כך עברו חיי מאת: אלי בר־עמי

בכ"ה בחשוון התשפ"ז, חודש נובמבר 2026 מלאו שלוש שנים לפטירתו של אבי היקר והאהוב. לאחר צאתו לפנסיה אבא כתב תקציר של קורות חייו. לזכרו מפרסמת את הטקסט שהפקיד בידי. 

אלי בר־עמי

כך עברו חיי

(הטקסט נכתב בסביבות השנים 2007, 2008)

נולדתי בתוניס, עיר הבירה של תוניסיה שבצפון אפריקה. הילד השישי והאחרון במשפחה. נתנו לי שם תנ"כי והוא אלי, אליהו, חי בראמי. אבל כולם קראו לי בשם חיבה "ללו" ובבית הספר שמי היה אלי. אבי, יעקוב קיקי בראמי נולד בשנת 1875 ונפטר בשנת 1948, הוא היה שומר מצוות אדוק ובכוחות עצמו הגיע לתואר של רב. מלבד העיסוק בדת הוא עבד לקיום המשפחה בעיר העתיקה של תוניס ב"שוק", כחייט ומעצב בגדי גברים לערבים. סופר לי ע"י אחיותיי שהולדתי באה כהפתעה. אבי היה בגיל שישים ואמי מעל גיל ארבעים ושלוש, למרות זאת נולדתי כתינוק יפה במשקל ארבעה קילו.

אבי היה ציוני גדול, הוא נשא נאומים בעלי אופי ציוני בבתי הכנסת ועודד התרמות לקרן הקיימת, כמו כן היה מתכתב עם הרצל. אמי, דנה קמי (קמונה) נולדה בשנת 1892 ונפטרה בשנת 1990, היא הייתה גרושה מסעדון, אם לשני ילדים, בן ובת, שחזרה לבית הוריה, ללא כל תמיכה כלכלית או פיזית מבעלה, האיש נעלם וסימנים לקיומו הופיעו רק ביום מותו על ידי עורך דינו, הוא ביקש מבנו שלא ראה מעולם, לשלם עבור הוצאות הקבורה. להורים של אימי היו עוד שלושה בנים, שהתחלקו ביניהם בירושה מכובדת של אביהם שהתפרנס יפה מבית מאפה (קונדיטוריה) וחנות למכירת המוצרים. אימי חיה בבית הוריה שיותר מאוחר הפך להיות ביתה.

לא עבר זמן רב ונמצא שידוך מוצלח לאמי, אלמן, אב לבת, איש חכם בתורה ובעל מקצוע. מבוגר ממנה בשבע עשרה שנה. לבני הזוג נולדו שני בנים ושתי בנות. בינתיים אביה של אמי נפטר בשיבה טובה ואימה - סבתא שלי, חיה אתנו עד יומה האחרון. בית די קטן, שני חדרי שינה, חדר אוכל, מטבח וחדר שירותים. בבית חיו תשע נפשות, משפחות דנה, בראמי וסעדון.

בגיל ארבע אבי הכניס אותי ל"כותב", חדר שרוכזו בו כעשרים ילדים בגילאים ארבע עד שבע ללימוד תורה בשיטה כפויה, שלוותה בפחד מפני הצלפות עם סרגל על כף היד ע"י הרבי הקשוח.

יום בהיר אחד, כשאבי הלך למקום עבודתו, הוא מצא את החנות שרופה, לא הייתה כל אפשרות לתקן את הנזק שנגרם למקום. התברר שבלילה פורעים עשו את הדבר שבתקופה ההיא היה די מקובל, השמדת רכוש יהודי והפעם, ביש המזל נפל על חנותו של אבי. מאז אבי נשאר מובטל ונעזר בהכנסות מועטות מעסקי הדת.

ביתו של אבי בינתיים מצאה לה בעל, איש מקרבת המשפחה של אימי והוא, לא אחר מאשר אחיה של אימי. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, בדרך הטבע כולם נהפכו להיות האחיינים שלי, למרות שהייתי צעיר מהם.

