במוזיאון

 Lilach Bar-Ami, Untitled (French film3) 2010 

בעל כורחי מצאתי זמן, כשלוש וחצי שעות שהיה עלי להעביר בכורח נסיבות מסוימות, החלטתי ללכת למוזיאון. באוטובוס חלפה במוחי מחשבה על כך שמוזיאונים מעוררים בי סוג של חרדה, המחשבה הפכה לגירוד בגרון, השתעלתי, לדאבוני בתיק לא מצאתי בקבוק מים ואף לא סוכריות מציצה.

כשירדתי בתחנה השיעול חלף קמעה, החלטתי שאתרכז בתערוכות החדשות, איני חייבת להקיף את כל החלל הישן והחדש, זו לא חייבת להיות עבודה כה קשה, בזבוז אנרגיה, אלא טיול מהנה ..

לשמחתי המוזיאון היה ריק באופן יחסי, בדלפק הקבלה שוב ראיתי את ההיא, שכנראה פעם לפני כעשרים שנה הייתה חברה שלי ושוב לא שאלתי אותה אם זו היא, כי ידעתי שזו תהיה שיחה ארוכה ואילו אני באתי לראות אמנות, כל שיחה מיותרת תשיח את דעתי, תעייף את מוחי ועלי להיות ממוקדת במטרה.

האמת שרציתי ללכת למוזיאון בעיקר בגלל האמנית הפולנייה, ניצולת השואה אלינה שפוצ'יניקוב. אמנית שמחלתה השפיעה על יצירתה, אמנית שיצקה את גופה בחומר, בעיקר פוליאסטר, הפכה את גופה, שדיה, שפתיה, רגליה, פניה, לחפצים מהבהבים, אמנית שנעה בין סוריאליזם, מודרניזם ופופ-ארט, מצליחה לשלב עצב וחוש הומור בנשימה אחת , יציקה אחת, יוצרת מעין מחווה לגוף הקמל אט אט..

כשסיימתי את הסיבוב בתערוכתה השעה הייתה שבע, שעה עגולה בה הובטח שהפסלים יאירו. חלקי גופה, שדיים, רגליים, מותניים וגם שפתיים מילאו באור צהוב בוהק את החלל המרכזי של התערוכה, נורות זעירות חפצנו בגוון חדש וזורח את חלקי הגוף, שעתה נראו כאובייקטים ססגוניים בחנות מזכרות מהבהבות. צילמתי באייפון.

 

 Alina Szapocznikow,Tel Aviv Muzeum, 7p.m

שומרת אחת אמרה לשנייה, ראית מה זה, כמה כואב, כמה יפה הייתה, היא גם הסיתה את תשומת ליבי לכך שלפסל בו אני מתבוננת יש צד נוסף, בו מסתתרת שד אחת בודדה, מנותקת מכל איבר, כמו ברחה ממעבדה בסרט של וודי הלן.

משם המשכתי לעבר האולם החדש, בדרך מצאתי את עצמי בחלל  שכלל מיצבים של האמן הבריטי גוסטב מצגר. מרותקת ישבתי לצפות  בסרטי וידיאו המתעדים ראיונות עם האמן. מצגר סיפר שהאמנות הראשונה שהכיר בחייו התרחשה מתחת למרפסת של בית הוריו בילדותו, שם צפה במצעדים של חיילי הרייך השלישי, שהתנהלו באופן מחושב לתפארת, כל פרט ופרט תוכנן מראש, בנעוריו בילה במוזיאונים של ברלין וידע שהוא רוצה להיות אמן, כשהחל את קריירת האמנות שלו בחר להרוס עבודות במקום לצור, ההרס הפך ליצירה עצמה, הרס של כל "האמנות" ו"התרבות" הנשגב והנעלה שנוצרו מתוך המקום הכי אפל.  בראיון אחר הוא התריע על כך שאמנים צעירים עסוקים בעצמם במקום באמנות..

