6 מפגשים עם אבשלום (חלק 1) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

Lilach Bar-Ami., art at the turn of the millennum, 2013 ©

מפגש 1 עם אבשלום

(קישור למפגש 2)
(קישור למפגש 3)
(קישור למפגש 4)
(קישור למפגש 5)
(קישור למפגש 6)

את אבשלום הכרתי לראשונה קצת אחרי שנת 2000 כשרכשתי במבצע בחנות הספרים סטימצקי את הספר

ART AT THE TURN OF THE MILLENNIUM

אחת הרכישות המוצלחות שהצטרפו לספריית האמנות שלי. ספר המאגד בתוכו אמנים בעיקר צעירים שכוכבם דרך בעשור האחרון של המילניום ביניהם: קבוצת האמנים הבריטים הצעירים YBA, הכוללת את טרייסי אמין, שרה לוקאס, דמיאן הירסט ועוד, עוד אמנים מוכרים שמוזכרים בספר הזה שחלקם הכרתי במהלך העשור ההוא וחלקם בעקבות הספר:

JEAN – MICHEL BASQUIAT

NOBUYOSHI ARAKI

JANINE ANTONI

DONALD BAECHLER

MATTHEW BARNEY

VANESSA BEECROFT

SOHIE CALLE

JAKE & DINOS CHAPMAN

MARLENE DUMAS

DOUGLAS GORDON

MONA HATOUM

NAN GOLDIN

ELIZABETH PEYTON

CINDY SHERMAN

MARIKO MORI

JESSICA STOCKHOLDER

ועוד ועוד

רפרוף מהיר בספר לאחר תקופה ארוכה שלא עיינתי בו מגלה שרוב האמנים שנבחרו לספר הם אמנים מפורסמים, חלקם פרצו לתודעה כבר בשנות השמונים אך רובם כאמור זכו להצלחה בשדה האמנות הבינלאומי במהלך שנות התשעים. כולל אותם אמנים צעירים שסיימו את לימודי האמנות בראשית שנות התשעים ובין השנים 1990 ל2000 הצליחו לבנות קריירה משגשגת.

לא ניתן להזכיר את הספר הזה מבלי לחשוב על התערוכה המדוברת המתקיימת בימים אלה בניו מוזיאום בניו יורק, שרבות כבר דובר עליה : "ניו יורק 1993: חוג סילון ניסיוני, טראש ולא-כוכב"

http://www.newmuseum.org/exhibitions/view/nyc-1993-experimental-jet-set-trash-and-no-star

(חושבת לעצמי שגם האמנית האמריקאית קארה ווקר ראויה להיכלל בספר של אמני המילניום. וכן בתערוכה 1993.)

ובחזרה לאבשלום.

הספר הנ"ל מסודר בסדר כרונלוגי מa עד z

האמן שפותח את הספר הוא

ABSALON

ליד תצלום פניו כתוב:

1964 born in Ashdod, Israel/1993 died in Paris, France

כותרת קטנה שמייצרת אצלי סקרנות רבה, מאותו רגע אני מתחילה לצבור מידע על אותו אבסלון – אבשלום. הזמן הוא טרם עידן מחשב בכל בית ,  לפחות עד שיכנס לחדרי המחשב והחיבור לרשת יחלפו כ4 שנים. (במחשבה שנייה הייתי מחוברת למחשב ולרשת בעבודה אבל בבית לא היה לי מחשב ובעבודה לא היה זמן  סתם כך לנבור לעצמי)

האמן מאיר אשל נולד באשדוד, חי, למד ויצר בפאריס בין השנים  1987 ל1999.

מתגנבת לאוזניי השמועה שאשל היה חבר טוב של האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו.

כשהיא מגיעה לארץ אני הולכת לשמוע את הרצאתה בבצלאל, היא מדברת באנגלית, באמצע נתקעת, מתרגשת ומבקשת להפסיק, אני מזדהה עם השיתוק הזה... הפחד לדבר מול קהל..