כעבור זמן מה משפחתנו הגדולה מצאה את עצמה במצוקה כלכלית קשה, וזאת בעקבות כניסת הצבא הגרמני לעיר תוניס. אחיי ואחיותיי נאלצו להפסיק את לימודיהם בגיל ארבע עשרה ושש עשרה על מנת לעזור בקיום המשפחה. בהיותי הקטן שביניהם, זכיתי לפינוק יותר מכולם, הייתי אז בגיל חמש וזקוק להגנה יותר מהאחרים. כיוון שלא הבנתי את גודל הסכנה שנפלה עלינו. הגרוע מכל, אחי הגדול שהיה אז בן עשרים גויס על ידי הצבא הגרמני לעבודות דחק בגבול טוניס. ברור שגיוס אחי הקשה עוד יותר את המצב שבו היינו שרויים. לאחר כחודשיים של היעדרותו של אחי, באמצע לילה גשום ורועש מאוד מפצצות המלחמה, אחי פתאום הופיע בבית. רזה, פרוע ורועד מקור. רבה הייתה שמחתנו על כך ששוחרר מהסבל שהיה חלקו, לאחר מקלחת וארוחה צנועה, הוא גילה לנו שלא שוחרר אלא ביחד עם מגויסים אחרים, הוא הצליח לברוח באמצע נסיעה, בעת העברתו ביחד עם חברים נוספים. הוא הלך במשך שעות רבות עד שהגיע הביתה. כבר למחרת נערכו חיפושים אחרי הנמלטים. נציגים מהקהילה היהודית הוכרחו להחזיר את הבורחים תוך זמן קצר. למחרת היום הגיעו נציגים לחפש את אחי, נציג הקהילה היהודית מלווה בשוטר גרמני, מחפשים את אחי ולא מוצאים, אמא בוכה ומתחננת שיודיעו לה איפה בנה ומה קרה לו?. לאחר חיפוש קצר הלכו הרעים לדרכם, אלא מה, מזל גדול היה לאחי שהתחבא במחבוא ילדותו, על הגג מאחורי הכלים הכשרים ששמורים לפסח. אחותי שמה לב שבעת הביקור, נציג הקהילה היהודית ראה מתחת למיטה את נעלי הצבא של אחי ולא הגיב. התברר שאחי שכח לקחת למחבואו את נעליו וזה כמעט הסגיר אותו. העיקר שאפשר היה לסמוך על טוב הלב היהודי.

תקופה קשה מאוד עברה עלינו בין השנים 1942 ל1943, בקושי רב הצלחנו להתקיים תשע נפשות, רובם ילדים ובנוסף לכל זה, המלחמה הייתה בעיצומה, חודשים של הפצצות מכל עבר, לילות ללא שינה, מתחת למדרגות הבית, בעל הקומה האחת. בנוסף לכך היה מחסור בארוחות מספקות. תמונה קשה, זכורה לי בבירור, כשאני הילד הקטן ממתין כמו כלבלב לשארית מזון, אוכל שאבא היה משאיר לי בצלחתו כדי לשמח אותי.

לאחר שישה חודשים עמוסי סיפורים של כובש אכזר, הגיעו אלינו כוחות הברית ובאזורינו הכוחות האנגליים. שמחה רבה שררה בקרב האוכלוסייה, בעקר אצל היהודים שהיו מסומנים על יד הכובש. התחלנו לחזור לחיים הנורמליים. אחי הבכור הצליח למצוא כל מיני עבודות אותם השיג מהקשרים הרבים שהיו לו, הוא ייצר כקבלן משנה משחת נעליים ומחברות לבתי הספר, כל העבודות נעשו בביתנו הקטן, בעזרת כל בני המשפחה. באופן זה, הצלחנו לשרוד את התקופה הקשה. מאוחר יותר שני אחים נוספים, חייבים היו להפסיק את לימודיהם ולצאת לעבוד. אמי ואחותי הגדולה, בעזרת הסבתא, עסקו בעבודות הבית והשאר יצאו לפרנס את המשפחה. אני בהיותי הילד הקטן, זכיתי לחיים מסודרים. בגיל שבע אחותי הגדולה דאגה להכניס אותי לכיתה א' בבית ספר "אליאנס", שהוא בית ספר ליהודים.