תצלומים של אמנית צעירה בשם אורית רף, חללים וריטואלים ללא מקור, יש דימוי אבל אין מקור, ואף לא העתק של העתק, סימולקרום או לפחות פוסט.. אלו חללים שמעולם לא צולמו, אלא קרמו עור וגידים אך ורק בדמיונה של היוצרת ובעזרת אנשי מקצוע ותוכנות מיוחדות בראה את החללים שתוארו בסיפורים, "מיכאל שלי", "מאדאם בובארי", "על העיוורון" ועוד, פתאום יש דימוי ויזואלי למה שעד עתה נראה רק בדמיון. עולה במחשבתי פרויקט אחר של האמנית מאיה ז"ק שנעשה באופן דומה. ז"ק התמקדה בבניית חלל בית על כל חפציו, לפי תיאור של ניצול שואה שנזכר בבית ילדותו.

לאחר שלוש תערוכות נותר עוד זמן, זמן שעלי להעביר בכורח אותן נסיבות שהביאו אותי לשוטט במוזיאון האמיתי (חשוב לציין בעידן הווירטואלי). מצאתי את עצמי מטיילת באולם של אמנות ישראלית מראשית המדינה. מתבוננת באותן יצירות שעד לא מזמן למדתי עליהן לקראת המבחן ב"סוגיות נבחרות באמנות ישראלית", מסתבר שהציור של ראובן רובין "משפחתי" גדול באופן יחסי ולא קטן או בינוני כפי ששיערתי, לפחות שני מטר אורך על מטר וחצי רוחב. בטקסט המתאר את העבודה כתוב שראובן בניגוד לבני משפחתו, אחיו, אחותו ואמו לבוש בבגד עבודה המראה על התאקלמותו במקום, ואילו הם לבושים בגדים בסגנון אירופאי, מעין חליפות מעונבות, כמי שלא מכבר הגיעו ארצה, האחות מחזיקה בידה פרח המסמל את ארץ ישראל, אני מתבוננת בזוג נעליו האדומות של ראובן, מנסה להבין איך נעליים אלו מעידות על כך שהאמן התאקלם בארץ?

מזהה מרחוק את העבודה "יחיעם" של זריצקי, ציור גדול מימדים מופשט שהוצג באחת התערוכות הראשונות של אופקים חדשים במוזיאון תל-אביב ולאו דווקא זכה לאהדה. מתבוננת במופשט של סטימצקי ונזכרת בדבריו: ציירתי מופשט כי זריצקי אמר שמי שלא יצייר מופשט לא ישתתף בתערוכה, אז פחדתי. ציור קטן מידות של מנחם שמי, מילים מהטקסט שכתב מהדהדות בראשי, לא חמור, לא זית, לא גמל, או משהו דומה לכך, מה שחשוב זה הכישרון של האמן ולא הנושא. "במקלחת" של יוחנן סימון מ1952, מסתבר שמדובר בציור קטן ומעט מאכזב במציאות.  "אוטובוס בהרים" אריה ארוך, 1955, מקור ההשראה הסודי של האמנים המקומיים, נזכרת בקורס המבוא..

בוריס שץ, זאב רבן, תבליט אדם וחווה וממש סמוך אליהם דויד וקשטיין, האמנם? וקשטיין יוצר בסגנון שאולי מזוהה עם "סגנון בצלאל", סוג של "קראפט", עבודת יד, מוזאיקה, וכד'. חושבת לעצמי שהיה יותר נכון להעביר את וקשטיין לאגף המגביל שבו יש עבודות של אמנים מקומיים שנולדו בשנות החמישים וארבעים ובוודאי לא ליד אמני בצלאל, אלו שהציגו עוד לפני קום המדינה בתערוכות שהתקיימו במגדל דויד. להציג את וקשטיין לצד שץ, זה כמו להציג את שרי לוין לצד אדוארד ווסטון, שץ זה הדבר עצמו, ואילו וקשטיין זה ה"פוסט שציזם". הביקורת והערעור – הרהור על אותו סגנון שהתווה את ראשית האמנות המקומית.