אני לא ניגשת אליה..

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני מחפשת חומרים על אותה אמנית שאף את שמה לא זכרתי, אני רושמת בגוגל "השמלה של האמנית הצרפתייה", זכור לי שהייתה לה עבודה חשובה עם שמלה.

והנה בדרך לא דרך הגעתי לאותה אמנית שחיפשתי, הקשר הראשון שלי לאבשלום.

תוך כדי רפרוף בכתבה  שהתפרסמה בעכבר העיר בנובמבר 2008 מאת דנה גילרמן שראיינה אותה כשביקרה בארץ בעקבות השתתפותה בתערוכה בנושא שינה במוזיאון פ"ת.

אני מגלה מספר אמירות המתחברות ליצירתו של אבשלום. כגון:

"היא מדברת על הקושי שעומד בפני האמן העכשווי, שחייו הם חיי נדודים - מעיר לעיר, מארץ לארץ, מתערוכה לתערוכה. עם זאת, אין מוכנה יותר ממנה לאותם נדודים אין-סופיים: חלק גדול מהאובייקטים שהיא מכינה מתאימים לחיים בתנועה. מלבד גרבונים שבכמה תנועות יד זריזות נהפכים לתיק גב, יצרה שכמייה, שיכולה להיפתח לאוהל ענקי. היא מעידה שבסטודיו שלה בפאריס יש רק מזוודה."

(אבשלום תכנן מבני מגורים עבור ערים שונות בעולם, בהם התכוון לגור)

צמרמורת אוחזת בגופי, בהמשך הכתבה מסתבר שאותה אמנית, לא רק שהייתה קשורה לאבשלום אלא במשך תקופה היא הייתה בת זוגו של מאיר אשל מאשדוד.

עכשיו מתבהר הדמיון בדרך החשיבה של שני האמנים.

אני מזהה עוד משפטים בכתבה שבקלות משתלבים עם יצירתו של אבשלום, למשל:

"הלך הרוח, החרדה והאי-יכולת לישון מאפיינים בעיניה את מצב האמן, שפעמים רבות נאלץ לנסוע בעקבות עבודותיו לערים זרות ברחבי העולם ונותר ספון בחדרו במלון בתחושת תלישות, זרות וניכור", נכתב בדף התערוכה. "האמנית מעידה על עצמה כמי שנתקפת חרדה וחוסר מנוחה לפני נסיעה לערים זרות ובאופן כללי, פעמים רבות רואה בנסיעות הללו גורם מפריע שמנתק ותולש אותה מעבודתה וממקומה הטבעי".

(ציטוט המעלה במחשבתי את סרט הוידיאו בו אבשלום מצולם בחלל לבן, ריק, כשהוא נאבק באויב דמיוני, סרט המבטא חוסר אונים, חרדה, בדידות.. הצפייה בסרט עוררה אצלי מחשבות על היחיד מול הממסד, בירוקרטיה, נו קפקא)

E.B., Absalon, 2013 ©

  

במשך הזמן אני מגלה עוד ועוד פרטים על אבשלום.

אני נמשכת לסיפור האישי שלו,

החל מהגיל, שנת הלידה כמו שלי, כלה בשנה בה נפטר 1993 (שוב התערוכה בניו מוזיאון).

1993 השנה בה הגעתי לתל-אביב, לאחר סיום לימודי האמנות באוניברסיטת חיפה,

רציתי לעסוק באמנות, "להיות אמנית", "להציג בתערוכות"
די מהר אני מגלה שלא צוידתי בדבר העיקרי שצריך כדי להיות אמן

(קשרים, פוליטיקה, יחסי ציבור)

במרפסת הדירה השכורה אני מציירת קירות, בהשראת קירות הילדות בבית הילדים בו גדלתי בקיבוץ,

אני מצוידת בחומרים של "דלות החומר" אליהם גדלתי וחונכתי בעל כורחי.