בוקר אחד אחותי באה לקחת אותי מוקדם מבית הספר ובישרה לי על מות אבי. לאחר שנה של מחלת סרטן במעיים וסבל רב, אבי נפטר, הוא היה בן שבעים ושלוש. בכניסה לבניין ביתי, הונח שער מקושט בוילון שחור ועליו אותיות הנפטר. והפעם האותיות "י" ו "ב". (יעקוב בראמי). בהיכנסי לחדר- השינה של הורי מצאתי את גופת אבי עטופה בסדין לבן, מונחת על הרצפה בין שני פמוטים גדולים שהאירו את הגופה במשך יממה.

למחרת, בשעות הצהרים יצאנו רגלית, צעדנו מאחורי עגלה רתומה לשני סוסים מכוסים בתלבושת שחורה ובה מונחת גופת אבי על אלונקה. המסע עד לבית הקברות נמשך זמן רב. קברו את אבי קבורה דתית כמקובל בעדה של יהודי תוניס. באותו זמן עברו לנגד עיני קטעים רבים שקשורים בחיי ליד אבא. הוא הצמיד אותי לידו בכל הפעמים שהלך להתפלל בבית הכנסת, הא היה מאוד גאה בבן הצעיר שלו. כל השבתות והחגים ביליתי איתו. נקלטו במוחי, עד היום, תפילות ושירים רבים מהתקופה ההיא בבתי הכנסת. איש חכם היה אבי, הוא לא הלך לבית-ספר והוכרח ללמוד תורה בלבד. ובכל זאת הוא למד לבד, לקרוא ולכתוב בצרפתית, הוא כתב עברית חופשית, הוא היה ציוני שרוף ותרם והתרים כספים לארץ ישראל. הוא גם היה כותב מכתבים להרצל ונואם בבתי הכנסת נאומים על ישראל ושיבת ציון. חבל שהוא לא זכה לעלות ארצה.

הדאגה הבאה של הורי הייתה למצוא חתן לאחותי הגדולה שהגיע לגיל שלושים ועדיין נותרה רווקה. אימי גייסה עבורה את השדכניות שהכירה והצליחה למצוא בן זוג, שהיה מקובל על אחותי. בחור מעיר דרומית בשם "קרואן", האיש עבד במפעל לייצור נעלים וגר אצל חברים בעיר תוניס. לאחר היכרות קצרה הם החליטו להתחתן. נערכה חתונה צנועה בביתנו הקטן. מקובל היה שההורים חייבים לשלם תשלום לבעל החדש, כל חסכונותיהם הדלים של המשפחה שולמו כדי לסגור את העסקה. לאחותי היה גם ארון בגדים מלא חפצים שהכינה לקראת העתיד. הזוג התחתן ושמחנו על המוגמר. לתחילת הדרך של החיים החדשים לא נמצא פיתרון לשכן את הזוג הטרי, לאחר התייעצות במשפחה הוחלט לפנות חדר בביתנו ולשכן אותם באופן זמני. תוך זמן קצר ביותר הוחלט לפנות את חדר הבנים, שבו גרו שני האחים שלי ואנוכי, אבל היה צריך למצוא לנו חדר חלופי. התשובה נמצאה מהר. החלטנו להקים בחדר האוכל הרחב, חדר עם הפרדה מעץ שתשמש כחדר שינה לשלוש מיטות. אחי הבכור, הכל יכול, הזמין לוחות מדיקט ועוד כמה עמודים ובעזרת מסור, פטיש ומסמרים הקמנו יחד חדר קטן ששימש לנו כחדר שינה לזמן רב.

