ה- 50 לעזיבתו את  Dziennik Polski

מזמן זה ואילך היה קירקיאן פעיל פחות, הוא פרש הצידה והסתפק בעיקר בכתיבה פובליציסטית, בעיקר על נושאים פולניים - גרמניים, שבהם המשיך להיות אחד המומחים המובילים. הוא היה מחברם של ספרים וחוברות רבים, במיוחד בנושא היחסים של פולין עם שכנותיה ובנושאים מקצועיים עיתונאיים.

הוא השאיר אחריו בת – אליס, מדענית מצטיינת בתחום הכימיה המתגוררת עם בעלה ובנה בוושינגטון.

הלווייתו התקיימה בלונדון ב-7 באפריל 1978. אשתו של לֶשֶׁק קירקיאן – דמות מוכרת ופופולארית בחוגים הפולניים בלונדון, גברת פרנקה – הלכה לעולמה מספר שנים לפניו.

משורות העיתונאות הפולנית נגרע אדם מוכשר ביותר, לא קל בשיתוף פעולה עם אחרים, אך בעל אנרגיה ויצירתיות יוצאי דופן.

 


 Leszek and his mother Aniela Kwiatakow Ska zam. Kirkien
(תצלום מתוך הארכיון של אליסיה)


*ההספד תורגם מפולנית לעברית בעזרת AI

* ד"ר לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן היה אביה של אליסיה/אליציה. המידע נמצא ב"ארכיון של אליסיה"  שנשלח לבת דודתה מישראל, אחרי שאליסיה נפטרה, בשנת 2005.



לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן כילד ומשפחתו
(תצלום מתוך הארכיון של אליסיה)


 קישור למידע על ביתו של לֶשֶׁק תדיאוש קירקיאן Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

קישור לפרטים על  רומק - ירחמיאל מורדקוביץ, הגיס של לשק קירקיאן - אח של אשתו פרנקה (פרנצ'סקה) ודוד של אליסיה


יום שישי, 24 ביולי 2026

Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

 

 Profile

Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

 ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי

 (תרגום כתבה מתוך הארכיון של אליציה/אליסיה)



Dr. Alicja Kirkien-Rzeszotarski

​מה ניתן לומר על פרופסורית מכובדת לכימיה (בעלת שני תארי דוקטור, עמיתה באגודה המלכותית היוקרתית לכימיה; פעמיים נבחרה כמחנכת מצטיינת; מחברת מאמרים מדעיים רבים, אוספת ציורים מהמאות ה-19 וה-20, לובשת בגדי מעצבים, אוהבת מוזיקה, תיאטרון ובלט, ומארחת עם ה'סבואר-פר' (הליכות ונימוסים) האלגנטי והאירופאי?

​זו כמובן, ראש החוג לכימיה של טריניטי, ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי, "ד"ר ק'" לאלה שטוענים שאינם מסוגלים לבטא את השם. זו נקודת מחלוקת שקטה. "אני מעדיפה "ד"ר קירקיאן", היא אומרת בענייניות. היא תדון בקלילות בסרטים האחרונים וברבי המכר, בעניינים בינלאומיים, בפוליטיקה פנים-ארצית, במגמות בחינוך; יש לה יותר מהיכרות חטופה (עם הנושאים הללו).

היא מכירה היטב את עבודתם של זוכי פרס נובל האחרונים במדע ופעילה בארגונים מקצועיים, קהילתיים וכנסייתיים. אה כן, ובזמנה הפנוי היא גם מפסלת ויוצרת כלי קרמיקה, לאחר שלמדה אמנות בלונדון במשך שנתיים. אבל זה היה בתקופת הפסקה, לאחר לימודי התואר המתקדם, כאשר, כפי שהיא אומרת, "כבר הייתי קצת מותשת מהמדע."