זה מה שאני יודעת, אני נמשכת לחומרים האלו, למשיכת המכחול, לנזילת הצבע, ל"ג'סטה" ל"ריק" "לריבוע השחור" ל"נזילות הצבע" ל"כתמים", לפולק, מלביצ', אביבה אורי, רפי לביא.

מצוידת בקירות שיצרתי, אני הולכת לפגוש את רפי לביא, מנהל המדרשה לאמנות ברמת השרון.  יושבת מולו בדירה  ברחוב יונה הנביא 42, בין מאות תקליטים, קלטות ויצירות אמנות, הוא לובש מכנסיים קצרים, נועל כפכפי גומי ואומר לי שזה מזכיר לו אמנות איטלקית "ארטה פוברה", הוא רושם עבורי מכתב, (עד היום אני מחפשת אותו, אני יודעת שהוא איפה שהוא טמון אצלי) במכתב כתוב שהוא ממליץ לקבל אותי לשנה רביעית במדרשה לאמנות.

ברגע האחרון אני מחליטה ללמוד עיצוב גרפי בבית הספר "אסכולה לעיצוב" הסמוך לדירתי ברחוב מזא"ה 29 כך אקבל עוד כלים ליצירות האמנות שלי, אני מעוניינת לשלב טקסטים וסקרנית מאד לגבי "איך עובד עולם הפונטים". מקסימום אהיה לי גם מקצוע, אני חושבת לעצמי.

אני מצליחה מאד בלימודיי העיצוב, אני יוצרת "אמנות גרפית" וזה נראה חדשני ביחס לעיצוב המקובל, אני מתאהבת בברודי וקרסון, (שני מעצבים מובילים, פורצי דרך בשנות התשעים)

אך די מהר מגלה ובעיקר מרגישה שאני סוג של מכונה שמייצרת עבור משרדי עיצוב ופרסום, לקוחות שמחליטים עבורי איך ומה... די מהר משתעממת ובעיקר האגו שלי רוצה להיות "אני" ולא "הם".

בזמני הפנוי אני מסתובבת בגלריות, עוקבת אחרי המתחולל בעולם האמנות, קוראת כתבות, ביקורות, בעל כורחי "מתחיילת", מנסה להתאים את עצמי, לבנות את עצמי, ללמוד את החוקים..

בזמן הזה אבשלום היקר שלי,

מספיק לחיות ולמות, לבנות קריירה משגשגת,

לצור שפה אישית החותרת בעיקר נגד הזרם 

להציג בגלריות נחשבות בפאריס, במוזיאון תל-אביב..

בעצם זה קורה עוד לפני..

בשנה שאני מגיעה לעיר הגדולה כאמור הוא נפטר,

אולי זה מה שמושך אותי להתעניין ביצירתו,

בתופעה החד פעמית והמסתורית הזו שמכונה אבשלום.

ביצירה כל כך בשלה שנוצרת בתקופה כל כך קצרה,

לרגע נראה שהגיע לעולם כדי להגיד משפט אחד

המתמצא באמירה כל כך מגובשת ולמות

לראות את יצירתו של אבשלום

זה קצת כמו "לראות את פירנצה ולמות"

אני מהרהרת ביני לבין עצמי.

"היינו העתיד", סוף הספר, טקסטים שמזכירים דימויים שיצרתי בעבר. העבודה נרכשה עי רופא בריטי שסבור היה שמדובר בנערות בית ספר יפניות, יש להניח שהבחין בהשראה הלאו דווקא מודעת של "נוריקו סאן הילדה מיפן"