בינתיים חדר הזוג החדש הוקם וצויד ברהיטים חדשים. מיותר לדמיין את הדוחק שנגרם לבני הבית באותם ימים אבל לא זכור לי שהיו תלונות או כעסים בין בני הבית. לאחר כשנה, שמענו מדי פעם ויכוחים סוערים בין בני הזוג, הכעסים ביניהם הובילו לתוצאות עצובות. אחותי נכנסה להריון ולאחר תקופה קצרה בסמוך ללידה, האיש נעלם. לאחותי נולדה בת. ילדה שגדלה ללא אב, האמא האומללה גידלה לבדה את ביתה ולא הסכימה להתחתן שוב לעולם. באותה שנה אבי נפטר, דבר שחיזק את סבל בני הבית.

עד גיל ארבע עשרה למדתי כאמור בבית ספר "אליאנס", שם סיימתי בית ספר תיכון. הורי גילו אצלי חוש טכני מפותח ורצו להבטיח לי עתיד בטוח ע"י לימוד מקצוע. אחותי הבכורה לקחה אותי לבית ספר טכני צרפתי בשם "אמיל לובה", היחיד בעיר תוניס, בית ספר שמיועד בעקר לצרפתים שבעיר. לאחר מבחני קבלה התקבלתי למגמת נגרות לשנה הראשונה ולאחר מכן למגמה הטכנית. אהבתי מאד את הלימודים התיאורטיים והמעשיים של בית הספר. הייתי היהודי היחיד בכיתה, בעוד האחרים היו צרפתים גויים. לא רציתי לגלות להם את הדת שלי. איתרע מזלי ויום אחד בהיותי בשירותים, אחד הילדים של הכיתה הבחין שאני נימול ומכך הבין לאיזה דת אני שייך. מרגע זה החלו הטרדות והצקות לעתים קרובות, מצב שהכניס אותי לדיכאון. בסוף השנה אחיותיי מיהרו להוציא אותי מבית ספר זה ולחפש לי מקום אחר. למזלי באותה השנה נפתח בית ספר מקצועי יהודי בשם "אורט אליאנס", בגמר שנת הלימודים התלוויתי ע"י אחותי לבית הספר היהודי ולאחר טסטים התקבלתי. בבית הספר "אורט" גיליתי את כישרונותיי בתחום הטכני וכעבור שלוש שנות לימודים מאד מעניינים, רכשתי תעודת חשמלאי מוסמך. לאחר טכס גמר הלימודים שהיה מאוד מרשים, נמסר לי שנבחרתי בין שני התלמידים המצטיינים, ומשום כך ניתנה לנו אפשרות להמשך לימודים גבוהים בשוויץ, על מנת להכין מורים עתידיים לבית הספר "אורט" בעיר תוניס. לא ניצלתי את ההזדמנות משום שהעדפתי להצטרף לגרעין חלוצי ולעלות ארצה.

במגביל ללימודי, בהשפעת אחי הגדול ממני בשבע שנים, נמשכתי לתנועת נוער ציוני בשם תנועת הצופים "ביתר", הצטרפתי לתנועה כחניך בגיל עשר והשתתפתי באופן סדיר בכל הפעילויות, במשך שלוש שנים.

 

בגיל שלוש עשרה גיל הבר מצווה שלי, נגררתי ע"י חברים מהשכונה לתנועה ציונית חלוצית חדשה, בשם "גורדוניה המכבי הצעיר". זאת הייתה גם שנת חגיגות הבר מצווה שלי, לצערי ללא אבא, שהיה בוודאי מוסיף הרבה לאירוע הגדול של המשפחה. חגיגות אלה נערכו במשך יומיים. ביום הראשון התקיים ערב מיוחד בביתנו הצר, שהפך לכבוד האירוע למקום שכולו מלא אורחים, רובם קרובי משפחתי הגדולה וחברים רבים מהשכונה. אמי, אחיותיי והדודות הכינו מאכלים רבים התואמים את האירוע. שרנו בצרפתית ובערבית ורקדנו, לילדים היה מותר לעשן סיגריות, עם כל ניסיון של עישון נחנקתי, ומהר זרקתי את ההמצאה המציקה הזאת.