מופתעת לגלות של"מפלצת" הטקסטיל הענקית וקיטשית במובן הרע של המילה של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש יש ראש נוסף מלא קרניים, ו/או כובעים של ליצן ססגוניים בשלל בדים, צבעים, חרוזים, כפתורים, טקסטורות, תחרות, זהבים, פייטים ומנצנצים, בדומה לחומרים הנשזרים לכל אורכה, הראש הזה מונח בכל הדרו באגף שבו מוצגים אמנים מקומיים ילידי שנות הארבעים והחמישים, אותם אלו שכפי שציינתי היה ראוי לשים את היצירה של וקשטיין לצידם.

את ראשה הנוסף של "המפלצת" ראיתי קודם לכן באגף לאמנות ישראלית "עכשווית", שכולל אמנים ילידי שנות השבעים, שמונים, תשעים וגם שישים. כבר הכרתי את "המפלצת" העונה לשם "לוזיטנה" מביקורי הקודם, אולם רק הפעם התוודעתי לשני הראשים, מזל שחזרתי ואולי בעצם לא הפסדתי כלום. מעדיפה פי כמה את עבודות הסריגה של ושקונסלוש, שעובדת עם צוות נשים המונה כארבעים תופרות וסורגות, בחדר השינה יש לנו הדפס דיגיטלי של דימוי שיצרה, פסל חרסינה בדמות כלב, כולו עטוף בסריגת קרושה בחוט כותנה בצבע לבן-שבור, או כמו שאמא אומרת: off white.

טקסט 33, שכבות שינה, מים, משקל סגולי, חלום ומציאות

Lilach Bar-Ami 2010 ©

 "חכמינו הקדמונים כבר חייבו כל אב ללמד את בנו לשחות. בגיל 4-3 מסוגל הילד ללמוד בקלות לשחות, כדבר טבעי ובלי מאמץ יתר. בלמדו לשחות, מבצע הילד תרגילי ספורט, שהם מושלמים ביותר ומבריאים. עם זאת ירכוש לעצמו בטחון ויכולת להינצל מסכנת טביעה, במשך כל שנות חייו.

עובדה חשובה היא, שהמשקל הסגולי של גוף האדם הוא קטן יותר, ולו במקצת, ממשקלם הסגולי של המים. לכן מסוגל אדם לצוף על-פני המים כשריאותיו מלאות אויר, אף אם הוא שוכב ללא כל תנועה. ולמה בכל זאת טובעים? סיבת הטביעה היא רק בגלל הפחד התוקף את המתרחצים, המאבדים את עשתונותיהם ועושים תנועות בלתי מותאמות, נושמים במהירות, פותחים את הפה ובולעים מים, ואז בהכרח שוקעים במים וטובעים." (תרבות, אנציקלופדיה בהוצאת מסדה, כרך ו', עמ' 1040)

שכבות שינה כמו שכבות ארכאולוגיות, אני שרוי באחת השכבות התחתונות, נמצא עם רגל אחת בעולם החלומות והשנייה מעבר לו, בשום אופן לא מצליח להקים את גופי מהמיטה וללכת לרוקן את השלפוחית המלאה וכואבת. מים שמתפשטים אט אט בכל גופי, מציפים את המציאות הווירטואלית בה אני שרוי, הופכים ומשנים צורה מידי מספר שניות, הג'יפ נכנס לים וכל מה שמטריד אותי זה שהארנק לא יירטב או יאבד, או לפחות הטלפון הנייד יישאר בידי, ורצוי גם יבש, לפחות יהיה לי כסף לחזור הביתה, או לכל הפחות את המכשיר הנייד כדי שאוכל להזעיק עזרה, גם כשאני מנסה לרוקן את מיי השלפוחית הטובעניים בבית שימוש שדה, שבנוי מכמה יריעות ברזנט בצבע חאקי, אנשים רבים מפריעים לי ולא נותנים לי את השקט לו אני זקוק, כדי שאוכל להתרכז ולשחרר את המים הרבים שממלאים את גופי.