Lilach Bar-Ami, Sakura 2008, digital technique and paper cutouts, 70x60cm

"ביקורו של עמית נפל על יום העצמאות. איך אעמוד איתו שם, דווקא באותה ח' חשופה של מפקד יום הזיכרון המעביר ליום העצמאות, בצורת הח' שלא נותנת לאף אחד להיות מחוץ לטווח הראייה? כולם רואים את כולם. אין שום דרך להסתתר בשורה שנייה. איך אתרגם לו מה זה "קיבוץ, קיבוץ דום!" ואחר כך, "הקיבוץ יעבור לנוח, קיבוץ נוח!" – בקול הבס המרעים של אדם? איך אתרגם לו את החצוצרה של גלעד פלש מגג חדר האוכל, ואחר כך ההקראות, וביניהן הרגע הנורא והמפעים של הזכרת ההרוגים שלנו, עם חיים, אח של רונן מהכיתה שלנו? איך אסביר לו על הילדים עם החולצות הלבנות וסיכת דם המכבים, ואז עולים למעלה כולם, למבצר, לחגיגות, לזיקוקים, לכתובות האש האדירות?" (יעל נאמן, היינו העתיד, עמ 196 )

"היינו העתיד", סוף הספר, טקסטים שמתחברים לדימויים שיצרתי בעבר

 Lilach Bar-Ami, Collage with images from the Encyclopedia, 2011, 80x80cm

"זה היה רגע מרוסק  אבל זוהר, רגע שבו האדם מקבל את הכבוד המגיע לו  על העובדה הפשוטה, המפליאה, שהוא נמצא כאן: על מאבקו לחיות, לתפקד, כמו כל יצור חי, כמו נמלה, כמו עץ. רגע שבו הצדק יורד ללא התראה על הארץ, וכל העבודות האפורות הוכרו כמפעל חיים: רגע שבו כולם שווים בפני העולם. כמו החמלה שלנו לאנשי פומפיי, כלומר, החמלה לאנשים ביקומים מקבילים, למה שלא היינו אף פעם, למה שלא נהיה. כמו שאנחנו משתאים לנוכח שלדי אדם במוזיאוני מדע." (יעל נאמן, היינו העתיד, עמ 193)

רעש (מחשבות)

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

אמצע פברואר. שכבתי במיטה חולה.

עטופה בשמיכת הנוצות הלבנה, מכורבלת בתוך אינספור מחשבות, שנעות באוויר בזמן ממוצע של 300 קמ"ש, לשמחתי בחדר בו שכבתי לא היו מצלמות רנטגן ו/או כל טכנולוגיה מתקדמת, שמסוגלת לתעד את מה שהתרוצץ במוחי. 

המחלה היא זמן טוב לעשות סדר בראש ובחיים, להתבונן מחדש, התבוננות פנימית באורח חיים שלרוב מתנהל בצורה חיצונית, נזכרתי בכתבה על השחקנית שקראתי אתמול ב ynet, דבריה הדהדו בראשי:. אנחנו החילונים נורא אבודים. אני מרגישה שהמציאות היא בהייה בחוץ. עיתונים. טלוויזיה. פרסומות. שטיפת מוח. אנשים מקשיבים כל הזמן לכל הרעש הזה. וזו המציאות? ..

החזאים הכריזו על סוף שבוע סוער במיוחד. מבעד לחלון העננים שינו צבעים, נעו בין גוונים בהירים במיוחד לבין כהים, כאלו שלא ניתנים להגדרה על פי קטלוג הצבעים, בוודאי לא של טמבור, בטח לא של "פנטון", משהו בין אפרפר, סגלגל, כחלחל.. כמו האיש ששאל את בנו בן השנתיים, איזה צבע השמיים והילד ענה, לבן..