מאוחר בלילה, הלכתי לישון בהמתנה ליום המחרת שגם הוא היה מורכב מהמשך החגיגות. מוקדם בבוקר האחים לקחו אותי לבית הכנסת ושם התקבלתי בכבוד הראוי לבן של רב. חברים רבים הצטרפו לתפילות, בצהרים הוכנה עבורנו ארוחת "קוסקוס" מסורתית, בגמר הארוחה המפנקת חיכתה לי הפתעה לא צפויה, למתנות הצנועות כמו עטים או סיגריות, התווספה מתנת חלומותיי והיא מצלמה מאחותי הגדולה רות. כמובן, צילומים רבים צילמתי באותו יום. היום הסתיים בצפייה בסרט בקולנוע השכונתי בחברת כמה חברים קרובים, שהוזמנו על חשבון הבית.

במועדון של תנועת הנוער "גורדוניה" ביליתי את רוב זמני הפנוי. לראשונה בחיי יצאתי בחופשת הקיץ למחנה שהיה מתקיים בכל שנה, במשך חודש ימים בעיר אחרת בתוניסיה ומאוחר יותר גם בחוץ-

לארץ. במהרה נכנסתי חזק מאוד בפעולות הרבות והמגוונות של התנועה, טיולי סוף שבוע, הרצאות, הכנת חגים, השתתפות במקהלות ומאוחר יותר בגיל שש עשרה, צורפתי לקבוצת הכנת שטח באזור המתאים להקמת מחנה קיץ. יצאנו ארבעה חניכים לאזור המחנה, עם כל הדרוש להקמת מחנה מתאים, לקבוצה שמונה כמאה חניכי בני נוער בגילאים בין עשר לשש עשרה, לשהייה של חודש ימים. המחנות התקיימו כל שנה בחופשת הקיץ באזור אחר של המדינה. עלי לציין את החוויות הבלתי נשכחות שגרמו לנו הפעולות שקיימנו במחנות הקיץ.

במהרה חלפו ארבע שנים מתחילת דרכי בתנועת החלוצים והחלו הדיבורים על הגשמת התיאוריה, זה אומר להתחיל לחשוב על הקמת גרעין הגשמה שיתכונן לעליה ארצה. כעבור שנה של התארגנות, הצלחנו לרכז קבוצה שמנתה כחמישה עשר צעירים בגילאי שבע עשרה עד עשרים וזה כולל שני בוגרי מכון, שכבר סיימו את הדרכתם בתנועה. הכרזנו באופן חגיגי על הקמת הגרעין הראשון שנוסד בתנועת גורדוניה בתוניסיה וקראנו לו "גרעין היורה", שם שמסמן התחדשות של עליה, לאחר תקופה ארוכה של יובש.

כחצי שנה לאחר הקמת הגרעין, לקראת מחנה הקיץ השנתי השגרתי של שנת 1954, החלטנו כי לאחר ההשתתפות הפעילה במחנה, נצא לדרכינו החדשה שהיא, הגשמת החלום הציוני, עלייה ארצה והצטרפות לאחד הקיבוצים של התנועה. לפני התיישבותנו הסופית היינו צריכים לקבל הכשרה חקלאית והכנה לחיי שותפות גם בחו"ל וגם בארץ.

לאחר מחנה הקיץ האחרון נשלחנו לחווה חקלאית בצרפת לשם קבלת הכשרה חקלאית מינימלית ולימוד חיי שותפות. בהמלצת המזכירות התוניסאית, נמנע ממני לצאת באותה שנה עם הגרעין שלי ונבחרתי להישלח לשנת לימודים בירושלים, במקום שנקרא "מכון למדריכי חו"ל" שבו מרוכזים בוגרי תנועות נוער חלוצי ממדינות רבות, מחולקים לשני מחזורים שנתיים, קבוצה של דוברי צרפתית והשנייה דוברי אנגלית. המחצית השנייה של השנה הייתה מוקדשת להכשרה חקלאית בקיבוצים ולהכשרה צבאית מינימלית. אני יכול לציין כי השנה הזאת הייתה בשבילי אחת החוויות היפות שחוויתי בחיי. שנה שעברה מהר ואחריה חזרתי לתוניסיה לעבודה בהדרכת נוער בשיתוף שליח מהארץ. הייתי גם נוסע ברחבי תוניסיה, כדי להקים מועדונים של צעירים ולקרב אותם לציונות ולאהבה לארץ ישראל.

