20.1.2026
20.1.2026
לילך בר-עמי
כל מה שבית צריך
(לאבא)
............................................
כָּל מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ
שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת
בְּעֶזְרַת מַפְתֵּחַ עִם מַחְזִיק מַפְתְּחוֹת,
דֻּבּוֹן כָּסוּף, חַמְסָה כְּחֻלָּה, עַיִן נֶגֶד הָרַע,
הָלוֹ קִיטִי אוֹ בֻּבַּת אַרְנָב עִם
שֵׁן שְׁבוּרָה.
............................................
מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יוֹשִׁיט יָד, יַדְלִיק אוֹר.
יִפְתַּח חַלּוֹן, תְּרִיסִים וְגַם וִילוֹן, יַשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,
יְדַבֵּר אֶל הַצְּמָחִים, יְלַטֵּף אֶת הָרָהִיטִים,
יֵשֵׁב עַל הַכֻּרְסָא, יְנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה, יִישַׁן עַל הַמִּטָּה,
יָזִיז כִּסֵּא, יָסִיר מַפָּה שֶׁל תַּחֲרָה,
יֹאכַל עַל הַשֻּׁלְחָן.
............................................
קוֹל, מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ.
מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יְתוֹפֵף בַּסִּירִים, בְּמַחֲבַת, יָכִין חֲבִיתָה,
יַחְתֹּךְ סָלָט, עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן, פֶּטְרוֹזִילְיָה, קָצוּץ קָטָן
קָטָן,
מֶלַח, לִימוֹן, זֵיתִים יְרֻקִּים. יַפְעִיל אֶת הָרַדְיוֹ,
יְפַזֵּז לְצלילי מַנְגִּינָה, יִרְקֹד בְּיַחַד עִם הַמַּגֵּב,
יָשִׁיר בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאֵין מִלְחָמָה.
............................................
מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח בֶּרֶז, יַנִּיחַ לַמַּיִם לִזְרֹם,
יִפְתַּח אֲרוֹנוֹת, יְנַעֵר אֶת הַבַּדִּים, יִתְעַלֵּם מִגְּלָלֵי עַכְבָּרִים,
יַחֲלִיף מַצָּעִים, יְכַבֵּס אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּמְתִּינִים מְקֻמָּטִים, מְכֻרְבָּלִים
עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, הֲמוֹן יָמִים. מֵאָז שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, הַיּוֹם
בּוֹ -
הַבַּיִת פּוּנָהּ, נֶעֱזָב בְּחוֹפְזָהּ וְהֵם הָפְכוּ לִהְיוֹת "מְפֻנִּים",
יָצְאוּ לִנְדוּדִים. אֲרֻכִּים. כִּמְעַט כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
............................................
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִשְׁאַב שְׁטִיחִים,
יְאַוְרֵר אֶת הֶחָלָל, יִגַּע בִּדְבָרִים, יְטַאֲטֵא אֶת הַבָּלָטוֹת,
גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁשָּׁקְעוּ, יְנַגֵּב אֶת הַטִּיחַ, מִתְפּוֹרֵר..
יָסִיר אָבָק, קוּרֵי עַכָּבִישׁ, יְעַלְעֵל בָּאַלְבּוֹמִים, שֶׁמַּמְתִּינִים
כְּבָר שָׁנִים, בְּתוֹךְ מְגֵרוֹת, בְּתוֹךְ קַרְטוֹנֵי נַעֲלַיִם,
בְּתוֹךְ הַשִּׁדָּה הַזְּקֵנָה.
............................................
בַּיִת צָרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. מִישֶׁהוּ -
יָזִיז חֲפָצִים, יְיַשֵּׁר, יְמַיֵּן, יְקַפֵּל, יַשְׁלִיךְ אֶת
מָה שֶׁמְּיֻתָּר, יַסְתִּיר כְּתָמִים, יְמָרֵק מַרְאוֹת,
יוֹפִיעוּ דְּמוּיוֹת, גַּם קוֹלוֹת, תִּינוֹק בּוֹכֶה,
פָּעוֹט מְצַחְקֵק, יֶלֶד, נַעַר, אִישׁ. אִשָּׁה.
אִמָּא. אַבָּא.
............................................
כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. תִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁהִנֵּה סוֹף סוֹף,
יָקוּם מֵחָדָשׁ עַל הָהָר. דֶּשֶׁא יָרֹק, מֻתָּר לִדְרֹךְ,
גַּג רְעָפִים, דּוּד שֶׁמֶשׁ, חַמָּה שֶׁל רֵאשִׁית אָבִיב,
שְׁכֵנָה מְפַטְפֶּטֶת, אוֹחֶזֶת עוּגָה עִם תּוּתִים, אַבְקַת סֻכָּר,
זֵר חַרְצִיּוֹת וְרֵיחַ תִּקְוָה, הַכֹּל בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח. כְּמוֹ
שֶׁמֵּעוֹלָם
לֹא נֶעֱזָב, לֹא נִנְטַשׁ, לֹא פֻּנָּה אוֹ שֶׁמָּא הָיָה מְאֻיָּם.
............................................
הַגִּנָּה שׁוּב פּוֹרַחַת, מִישֶׁהוּ מַשְׁקֶה, מְכַסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא,
יוֹשֵׁב לָנוּחַ עַל סַפְסָל, קוֹרֵא עִתּוֹן, עֵץ לִימוֹן, אֶרֶז הַלְּבָנוֹן,
הַיָּם, הָאֹפֶק, עֲנָנִים לְבָנִים שַׁטִּים, צְחוֹק יְלָדִים מִשְׁתַּטִּים,
מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר אָדֹם, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,
שָׁבוֹת בִּמְהֵרָה אֶל הַקֵּן, בְּרוֹשִׁים בָּרוּחַ, בַּלּוּטִים מֻנָּחִים
בְּתוֹךְ קְעָרָה שֶׁל חֶרֶס.
............................................
קוֹל נְקִישׁוֹת, נַעֲלַיִם דּוֹרְכוֹת עַל אַסְפַלְט, מִישֶׁהוּ רָץ
עַל כְּבִישׁ מַעֲרֶכֶת, גָּדֵר בִּטָּחוֹן, מִגְדַּל שְׁמִירָה,
שַׁעַר צָהֹב נִפְתַּח וְנִסְגַּר. נִסְגַּר וְנִפְתַּח. וְחוֹזֵר חָלִילָה.
הִנֵּה שׁוּב מַמְשִׁיכִים, מַמְשִׁיכִים הַחַיִּים. מֵחָדָשׁ נִרְקָמִים.
כָּל מָה שֶׁבַּיִת צָרִיךְ. שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא.
יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת.
11.1.2025
כלוב
בהתחלה היה רק כלוב. לאט לאט הגיעו החיות. אלה
הראשונות מתו. מי שלא מתה ברחה. בחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על
הכלוב. כעבור זמן מה הפלא ופלא היו חיות שהצליחו לשרוד במקום החדש. התלבטנו איזה
מן חיות כדאי לגדל. עד שהבנו כי המבנה מתאים ליצורים בעלי כנף. לא תרנגולות, לא
תוכים, לא דררות, גם לא עורבים ולא ציפורים אדומות חזה. בסוף ללא קשר להתלבטות
הגיעו הטווסות. תחילה החיים שלהן התנהלו על מי מנוחות. על אף שהן היו שקופות. כן
בהחלט, הן היו מודעות לכך שאף אחד או אחת לא מבחין בהן. למרות זאת בסך הכול
היו להן חיים די טובים בכלוב אך הן לא הסתפקו בזה. בשלב מסוים הצטרפו הטווסים.
באופן טבעי הם פרשו זנב. לא. לא מדובר בכלוב זהב אבל אחרי שהטווסים הצטרפו החיים
במקום נעשו משום מה טובים פי כמה. הם וגם הן החלו לקבל תרועות ותשואות מצד היצורים
האחרים שפתאום החלו לחבב אותם. זה מאוד מצא חן בעיניי הטווסות שלמדו אט אט את
מלאכת הטווסים. עד מהרה הן הבינו את המשחק וגם למדו להתעלם מהיצורים הלא מחבבים.
הן אפילו למדו להעמיד פני לא מחבבות. נכון המשחק מעולם לא היה הדדי ו/או מושלם אך
למרות זאת הוא נתן להן קצת שמחת חיים ואפילו סיפוק מה. גם אם לרגע קט. תוך זמן קצר
הפך הרגע לעשרות, למאות, למיליונים וביליונים. פתאום החיים של הטווסות הפכו לכלוב.