ד"ר קירקיאן גדלה בפולין, רכשה תארים מתקדמים בלונדון ולימדה באיי הודו המערבית, היא ככל הנראה אחת מחברי הסגל הקוסמופוליטיים ביותר של טריניטי. אביה היה דיפלומט ומוציא לאור של עיתון, ואמה הייתה מוזיקאית. כמי שהורגלה לנוע בחוגים חברתיים יוקרתיים וזוהרים ביותר ממדינה אחת, אין זה מפתיע לגלות שהיא כה בקיאה בתחומים רבים של אמנות, ספרות ומדע.

היא נפגשה עם אנשים כמו ליינוס פאולינג, ארתור רובינשטיין, סר ג'ון גילגוד ואחרים בדרג דומה. כמו כן, לא מפתיע ללמוד שהבית שלה בלונדון הוצג פעם במהדורה הבריטית של המגזין  House Beautiful.

​כעת אנו יושבים בסלון ביתה בוושינגטון, המעוצב בגווני ורוד ומלא בציורים, עם שעון מייסן נהדר שמונח על גבי האח. היא ובעלה, פרופסור לרדיולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מתכננים לראות את הבלט של ניו יורק סיטי מאוחר יותר הערב.

​היא ניחנת בחוש צבע מפותח. ד"ר קירקיין לובשת חולצת משי בצבע שזיף, חצאית צמר משובצת ומגפיים. מאוחר יותר היא תחליף לשמלת קוקטייל משיפון בגוון חלודה, אלגנטית וזוהרת באופן המרמז על ערבי בילוי מתוחכמים בעיר.

תוך כדי שיחה על כוס יין לבן, בזמן שהיא מעשנת סיגריה אחר סיגריה, ומלווה את דבריה בתנועות ידיים נמרצות ובהבזקי הומור, היא מרחיבה את הדיבור על סרט שראתה לאחרונה. המדענית המבולבלת והמגושמת של הסטריאוטיפ? ממש לא. הדימוי שהיא משדרת מזכיר הרבה יותר, למשל, שחקנית אורחת שהגיעה מאירופה.

בזמן שאנחנו משוחחים, בנה פיטר, בן 17, שכבר נמצא בדרכו להפוך למדען, ובעלה – אדם לבבי ומקסים – נכנסים מדי פעם לחדר. חיות המחמד של המשפחה מתרוצצות מסביב.

ד"ר קירקיאן מתארת – בקולה הצרוד האופייני, שעדיין ניכרים בו שרידים של מבטא פולני – פרויקט שעורר בה התלהבות רבה: מצגת מולטימדיה שכללה מוזיקה, אמנות וקריינות על – תקופת  La Belle Époque שנועדה להיות מוצגת בפסטיבל של המכללה שעסק בתקופה זו .לאחר מחקר מעמיק היא כתבה תסריט השוזר במיומנות תחומי דעת רבים: אמנות, מוזיקה, היסטוריה, פוליטיקה והמחשבה החברתית של אותה תקופה.

ברור שהיא אינה מוגבלת לחשיבה חד-ממדית וליניארית. ד"ר קירקיין מאמינה בהגעה אל תלמידיה ברבדים שונים ומתוך מגוון רחב של נקודות מבט.

היא שמחה לדבר על - ההתעניינות הגוברת במדע בקרב הסטודנטים." כימיה הולכת ונעשית פופולרית יותר" היא אומרת, ומציינת את המגמה המתמשכת של התרחבות אפשרויות הקריירה לנשים בתחום. "בשנת לימודים זו החוג שגשג והגיע משבעה-עשר לכמעט ארבעים סטודנטים המתמחים בו."  בשל ההכשרה למדענים, המוניטין של טריניטי מבוסס היטב. למעשה, כמה מהאוניברסיטאות הגדולות באזור שלחו לאחרונה את הסטודנטים הפוטנציאליים המבריקים ביותר שלהן כדי לדבר עם ד"ר קירקיאן.