אני מוקף איים, יושב בין שלוליות עמוקות, ריקות מכל חי, אין לי מושג איפה המקום הזה, אני מנסה לחייג, אבל המכשיר הנייד לא משמיע קול, יתכן ואין קליטה באזור בו אני שרוי או שהוא פשוט נרטב, אני חש את הגוף שרוי על המזרן הקשה, זה הבריאותי שרכשנו לאחרונה. מעלי שכבות רבות, אינספור תקופות שינה, חלומות  סמיכים, כמו תקופות זמן קדום, פלאוליתית, נאוליתית, כלקוליתית, ברונזה, ברזל ועוד, לא נותנות לגופי לקום, למרות שבתודעתי אני יודע שקו דק מפריד ביני לבין חדר השירותים, קו דמיוני, כל כך מוחשי, קו אדום, מסמן גבול שנוצר רק בשבילי,  ובכל פעם שאני בטוח, הנה הצלחתי לחצות אותו , מגיחה לעברי סיטואציה חדשה, למשל עדר כבשים שקופות, ללא רועה, קול חליל בוקע מהי - שם, מסתלסל על פני האוויר, כמו משיכת מכחול של צייר אבסטרקט - אקספרסיוניסטי, נע בחלל בתנועה אינסופית, זוג אזני תרות אחר הקול.. מנגינה של גבינה שווייצרית, היידי בת ההרים, האוזניים מרחיקות לכת עד ההר הנשקף בקרקעית האגם המושלג, כעבור מספר שניות שבות אלי ביחד עם ההד, ההד שמשתרך אט אט בעקבות זיכרון הקול, ההד שמעלה בתודעתי את המושג "בום אל-קולי".

למרות הידיעה שמדובר במצבים הזויים לגמרי, חסרי משקל או כל קיום גשמי, אני תוהה, אולי בכל זאת הם חלק מהמציאות..

 (קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010, 

 שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)

חלומה של נערה

Lilach Bar-Ami 2006 ©

כפולת עמודים מתוך "מילון גמיש" 2006

חלמתי להיות רקדנית. אולי כי לא היה לי כישרון מוסיקלי, גם לא היה כל קשר בין "יהונתן הקטן" לקצב הנקישות, שהקשתי בעזרת מקל על משטח העץ המרובע, המבוגרים אמרו שלא אוכל לנגן על פסנתר או גיטרה, או כינור, הם החליטו שאנגן על חליל אלט. הלכתי לשיעור האלט, המורה אמרה כי עלי להתאמן בנגינה בליווי "מטרונום". ניגנתי לקצב ה"מטרונום", מאד התביישתי שאין לי קצב, ה"מטרונום" סימל בעיני חיסרון גדול, נכות קטנה, שצריך להסתיר מעיני כולם, מכל העיניים, בעיקר האוזניים של חברי הקיבוץ, ובטח כולם כולם כבר יודעים, שלילדה ל' אין קצב מוזיקלי. באחד הימים פגשתי בחדר האוכל את אמא של נורית, היא אמרה לי "שמעתי שאת יודעת בעל פה את כל המילים של "להקת כוורת" אבל את מאד מזייפת, אמרה וצחקה.  

ניגנתי שוב ושוב ושוב: דו רה מי רה מי  - סול פה מי רה דו  - סול פה מי רה דו - סול פה מי רה דו. וגם סול מי מי - פה רה רה - דו רה מי פה - סול סול סול - סול מי מי - פה רה רה -  דו רה מי פה - סול סול סול - רה רה רה רה - רה מי פה, מי מי מי מי - מי פה סול - סול מי מי  - פה רה רה, - דו רה מי - פה - סול סול סול. 

אולי יקרה נס ואהפוך לזמרת, אשיר כמו הילדים בפסטיבל הזמר. כמו נעם קניאל או לילך גליקסמן.