בתום עבודה של שנתיים בתנועה התוניסאית, הצטרפתי לגרעין מהתנועה הצרפתית/מרוקאית בחווה חקלאית בצרפת. יצאתי באוניה מנמל תוניס עם מזוודה וזוג אופניים והגעתי לנמל "מרסיי" שבצרפת, משם המשכתי ברכבת עד לעיירה סמוכה לחווה החקלאית בשם "טרפור". זכור לי שסחבתי איתי כל הדרך עד להכשרה את זוג האופניים. התחנה שהגעתי אליה הייתה במרחק של כמה קילומטרים מהחווה. עם המזוודה וזוג האופניים נכנסתי לבית קפה כדי לשאול על הכתובת שבידי

 Terre Fort Sur Labarte Sur Leze, הודרכתי באופן מאוד ידידותי על ידי בעל הביסטרו איך להגיע למקום. כיוון שהיה לי קשה לסחוב איתי את המזוודה הגדולה והכבדה, הוצע לי להשאיר אותה ולחזור לקחת אותה מאוחר יותר. הסכמתי להצעה הנדיבה ויצאתי לדרך. לאחר נסיעה של כחצי שעה הגעתי לחווה המפורסמת. עלי לציין שהצלחתי להפתיע את כולם באופן שהופעתי, רכוב על אופניים. התמונה הזו נותרה חקוקה בזיכרוני שנים רבות. לאחר היכרות עם חברי הגרעין שלא הכרתי קודם לכן, השליח האחראי על ההכשרה לקח אותי למקום שבו השארתי את החפצים ואחר הבעת תודה לבעל ה"ביסטרו" הנדיב, חזרנו לחווה ומוקמתי בחדרי הקבוע, זה ששימש אותי עד לסיום תקופת ההכשרה.

בחווה הועמד לרשותנו שליח, חבר קיבוץ "ניר אליהו" שנשלח על ידי התנועה וזוג מדריכים מקומיים שהדריכו אותנו בכל מה שקשור לעבודה החקלאית ומשק החי. בקיצור הוכשרנו לחיי קיבוץ. זאת הייתה גם הזדמנות לחבר חברתית בין החברים השונים שהגיעו להכשרה. בנוסף לכך הוטל עלי פעמיים בשבוע ללמד עברית בעיר "טולוז" הקרובה לחווה, הייתי מגיע לבית ספר יהודי רכוב על אופנוע "פז'ו", שם נפגש עם קבוצת צעירים בני שש עשרה, מעביר להם שיעור של לימוד השפה העברית במשך כשעתיים, וחוזר לחווה בשעות הערב המאוחרות.

עוד שנה של הכשרה, שחלפה לה די מהר הסתיימה ויצאתי עם הגרעין שקראנו לו גרעין "בתלם" לארץ ישראל, להגשים את החלום הציוני. לפני קביעת הקיבוץ הקבוע לקליטתנו, נשלחנו להכשרה נוספת בקיבוץ רמת- דוד שמשקפת את המציאות שמחכה לנו. נשלחנו לתקופה של חצי שנה ולאחר מכן היה עלינו בהמלצת מזכירות התנועה בארץ להחליט על הקיבוץ המתאים לנו ולבנות את עתידינו.