​היא סבורה שהגודל הקטן של טריניטי הוא אחד מנכסיה הגדולים ביותר משום שזה אומר שסטודנטים מקבלים תשומת לב אישית במקום 'להעלם' כפי שקורה באוניברסיטאות גדולות יותר. "בדרך זו," היא אומרת, "סטודנטים רוכשים ביטחון ולומדים במקום לאבד את הביטחון העצמי. זה מה שקורה בכיתות הגדולות הללו באוניברסיטאות גדולות. הם חושבים שהם לא יכולים להתמודד משום שאף אחד לא מראה להם איך הם כן יכולים להתמודד. אני חושבת שזה יתרון עצום. אין מה להשוות. זו חוויה חינוכית ייחודית."

​אכפת לה מאוד מאיכות החינוך שהסטודנטים שלה מקבלים והיא מציינת ש"ההתמחות בביוכימיה היא עדיין אחד המסלולים ההגיוניים ביותר לבית ספר לרפואה." סטודנטים רבים שהתמחו בחוג, היא מוסיפה, ביצעו עבודות מחקר יוצאות דופן וחלקם כמובן בחרו בתחומי התמחות אחרים במדע. היא צופה צורך גדול בעתיד הלא רחוק בדלקים סינתטיים חדשים, תחום מחקר שיצור הזדמנויות קריירה נוספות עבור המתמחים במדע. ​הסטודנטים של טריניטי נהנו תמיד מהיתרון הנוסף של ההתמחויות שמוסדות וושינגטון מספקים – במכונים הלאומיים לבריאות ובאחרים.

​העובדה שד"ר קירקיאן מעוררת כבוד ואפילו יראת כבוד, בקרב הסטודנטים היא כמעט אגדית, אך זו רק מן ביישנות שגורמת לה להיראות מרוחקת. היא דואגת בגלל המבטא שלה ותוהה אם היא עושה מספיק. "אני חושבת שלכולנו יש יותר פוטנציאל ממה שאנחנו מנצלים", היא אומרת. אף על פי שהיא עשויה להיות חסכנית בשבחים, למרות זאת, ביסודה, היא משתוקקת לעזור לסטודנטים שלה לממש כמה שיותר מיכולתם וכישרונותיהם. "הם מוכנים היטב; הם מצליחים". כפרופסורית, אמר סטודנט אחד בקול שקט של כבוד, "היא מסורה – אחת המורות הטובות ביותר שהיו לי אי פעם. תובענית, אבל אף פעם לא עד כדי הגזמה."
​
​ניהול בית ואיזון התחייבויות מקצועיות אינם מהווים אתגר מיוחד עבור ד"ר קירקיאן. בעלה הוא "שף גורמה" ומטלות הבית מחולקות במידה מסוימת. שיפוץ המטבח היה פרויקט משפחתי משותף; ד"ר קירקיאן ובעלה משתפים פעולה לעיתים בכתיבת מאמרים מדעיים; ויחד כל המשפחה נוסעת לעשות סקי בוורמונט.
​אולם, ישנה עדיפות עליונה אחת, שאינה מקופחת לעולם, והיא אירוח חברים בבית — מקום עליז המשותף עם חתול בשם פיצוץ  (Pitzus)וכלבה בשם טיה (Tia) חיים ובריאים שניצלו מניסויים הומניטריים.



 Alicja Kirkien-Rzeszotarski


הערות:

​*הכתבה היא פרופיל /דיוקן (Profile) שנכתב על ד"ר אליציה קירקיאן-ז'שוטארסקי Dr. Alicja Kirkien -Rzeszotarski שכיהנה כראש החוג לכימיה ב - Trinity College

 * הכתבה נלקחה ממגזין/עיתון הבוגרים או מתוך פרסום רשמי של אוניברסיטת טריניטי בוושינגטון Trinity College (כיום Trinity Washington University בוושינגטון די. סי.)