המורה - המחנכת אמרה להוריי שיש לי כישרון לריקוד. רשמו אותי לשיעוריי בלט בסטודיו של "מיכל שאנן" בנהריה, שמחתי, יש לי כישרון במשהו, כישרון לרקוד. בכל יום שלישי אבא לקח אותי לשיעור הבלט, כשהשיעור הסתיים הוא בא לאסוף אותי, הייתי בכיתה ג', שלוש שנים רקדתי בלט קלאסי, בכיתה ה' מירי "ילדת החוץ" החדשה הצטרפה אלי, נסענו לשיעור באוטובוס של אגד, "הנהג התורן " של הקיבוץ בא לאסוף אותנו בחזרה לקיבוץ. באחת הפעמים זו הייתה נהגת, היא לא מצאה אותנו, החלטנו ללכת לבלות בעיר במקום לרקוד, בבקר בחדר האוכל, היא סיפרה על כך לכל החברים, היא אמרה "סתם מבזבזים כסף".

למרות שלא הייתי ילדה גמישה, הצלחתי לעשות כמעט שפגאט, אולי סנטימטר חסר  כדי שאגע  ברצפה, וגם פלייה, רלווה, ראשונה, שנייה ושלישית, רקדתי על נעלי שפיץ, בהתחלה קנו לי נעליים "יד שנייה", אחר כך חדשות, הן נותרו כמעט חדשות, במשך שנים רבות שמרתי אותן למזכרת. מהבלט הקלאסי עברתי ביחד עם מירי לבלט המודרני, רקדנו ב"סטודיו של אילנה" בנהריה. היינו בנות 12.

כשהייתי בת 13 עברתי לרקוד ב"אולפנה האזורית למחול", כל כך חיכיתי לרגע הזה,  במשך ארבע שנים הכנתי את עצמי לשלב הזה. פעמיים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר התיכון, נסעתי לקיבוץ "געתון" לרקוד, רקדתי בלט קלאסי ומודרני, למדתי קצב ותנועה.

האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית אסף אותי מהקיבוץ, הסיע אותי עד לאולפנה למחול בקיבוץ געתון, החלום החל להתגשם. הנהג א' בא לאסוף אותי, הוא גם החזיר אותי לקיבוץ, הוא היה איש נשוי, בעל אישה, ילדים וזקן, בקשר הוא הודיע לנהג י' כי הוא יעשה במקומו את הנסיעה מהאולפנה לריקוד בגעתון בחזרה לקיבוץ, הוא יחזיר אותי הביתה במקום הנהג שזה תורו. "רות עבור קיבלתי" ענה הקול מהצד האחר.

מאז השיחה ההיא בין שני הנהגים, הנהג א', פעמיים בשבוע, בא לאסוף אותי מהקיבוץ והחזיר אותי הביתה לקיבוץ, פעם ועוד פעם ועוד פעם.. בפעם החמישית החלטתי לא להגיע. פשוט לפרוש מהריקוד.

למחרת בבקר עליתי על האוטובוס הצהוב שהסיעה אותנו לבית- הספר האזורי המשותף, שנמצא בקיבוץ השכן, ליד הים, חלפתי על פניו, הוא אמר לי "למה לא באת אתמול, את לא בסדר שלא הודעת לי, אני לקחתי במיוחד את הנסיעה לאולפנה למחול", הסתרתי את העיניים מתחת לשיער, ברדיו שר אריק איינשטיין, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט ובתלבושת אחידה... האם כבר מישהו פיתה את המלכה של הכיתה".

לא הייתי מלכה, לא הייתה לי תלבושת אחידה, גם לא קצב, אבל חלמתי להיות רקדנית.

טקסט 20, שמות החזירים, אדיסון, פרל בק, חוויה חוץ גופית

Lilach Bar-Ami 2010 ©

 20.8.10

  

ניתן לאפיין את השהייה ביער במצבי תודעה שונים. כאלו הנעים בין ערות ליקיצה. מדובר בעיקר בדרגות שונות של חלימה, המתאפיינות במצבי הזיה, שמתרחשים לעתים דחופות.  

מידי פעם אני מתעורר, בעיקר כדי להפחיד חזיר זה או אחר שהעז להתקרב לאחד העצים, כדי לכרסם את שורשיו. אני כבר מסוגל לזהות את רוב החזירים. לרוב מדובר באותם חזירים, אלו שלא חוששים לחצות את הקווים האדומים ולהגיע ממש עד העץ. במשך הזמן נתתי להם כינויים, בהתאם לשמות העצים, אליהם הם נוהגים להתקרב במטרה לאכול את השורשים, הופתעתי מהגילוי שלכל חזיר יש את העץ האהוב עליו, אליו הוא נוהג לחזור שוב ושוב.