לפי התכנית המקורית של התנועה, היינו צריכים להתמזג ביחד עם הקבוצה הראשונה, זו שעלתה לפני שנה לקיבוץ גזר שליד רמלה, לשם הגיע גם הגרעין התוניסאי הראשון, זה שהשתייכתי אליו. ההתלבטות שלנו הייתה מאוד קשה, כיוון שבמשך השנה קראו תופעות מדאיגות ב"גזר", כגון ניסיונות של חברים וותיקים לשנות את המבנה הקיבוצי, להפוך מקיבוץ למושב לצד מספר עזיבות של חברים מהגרעין החדש. המצב המאוד לא בריא הזה גרם לנו ולנציגי התנועה לחשוב מחדש ולחפש לגרעין שלנו קיבוץ אחר. נציגים מקיבוצים שונים באו אלינו כדי לנסות לקלוט אותנו, עד שהשתכנענו מפנייתם של נציגי קיבוץ "חניתה", קיבוץ שאליו הגיעה לפני כחמש שנים קבוצה מהתנועה הצרפתית, גורם שיכול להקל בקליטתנו.

לאחר הכשרה נוספת של שישה חודשים בקיבוץ רמת דוד, הגענו לקיבוץ חניתה להתחיל את חיינו כקיבוצניקים לכל דבר. לאחר כשנה צורף אלינו גרעין נוסף מהתנועה הצרפתית.

כבר בימים הראשונים בקיבוץ חולקנו בענפים השונים. חקלאות, משק חי, תעשיה, ענפי שירות כגון חצר, חדר אוכל, בתי ילדים ועוד. אותי סדרו לעבוד בענף החשמליה, כיוון שנודע להם על היותי בעל תעודת גמר של בית ספר מקצועי לחשמלאים. צורפתי לחשמלאי של הקיבוץ ובמשך כמה שנים עבדתי כחשמלאי מוסמך של הקיבוץ.

בינתיים החלה "תקופת החיזורים" וכמו חברים אחרים בגרעין הכרתי בחורה שצורפה אלינו לאחר כמה חודשים, לא עבר זמן רב עד שהתאהבנו והחלטנו להתחתן. החתונה של איילה ושלי נערכה בהשתתפות כל חברי הקיבוץ. לנו לא היו אורחים או משפחה באירוע. החופה נערכה בעיר נהריה מחוץ לבית הכנסת בהשתתפות כעשרה חברים קרובים. הוסענו למקום במשאית של הקיבוץ, שמיהרה להחזיר אותנו הביתה ולחזור להעמיס את הירקות מ"תנובה" הביתה.

כעבור שנה מהנישואין, נולד לנו בן ראשון, קראנו לו "גלי". היה לנו קשה להכניס אותו כמתחייב בקיבוץ לבית התינוקות, דבר שהכניס אותנו למשבר קשה, עד כדי החלטה לעזוב את הקיבוץ, וכך עשינו. חצי שנה חיינו בצריף שקבלנו מהסוכנות היהודית במקום שנקרא קרית חוף, ליד נהרייה. מצאתי עבודה כחשמלאי באחד המפעלים ליד חיפה ולפתע נקראתי לשירות צבאי של חודשיים בצה"ל, דבר שסיבך אותנו בהיותנו משפחה צעירה וחדשה עם תינוק. לא הייתה כל ברירה יצאתי לשרת בצבא בזמן שאיילה טיפלה בתינוק. בינתיים חברים קרובים הגיעו לביתנו לעזור ולעודד את איילה, בגמר השירות הצבאי השתכנענו שמקומינו הוא רק בקיבוץ.

 חזרנו לקיבוץ והתקבלנו במקום בשמחה, הובטח לנו שהעזיבה בת חצי השנה לא תיפגע בשנות הוותק לנו, כיוון שלא דאגתי לקחת את ההבטחה בכתב, בבוא חישוב הוותק, בעקבות הפרטת הקיבוץ, ההבטחה לא קויימה!!! כשחזרנו לקיבוץ איילה עבדה בבתי הילדים ואני חזרתי לחשמליה.

שנה לאחר חזרתנו לקיבוץ, נולדה לנו בת, קראנו לה "לילך", לאחר שש שנים נולדו לנו בהפרש של שנתיים זה מזה, שני בנים, "אופיר" ו"נדב".     

השתלבנו יפה בכל הועדות של הקיבוץ ומעורבותנו במקום הלכה וגדלה.