לא מצוין תאריך ולא שם כתב/ת

 ​ *חיפוש בעזרת AI במאגרים אקדמיים והיסטוריים, מעלה פרטים נוספים על ד"ר אליציה קירקיאן (שלעיתים הופיעה בפרסומים מוקדמים בשם Alicja Kirkien-Konasiewicz :

​1 . קשרים אקדמיים ומחקר בריטי
​לפני שהגיעה לארצות הברית ול -Trinity Collegeהיא פעלה במעבדות

 William Ramsay and Ralph Forster Laboratories - University College London (UCL)בבריטניה.

​במהלך שנות ה-60 היא פרסמה מאמרים מדעיים בתחום הכימיה כגון חקר מולקולות וכימיה אורגנית/פיזיקלית בכתבי עת של ה - Royal Society of Chemistryלצד כימאים בריטים נחשבים.

​2. היא עברה מאנגלייה לארצות הברית בסביבות שנת 1966 ושם המשיכה את דרכה המקצועית. הצטרפה לסגל של Trinity College בוושינגטון די. סי. בהמשך כיהנה כראש החוג לכימיה (כפי שמתואר בכתבה).

​3. הקשר משפחתי
​בעלה, המוזכר בכתבה כפרופסור לרדיולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, הוא ד"ר ולוז'ימז Wladyslaw / Wlodzimierz ז'שוטארסקי – מדען ופרופסור בתחום הדימות והרדיולוגיה, שעמו גם שילבה כוחות בכתיבת מאמרים מדעיים משותפים.




אליסיה סטודנטית לכימיה באוניברסיטה
(עומדת בשורה הראשונה, רביעית משמאל)


* אליסיה נולדה בשנת 1925 בעיר לודג' בפולין. היא ביתם של לשק קירקין (1897) ופרנקה לבית מורדקוביץ (1925). בשנת 1946, בתום המלחמה אליסיה היגרה ביחד עם הוריה ובעלה ללונדון. אביה היה קצין בצבא הפולני, ובלונדון - חבר נאמן ביומון הפולני, דיפלומט בעל קשרים ענפים בקרב החברה הפולנית של לונדון. שם הוענק לו תואר בארון. פרנקה - אימה של אליסיה, ישבה שישה חודשים אצל הגסטפו, היא הצליחה לשכנע את הנאצים שאינה יהודייה ושוחררה. בעוד אימה, שלוש אחיותיה ואחיה, נספו במלחמה ביחד עם משפחותיהם.

ירחמיאל מורדקוביץ, אחיה של פרנקה (אימה של אליסיה) עלה ארצה בשנת 1935, ביחד עם אשתו רחל/רושקה, בנה אברהם (אדז'ו) וביתה אלה (שרה). התיישבו בתל אביב.

בשנת 2005, אחרי שאליסיה נפטרה, בעלה שלח את הארכיון (קופסת קרטון שחורה עם מכתבים, תצלומים, תעודות, כתבות, אילן יוחסין ושלל מסמכים ששמרה) לבת דודתה אלה, שגרה בהרצליה.

בין השנים 2016 עד 2022, התגוררנו בבית בהרצליה. בשנת 2020 מצאנו את הארכיון של אליסיה.

בשנת 2022 מסמכים בעלי חשיבות היסטורית מתוך הארכיון נמסרו למוזיאון יד ושם.

*תצלום פורטרט של אליסיה, מופיע בכתבה המקורית בעיתון. וגם נמצא בבית בהרצלייה, עותק ממוסגר. יתכן ונשלח ארצה ביחד עם הארכיון.

 



אליסיה עם הוריה לשק ופרנקה קירקיאן, פריז 1953



קישור לפרטים על אביה של אליסיה Leszek Tadeusz Kirkien 

קישור לפרטים על  רומק - ירחמיאל מורדקוביץ, דוד של אליסיה, אח של אמה פרנקה