לחזיר אחד קראתי לימון, לשני תפוח, לשלישי ברוש, לרביעי ארז ולעוד אחד אלון. בעזרת הכינויים אני יכול לזהות כל חזיר וחזיר, למדתי להכיר את אופן ההתנהלות של כל אחד מחיות הבר האלו. למשל אלון, הוא חזיר שמן במיוחד, הנע באטיות ובכבדות, במן תנועות סיבוביות, שמותירות את גופו כמעט באותו המקום, גם בזמן שהוא הולך, עד שלעתים, כשאני יורה באוויר את שתי היריות כדי להפחיד אותו, הוא מתקשה במיוחד לברוח, אבל נראה שהוא כבר מכיר אותי, בערך כמו שאני אותו, הוא יודע היטב את חוקי המשחק, ולכן לא ממש ממהר לזוז מהשטח, לא פעם אני נאלץ לירות לאוויר  שתי יריות נוספות כדי להרתיע את אלון, או לפחות להזיז אותו ממקומו, הסמוך לשורשי העץ.  

החזירים האלו הם חלק בלתי נפרד מאותם מצבי תודעה שונים שאני חווה ביער. חלק מתנועת המספריים הגוזרות, רחשי היער השונים: פכפוך המים, ציוץ הציפורים, רשרוש העלים וחרחור החזירים, כל אלה חודרים אט אט לתוך החלומות, לא פעם אני מוצא את עצמי מנמנם באמצע היום, כשראשי מונח על ספר האנציקלופדיה, שאני עסוק בגזירתו. זה לא משהו שיש לי שליטה עליו, זה פשוט קורה, על רקע ניגון קולות היער, אני נכנס אט אט אל תוך הספרים, דף אחר דף, פוגש דמויות, אישים, מאורעות ומושגים שונים, כל אלו מתערבבים בין שכבות תודעתי.. 

תומאס אלווה אדיסון מופיע כישות נטולת גוף, בדומה לאני שמופיע מולו, שנינו מרחפים סמוך לתקרה לבנה, ממנה משתלשלת נורת חשמל בודדה. אני מנסה לברר איתו, למה ישות נטולת גוף צריכה כל כך הרבה אור מלאכותי, ואיך אנשים בכלל הופכים לממציאים כל כך חשובים ומפורסמים, הוא רק צוחק לעברי, צחוק ללא גוף, ללא שום נוכחות ממשית בה אני מסוגל לגעת בגופי, תודעתי, שגם היא בדומה לתומאס, כולה מרוכזת במן ענן לבן סמיך של אוויר דחוס, שנינו מרחפים מעל צמרות העצים, חגים סביב קצהו החד של עץ הברוש.  (אני מתאפק שלא לספר לו על נורת הספירלה, זו החסכונית, נטולת החן, שאני כה מתקשה להתרגל לאור שמפיצה)

זה אותו אני, נטול משקל, גם כשמופיעה מולי פרל בק, סופרת הילדות האהובה של אימי, איתה אני מנסה לברר, איך אפשר לכתוב סיפורים תחת מצבי תודעה שונים, והאם היא באמת חשבה בילדותה שהיא ילדה סינית. "פרל הארבור", אני מתבלבל ומכנה אותה על שם אחד הקרבות ההיסטוריים, שמתערבבים כנראה באיבר שהוא מוחי, ביחד עם כל שאר השמות והתאריכים, היא מסמיקה ונעלמת, עכשיו אני כבר לא בטוח איפה אני נמצא, אט אט גופי שוקע בתוך עצמי, תודעתי, זו שמשתלטת על כל מה שהוא אני, אני הירוקי שומר היערות, אני ששומר על העצים מפני חזירים, שרק לא יכרסמו את שורשי העץ..