לאחר כמה שנים בענף החשמליה, דרשתי מוועדת העבודה של הקיבוץ לעבוד בענף הפלחה, טענתי שכקיבוצניק, לא יכול להיות שלא אלמד עבודות חקלאיות. לאחר מאמצים ושכנועים רבים שובצתי בענף הפרדס ועבדתי בו כמה שנים, לאחר מכן בגין בקשות חוזרות ונשנות הועברתי לענף הפלחה. העבודה בגידולי שדה הכניסה בי חוויות בלתי ניתנות להסבר. לקום בשעה ארבע בבוקר, לעלות על טרקטור ולהתחיל לחרוש את האדמה, שהיא שלנו. כשבע שנים ביליתי בעבודות החקלאות עם הפסקות של תורנויות שונות בקיבוץ.

במשך למעלה מחמישים שנה ועד היציאה לגיל הפנסיה, אמנה בקיצור את כל פעילויותיי במשך שנות חיי בקיבוץ. החלטתי על הקיצור הזה, מהסיבה שאיני יכול לזכור במדויק את כל השלבים שקראו לי במשך כל השנים.

מגורים

שבע פעמים עברנו דירה, עד שהגענו בשנת 2005 לבית הנוכחי, שעשוי להיות התחנה האחרונה.

 

עבדתי במספר רב של עבודות בקיבוץ:

חשמליה (4 שנים), חקלאות (10 שנים), אקונום במטבח (2 שנים), חשמלאי במפעל מתכת (4 שנים), בכל-בו של הקיבוץ (2 שנים), חצרנות ילדים (2 שנים), מפעל לאריזת אבוקדו (שנה), מפעל "קוטלב" בביקורת (כשנתיים), מפעל "עדשות מגע" בביקורת ובייצור (מעל 20 שנה). במסגרת עבודתי במפעל עדשות מגע, יצאתי להשתלמויות בארצות הברית ובגרמניה. וכמו כן עבדתי בחצרנות הכללית של הקיבוץ.

 

וועדות ושמירות על הקיבוץ

הייתי חבר בוועדת עבודה, סדרן עבודה, מרכז וועדת צריכה, חבר וועדת תרבות, חבר וועדת חברה, חבר וועדת תכנון, חבר בוועדת הביטחון וחבר מזכירות. בשמירות הלילה, שמרתי על כל המגדלים ובכל השערים של הישוב. במסגרת הצבא יצאתי למספר קורסים של חובשים.

 

לימודים

יצאתי לשניים-עשר חודשי לימוד להכנת אקונומים לקיבוצים. יצאתי לשנת לימוד של "מנהל עסקים" במוסד הקיבוצי "אפעל", יצאתי לשנת לימודים כלליים במוסד הקיבוצי על שם "רופין".

 

תחביבים

עסקתי בתחביבים בתחום הצילום והנגרות. הקמתי נגריה לבניית צעצועים, בה עבדתי במשך מספר שנים. לעת זקנתי אני משתתף בקבוצה של "פטאנק", משחק ששיחקנו בו גם בעבר, במשך שנים רבות. אני מתמיד בהליכה יומית וממשיך מדי פעם לעסוק בעבודות נגרות.

ומה עם עתידם של ארבעת ילדי?

זמן קצר לאחר שירותם הצבאי ולאחר טיולים ברחבי העולם, כולם עזבו את הקיבוץ, התחתנו והקימו את ביתם במרכז הארץ. המתנה הכי יפה שיכלו לספק לנו, היא בואם של ארבעה נכדים ונכדות, שגורמים לנו סיפוק רב. תור, עמנואל, מאי וליהי.

(הטקסט נכתב לפני הצטרפותם של עוד שלושה נכדים ונכדות למשפחה, ששימחו מאד את סבא אלי וגרמו לו להמון נחת. גפן, אביה ותימנה. ואילו נדב ביחד עם רונה אשתו והבנות תימנה ואביה, קבעו את מקום מגוריהם בקיבוץ חניתה.)