הרוח התדפקה בחוזקה על שמשת החלון, תופפה על דודיי השמש הלבנים, נענעה בכוח כל דבר בו נתקלה בדרכה אל הסערה, העיפה לאוויר כל מה שלא קשור היטב לקרקע או לבסיס יציב, בדיוק כמו שחזו החזאים.. נראה שגם גליי הים הגיעו עד חמישה מטר ויותר, את זה יכולתי לנחש, כי כאמור החלטתי לשקוע מתחת לשמיכת הנוצות החמה, להתנתק מהרעשים החיצוניים,  שמחתי במיוחד להתנתק מהפייסבוק, כבר מזמן נמאס לי מידי הקלה על המילה "לייק", בנוסף לכך מאסתי באנשים שכל היום מעלים את יצירותיהם ברשת כדי שה"חברים" שאינם כלל חברים יעשו להם "לייק".. בוודאי חששתי שהם המראה שלי, הרי גם לי יש נטייה כזו .. יתכן ולא סתם אומרים "כל הפוסל במומו פוסל", ממש כמו שהראה לי ה"מטפל האלטרנטיבי" במפגש האחרון, כל מה שמעצבן אותי באחרים כלול בי..

הצטערתי שהמצלמות התקלקלו, גם הישנה וגם החדשה, לא אוכל להשלים את התיעוד היומי של מצב השמיים דרך חלון דירתי, בו אני מתמידה כבר משנת 2006..

מחשבה נוספת שחלפה במוחי, אם הייתי צלמת אולי היה לי יותר קל, מצד שני איך אפשר להיות צלמת בעולם הכי מצולם בעולם. בילדותי נהגתי ללכת עם אבא לפתח את התמונות במעבדה של הקיבוץ, כשהאור כבה, נעצתי את מבטי במרכז הנורה, נצמדתי לניצוץ הקטן, שיעזור לי להתגבר על הפחד מפני החושך הסמיך.. פחד שהיה שווה כל רגע, כל נשימה ונשימה, שליוו את הקסם, באמצעותו נוצרו בנות דמותי ודמותם של בני משפחתי, בשלל גוונים אפורים .. כמו נרקיס נטול מודעות, טבע דומם בציור של סזאן או רנואר, נהניתי לצפות בבבואתי הקטנה העולה מהחושך, בוקעת מתוך מרקחת כימיקאלים.. שיניים צחורות, שיער זהוב מסולסל, שמלת פרחים, שמותר ללבוש רק בשעות אחר הצהריים, בין ערביים, בזמן הביקור בבית ההורים, ילדה זעירה בה טמונות כל תקוות העולם החדש והטוב, כמו כישוף מארץ עוץ..

בחוץ נשמע רעש, נקישות כדוריי ברד, אבנים קטנטנות לבנות,  מכות בכל עוצמתן בבטון החשוף של גג הבניין שלנו, וכנראה בכל גגות העיר, רק לפני שבוע טיפסה בעלת הבית הנועזת שלנו על הגג עם חומר מיוחד כדי לאטום את הסדקים, מהם חדרו מים לדירתנו. היא סיפרה לי שבילדותה היא הייתה "טום-בוי", ילדה  שאהבה לטפס על עצים ולתקן מכשירים מקולקלים.. בהחלט לא מזיק שיש כזו בעלת בית..

הושטתי את היד לשידה הסמוכה למיטה, לקחתי את הספר המונח בראש הערימה, באופן אקראי פתחתי את הספר "ערבה עיוורת, עלמה נמה", של הסופר  היפני הארוקי מורקמי.

"שנת הספגטי", קראתי את הסיפור. מסופר על איש שבמשך שנה שלמה היה עסוק בבישול ספגטי, מכל הסוגים והזנים ובאכילת התבשילים לבדו, הלבד נראה לי הדבר החשוב בסיפור הזה..