אולי זה לימון שמעיר אותי באופן מפתיע, כולי מזיע, נוגע בגופי לבדוק שהוא אכן נמצא בתוך המגדל ביער, שוב החזיר בעל התכונות הכי אנושיות ביער מנסה לכרסם את שורשי עץ הלימון, אני יורה שתי יריות באוויר, לימון מסובב את ראשו לעברי, מבטו מופנה למעלה לעבר המגדל, נעוץ בזוג אישוניי, הוא מהנהן לי בראשו לשלום, כפי הנראה מחייך אלי, מסתובב בתנועה איטית, כזו המזכירה סרט במצב סלואו מושיין ונעלם אל תוך היער.

(קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010, 

 שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)

העיגול ליד

Lilach Bar - Ami 2013 ©

מוזיאון ת"א 8.8.13, 

עיבוד וקולאז' עם תצלומים שצולמו בהייפון

בתערוכות של אנדי וורהול ודגנית ברסט

אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

Lilach Bar - Ami, The Girls from Mogador, 2007 ©

מתקשה להיפרד מהספר, מויקטור, מאמי, מאליזבת, מאנה, מאיגי וג'רו, ירוק סלדון, פרוסט, רילקה, רודן, שטיח צהוב, פאלה אפרוסי ובעיקר מאוסף פסלי הנצקה:  דג מיובש, כולו קשקשים ועיניים מכווצות, עכברוש קטן שמתרוצץ מעליו כבעל בית. המשוגע הזקן, עם גבו הגרום ועיניו הבולטות, שמכרסם דג, ובידו השנייה תמנון, רקדנית יפנית אוחזת במניפה, לכודה באמצע תנועה, קבצן שנרדם מעל קערת הנדבות שלו, המסכות, הצדפים, הפירות, החולדות, הטיגריסים, השנהב, העץ ..(רשימה אקראית עמ' 195)

"היה אפשר לסדר אותם על פי הצבע, מן השסק החום כהה עד לאייל השנהב המבהיק. או לפי הגודל. הקטנה מכולם היא החולדה היחידה, עם העיניים השחורות המוטבעות בה, זו שלועסת את זנבה. היא לא גדולה בהרבה מן הבול הסגול שיצא לרגל שנת השישים לשלטון הקיסר" ( עמ' 196)

"אתה יכול לערבב אותם, כדי שאחותך לא תוכל למצוא את הנערה בשמלת הרקמה שלה, או שאתה יכול להקיף את הכלבה וגוריה במצור של כל הטיגריסים, ואז יהיה עליה להבקיע דרך החוצה – והיא אכן עשתה זאת. אתה יכול למצוא את הפסלון של האישה המתרחצת באמבט עץ, או את ההוא המסקרן יותר, זה שנראה כמו צדפת מאכל, עד שפותחים אותו ומגלים את הגבר והאישה העירומים. או שיכולת להפחיד את אחיך בפסלון של הילד שהמכשפה - נחש לכדה בתוך פעמון, זו עם השיער השחור והארוך הנכרך סביב סביב.

ואתה יכול לספר לאמא שלך סיפורים על הפסלונים האלה, והיא בוחרת אחד מהם ומתחילה לספר עליו סיפור. היא בוחרת את הנצקה של הילד והמסכה. היא טובה בסיפורים., (עמ' 196)

כנראה שלעולם לא אדע את הסיפור האמיתי ואף לא הבדוי, הטמון בגופם של כלי הנחושת, בתביעות האצבעות, של אלו שמזגו תה עם נענע או שיבא, סביב שולחן עמוס כל טוב..

סבתא שמעולם לא נשלחה לבית הספר, היא  ביתה של מאמא רחל – סבתא רבתא שבילתה את שנות ילדותה בבית הספר האנגלי עד הרגע בו חותנה בגיל 13 עם סבא רבא ניסים, צורף אומן שיצר תכשיטים וכלים מזהב וכסף, אוצרות פז שנעלמו הי - שם בין נבכי העבר, נותרו מאחור, תוך כדי חיפזון, העיקר לברוח לפלשתינה, לארץ הקודש.. רק החורים בתנוכי אוזניה של אנט, נותרו כעדות חלולה, סימן לסיפור הידוע של אמא: "סבא שלי היה צורף ולכל תינוקת שנולדה במשפחה הצמיד זוג עגיליי זהב זעירים".