מידי בוקר וערב הן פרשו זנב. נוצות מהודרות בשלל גווני הירוק, הטורקיז והתכלת, אינספור
עיניים מביטות דרך סורגי הכלוב, פוגשות אינספור אישונים בני דמותן, כמו מראות
שמכפילות ומשכפלות את עצמן. הן כבר לא היו שקופות. הן הפכו לטווסים. הן שמחו להיות
טווסים. הן שכחו שמדובר בהעמדת פנים. התחפושת הפכה לשגרת יומן. למלאכתן. לפרנסתן.
הן נהנו לישון ולקום, לאכול ולהקיא, לריב ולהתפייס וכל השאר בתוך הכלוב הלא מוזהב.
הן שכחו שבחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. נכון בלי הפרט "הלא
מוזהב" שממילא לא שינה דבר. בסך הכול הן היו שמחות. ככל שהיצורים האחרים האכילו
אותן יותר, הן תפחו וטיפחו את עצמן ואת נוצותיהן ובהמשך אף מירקו, הבריקו וצחצחו
את נוצות צאצאיהן, אותם יצורים בעלי כנף שכלל לא היה להם מושג כי מדובר בכלוב.
מילא לא מוזהב. אבל פשוט כלוב. כלוב.
19.11.2021
Lilach Bar-Ami Blue Mount 2015 ©
פעם גרתי מול מגדל כחול. בזכות כתבה שקראתי מספר שנים אחרי שעזבתי את העיר הבנתי כי התעלמתי מנוכחותו של המגדל. אולי בגלל שמו, שדמה לשם של מקום אחר שהזכיר לי דברים פחות נעימים. זה היה עוד לפני שגורדי שחקים הפכו לדבר של מה בכך בשמים של תל אביב. אולי חוץ ממגדל שלום. זו הייתה הדירה השנייה שלי בעיר. אם אני לא סופרת את זו עם השותף הנוכל שמצאתי על עץ. זו הייתה הדירה הראשונה עם חלון שמשקיף לנוף. כמו הקודמת, זו שאני כן סופרת כי שם התחילו החיים החדשים שלי ובה גרתי שבע שנים, גם השנייה הייתה ברחוב מזא"ה. חוץ מהמגדל הכחול שלא ראיתי היו בחלון צמד דקלים, מעבר חציה עם דמויות חרדים שנהגתי לצלם השכם והערב, בית קפה עם הסנדוויצ'ים "הכי טעימים בעיר", חנות פרחים עם קיר ירוק וזוג אופניים בלי מנוע, רכב לבן מנוקד, שבתוכו רוחצים ומספרים כלבים, חוטי חשמל שלא תמיד מחוברים. אחרי העבודה נהגתי לשבת על המרפסת מול המגדל הבלתי נראה, לשתות קפה או תה צמחים, לצפות בציפורים ובצורות של עננים. אחר כך היו עוד ארבע דירות. אחרי זו האחרונה, כלומר השישית, אם לא סופרים את הראשונה, כשגורדי השחקים צמחו ושכר הדירה גאה, עזבתי את העיר. הדירה האחרונה בה גרתי ביחד עם אהובי, אותו פגשתי כשגרתי בדירה השלישית ברחוב בר כוכבא פינת בוגרשוב, הייתה בצפון הישן של תל אביב, ברחוב שנושק לזו הראשונה שאני לא סופרת עם השותף הנוכל, אותה מצאתי דרך מודעה שמישהו נעץ על עץ ברחוב ארלוזורוב פינת דיזינגוף. בפתק היה כתוב, דרושה שותפה לא מעשנת. תלשתי מהעץ את מספר הטלפון ביחד עם כל הדף, כדי שאף אחת אחרת לא תתקשר.
6.4.2021
Lilach Bar-Ami and Deganit Artman, Girl With Chinese Vase 2018
קישור לדף המיצב "סירה כחולה" באתר שלי
לילך בר-עמי
סירה כחולה 2020
מיצב קיר בתערוכה הקבוצתית "זרות נשית" במוזיאון
חיפה
אוצרת: לימור אלפרן זרד
מיצב הקיר סירה כחולה מכיל פרגמנטים, חומרים ומחשבות הנקשרים לבית שבו גרה האמנית בשנים האחרונות. בבית, שנבנה לפני כארבעים שנה, יש חפצי נוי, כלים ושטיחים המתאפיינים באסתטיקה של עידן שחולף בהדרגה מן העולם, ובו מגולמים געגועים ל"ארץ אחרת". היחס בין האישה לבין החפצים מעורר שאלות הקשורות ליחסי הגומלין בין טבע לתרבות, בין מרחב פיזי למרחב מטפיזי, וכן סוגיות של זהות חברתית, תרבותית ומגדרית.