משום מה הטרידה אותי המחשבה על כך ששם הסיפור "שנת הספגטי" ניתן לו בהשראת הספר היפני המפורסם "יום השנה לסלט",  שירת הייקו מודרנית שנכתבה ע"י מורה בת 26 בשם מאצ'י טאווארה. היה לי ברור לגמרי שמשם לקח הארוקי את ההשראה לשם הסיפור "שנת הספגטי". למרות שבכלל יתכן שבשפה היפנית שמות הסיפור והספר שונים לגמרי.. ידוע לי גם  שהיפנים משתמשים בכינוי שם המשפחה "מורקאמי" ולא כמו שאני נוהגת לכנות את הסופר המוערך עלי "הארוקי", כאילו היה חברי, זה בטוח לא מנומס בעיניי היפנים, אך יתכן שסופר טוב הוא זה, שמי שקורא אותו מרגיש כמו החבר הכי טוב שלו, מה שמתאים גם לקריאה בספריו של ג'יי די סלינג'ר, שכפי הנראה השפיע מאד על הארוקי, ביחד עם קפקא, לפחות לפי  מיטב התרשמותי..

נזכרתי במילים של השיר "יום השנה לסלט"

"הטעם נהדר!"

אמרת

ולכן

השישה ביולי הוא

יום השנה לסלט"

(יום השנה לסלט, ע"מ 130)

במחשבה נוספת רב המשותף בין גיבורו של הארוקי מורקאמי בסיפור "שנת הספגטי" ובסיפורים אחרים שלו לבין אותה מורה צעירה  שכתבה טקסטים מודרניים בהשראת שירת ההייקו, המתארים הוויה של אישה צעירה החיה בגפה בעיר הגדולה טוקיו.

סימנתי במרקר צהוב את המשפט שהגיע לעולם ממוחו הקסום של הארוקי "לשתי את צל הזמן ומעכתי אותו בתוך קערה לצורת רועה גרמני, שפכתי הכול למים רותחים ובזקתי מלח." "ערבה עיוורת, עלמה נמה", עמ' 193.

בזמן שאני פה, הוא שוכב בסלון, מחשבותיו מרוכזות בתוך חלון מסך ה,lcd 42 אינצ', שקנינו במשותף, מסך שגורם לנו ללא מעט ויכוחים בנושא צפייה ב"ג'אנק" הפופולארי..אני מעדיפה סדרות ריאליטי, לפחות פעמיים בשבוע, הוא מעדיף משחקי כדורגל.

לצערי הוא לא אוהב ספגטי, למרות ההשראה שקיבלתי מסיפורו של הארוקי, טעם הספגטי ברוטב עגבניות ומיטב התבלינים שאין לי מושג איך להגות את שמם.. בדומה לגיבור הסיפור, שלפחות חבילת ספגטי אחת בזבז מבלי שתתבשל, אשאר עם זיכרון הריח והמילים שמסיימות את הסיפור:

"סמולינה דורום.

חיטה זהובה שגודלה במישורים של איטליה.

אם האיטלקים היו יודעים שבשנת 1971 הם ייצאו בדידות, הם היו בוודאי נדהמים." (שם עמ' 197)

כמעט סוף הספר..

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

"הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ של השולחן. עתה התחיל לנער את האבק גם מעל בני משפחתו:  על אביו סיפר, למשל, שהיה לו מגוון רחב של דרכי התנהגות, ואפילו קולות שונים, לפי האנשים שאיתם דיבר – הממונים עליו, עמיתיו, או הפועלים... אביו ואמו, אפילו בלי לחשוד שהם פוגעים, כינו את העובדים שלהם "הנחותים": וגם היחס הלבבי שהראו להם בדרך-כלל נראה תמיד חסד מגבוה... ההטבות והמתנות שהעניקו מפעם לפעם היו תמיד עולבות במהותן, ונקראו בפיהם: צדקה... ועל כל מיני אירועים חברתיים של מה-בכך היו מדברים כעל חובות. לדוגמא: הזמנה חוזרת לארוחת-ערב, ביקור משעמם, או לבישת מקטורן מסוים לרגל אירוע זה או אחר, או הליכה לתערוכה מסוימת, או לטקס אווילי כלשהו ... נושאי שיחותיהם ודיוניהם לא השתנו בדרך כלל: רכילות על אנשי העיר או על בני-המשפחה, תקוות להצלחות אופייניות של ילדיהם, רכישות רצויות או הכרחיות, הוצאות, הכנסות, ירידות מחירים או עליות מחירים... אבל, כשהיו מתייחסים במקרה לנושאים נעלים כגון: הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או "טריסטאן ואיזולדה", או הקאפלה הסיסטינית – היו נוקטים נימה נשגבת מיוחדת, כאילו גם דברים נעלים כאלה הם זכויות-יתר מעמדיות... המכונית, הבגדים, הרהיטים – כל אלה לא נחשבו דברים שנועדו לשימוש אלא היו דגלים של סדר חברתי..."

אלזה מורנטה, "אלה תולדות", עמ' 456

גלעד שליט חזר היום הביתה!

קוד שבתאי

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

בשעה טובה קיבלתי את הקוד, לאחר שנים של אין-ספור ניסיונות כושלים לפענח את היצירה, אתמול אחר הצהריים סמוך לשעה חמש או שש זה הצליח. ללא כל התראה מראש העיניים רצו על פני השורות, מבלי לנסות להיאחז בפסיק או נקודה, רווח או סתם נשימה, כמו רכבת מהירה שחולפת על פני מישור אינסופי, אי - שם באמסטרדם, שוטטו האישונים בארץ נידחת, אחת ששנים ארוכות לא היו די כדי לחדור את חומותיה.

או בכלל זה קשור לתאריך בו י' קיבל את הבשורה מאת מ', אותו יום בו התקיימה יום הולדתו של ס'. או שמא מדובר בצירוף מיקרים, כמנהגו של עולם בדרך כלל, יתכן וזה תלוי בעלמה ח' שהחליטה על דעת עצמה לקבל את העובדה שלעולם לא תפגוש את הגברת פראנק, היות ומראש דמותה נוצרה כבדיה, או שהסיבה בכלל נעוצה ברושם שהותיר בה העיון בכתביה הבלתי מפוענחים של הפסלת ד.ד., זו שבורכה בשם מסוג אלו שעתידם מובטח מראש, בגלל כפל האותיות הראשוניות, זו האמנית (כמובן בלי ו') שהחליטה לרשום ולשתף את העולם ברזיה הכמוסים ביותר, בדיעבד מסתבר שבדומה לי הייתה בעברה שחקנית כדור-עף מתוסכלת, רק שבניגוד אלי לא שברה את אגודלה בזמן שניסתה להעביר "סרב", אז הבינה שעתידה מעולם לא יהיה קשור בכדור מסוג זה או אחר, מלבד "אדוויל" כמובן, אלא שבזמן ההוא מדובר היה ב"אספירין", "אקמול" או "אופטלגין", עד שגילו כי אלו עלולים לסכן את המשתמש, מקסימום ג'ולות ורצוי מהסוג היפני, בטח לא ה"פושטי" המאפיין כל רחוב מצוי בארץ -ישראל הישנה, עוד בתקופה בה חינכו אותה להאמין שיש שווים יותר ופחות ולו רק בגלל ארץ מוצאם, ובעיקר צבעם, אולם למזלה, כשהעיזה להעלות על בדל לשונה את תחילתה של מילת גנאי, אף זעירה בדבר "האחרים", (אז לרגע לא העלתה על דעתה את האפשרות שהם זו היא והיא זה הם, תובנות שגילתה בשלב מאוחר יותר בחייה להפתעתה), דאגה המטפלת צ' לסתור על לחיה השמאלית, כך שתזכור לתמיד, שלעולם לעולם לא תעיז, גם לא במחשבותיה הכמוסות, ובטח לא לומר בקול, את מה שטמנו בראשה ו/או בשערה נטול הכינים מחנכיה הדגולים, תלמידיהם המסורים של ברל וכצנלסון. אבותיה ואמאותיה המשותפים, שמידי לילה דאגו לברך אותה ב"לילה וטוב", לכבות את האורות ולצעוד בצוותא לקפה ב"מועדון לחבר".