רוחה של "עקרת
הבית" מרחפת מעל העבודות. שני המונחים "עקרת" ו"בית"
מתערבלים לסירוגין זה בזה. בין כותלי הבית אישה חולמת על "החיים האמיתיים",
ושלל החפצים שהיא אוספת ומטפחת נושאים אותה לעולמות רחוקים, קסומים, דמיוניים,
אי-שם הרחק מעבר לקירות הבית.
בחודשים הראשונים
של מגפת הקורונה, בזמן שנכפה סגר על בני האדם בארץ ובעולם, צילמה האמנית את כף ידה
כשהיא אוחזת חפץ ועטויה בכפפת ניילון מהסוג שהתבקשנו לעטות במקומות ציבוריים. רובד
חדש ומפתיע התווסף אל ארסנל הדימויים, הפעולות והתנועות שמזינות את היצירה במרחב
הבית. כך נוצר מרחב עתידני, אניגמטי, מסתורי ואחר. באופן זה נוצרת גם תפנית בעלילה
- זווית נוספת לבחינת הסיפור של "עקרת הבית" ובני דורה דרך עדשת הזמן
החולף.
המיצב מוקדש כמחווה
לאלה וקורט אמסטר, בעלי הבית ז"ל, ובני דורם.
התמונה "נערה
ואגרטל סיני" היא חלק מפרויקט משותף עם הצלמת דגנית ארטמן.
קישור לדף התערוכה הקבוצתית "זרות נשית" באתר של מוזיאון חיפה
Lilach Bar-Ami The Royal Family 2005©
אתמול סיימתי לראות את העונה הרביעית של "הכתר". אולי
אראה גם את שאר העונות. העבודה The Royal
Family משנת
2005.
כשהשותפה לדירה ברחוב מזא"ה מול מגדל המים אמרה "אני לא מבינה למה כל כך אכפת לך מנסיכה בריטית שמתה". "כן אכפת לי מאוד. אני לא מבינה איך לך בכלל לא אכפת ".
כשהמוכר הפרסי מדוכן האקססוריז ברחוב קינג ג'ורג' חייך אלי בזמן
שפשפשתי בצעיפי המשי ושאל, "את רוסייה"?. קצת אחרי שהספר גזר לי פוני
קצרצר כמיטב האופנה. סוף שנות התשעים. כמעט 2000. עניתי "לא אני
אנגלייה". והמשכתי לדרכי. נעלמתי אל תוך הלילה של רחוב העבודה. שנים חלפו עד
שהבנתי. כי התשובה ששלפתי מתוך כובע צמר ורוד. 29.99 שקלים חדשים. לא ממש מופרכת.
בזמן שאני מבלה פחות ב"ארץ הפלאות" של "ספר הפנים", בין היתר אני משכתבת את זיכרונות הילדות והנעורים של אימי היקרה תבדל"א. השר האנגלי משה מונטיפיורי באחת המאות הקודמות החליט לדאוג ליהודי העיר מוגדור. סבתא רבתא שלי "מאמא רחל", למדה בבית הספר האנגלי של גברת סטלה קורקוס, לפני שחותנה בגיל 13. מנהגים בריטים כמו טקס תה של חמש רווחו בקרב יהודי העיר והותירו את חותמם שנים רבות לאחר מכן. כמו גם האופנה, השפה וקשרי נישואין שערבבו בין דמים, צורות וגוונים. מוגדור לימים אסואירה (Essaouira) עיר נמל, השוכנת לחופו של האוקיינוס האטלנטי. פירוש השם אסואירה בערבית "מצוירת יפה" או "תמונה". כן כל כך יפה כמו תמונה/ציור.
עכשיו שלום עם מרוקו.
)נ.ב. גם אימו של הסופר א.ב. יהושע באה משם, ממוגדור. ואילו הסיפור "מסע הערב של יתיר" נכתב בהשראת נופי הילדות של אימו. כך קראתי באחת החוברות לשימור מורשת יהודי מוגדור. סתם שתדעו(
לפני שנה בערך בזמן הזה יכולתי לזרוק לאוויר משפט כמו: "אי אפשר עוד לסבול את החום, בוא ניסע לפראג!!"