איש מאמין, בעל מידות טובות, היה ניסים, גבוה, עטור גלימת כוהנים לבנה, תווי פנים חדים, שמזכירים את השחקן האגדי פול ניומן, עליו  מעולם לא שמע.

בין שטיחים מעוטרים ופאנלים תכולים דוממים.

עוטפת את כלי הנחושת בנייר טישו מהחבילות במבצע שקניתי ב"סופר פארם". טובלת את הנייר הרך במים מעורבבים בדבק פלסטיק, עוטפת את הכלים, שכבות שכבות, כשהנייר מתייבש מקלפת אט אט, נשל של זיכרון ..אבוד, תרבות שלא היה מי שיתעד, אישה אחת שתכתוב בכתב ידה, אפילו כתיבה תמה, ללא מחט, סירים ווילונות, פשוט בעט נובע, דיו או כחל.....

עשרות תמונות מחזור מבית הספר הצרפתי "פרנקו" באתר הזיכרונות של מוגדור. בכל שנה קבוצת נערות חדשה, מצולמות על פני רקע זהה, קשתות מזרחיות לבנות אוחזות בעמודי אבן מעוטרים, תצלומים מהם אפשר בין היתר ללמוד על האפנה: בעיקר משבצות אבל גם פסים ופרחים וילדה אחת שראשה עטוף בד לבן, פן תדביק את חברותיה בכינים, למרות הכל היא מחייכת, חיוך רחב שמזכיר ירח - בננה.

בסכין יפנית אני חותכת את נייר הצילום לפסים דקים, קולעת מחדש, יוצרת שתי וערב, ערב ושתי...

Lilach Bar - Ami, Nedunya, Tissue paper, 2010 ©

ארנבת עם עיני ענבר, פסל נצקה זעיר, עליו טרח אומן אנונימי במשך שנים, רק כדי שיהיה לאצבעות מה לעשות בתוך הכיס הענק של החלוק התכול, רקום ציפוריי שיר זהובות, בזמן ההמתנה בבית המרחץ, או הישיבה על ריצפת הטאטאמי, קשוב לרשרוש הרוח, משחקת בפעמוני הבמבוק.

צילמתי במוזיאון ישראל, ללא כל קשר לדירר, ג'וזף בוייס ו/או מיכל נאמן..

מעלעלת שוב בדפי הספר, המבט נעצר על פסים צהובים שסימנתי במרקר זוהר:

"המחברת שלי עשויה מרשימות של רשימות. צהוב / זהב / אדום / כורסה צהובה / זהב טיציאן השיער של לואיז / רנואר: "הצוענייה" / "נוף דלפט" של ורמר." (עמ' 383)

אמי לא עומדת בתלאות הדרך והמלחמה, מתקשה להיפרד מחיי העושר, החפצים והמאהבים.

מסתבר שאליזבת ניהלה מסכת מכתבים עם רילקה.

ג'רו כבר בן שמונים, הוא השאיר את החדר של איגי בדיוק כמו שהיה.
"אני מביט סביבי בציורים שהוצלו מן הפאלה, הציורים שהיו תלויים פעם בחדר העבודה של ויקטור, בקצה המסדרון, ובפרגוד הזהב עם האירוסים שאיגי קנה פעם בקיוטו, בשנות החמישים, אני מרים קערה סינית ישנה שעלי כותרת עמוקים חרוטים בה. הזיגוג הירוק מצטבר בחיתוכים. אני חושב שאני מכיר אותה כבר שלושים שנים, והיא עדיין מעוררת בי הרגשה נעימה." (עמ' 370)

עמ'  344, תצלום פניו הצעירות של ג'ירו מזכיר את פריחת הדובדבן, סאקי ומסיבות גן סוערות בקיוטו

של שנות החמישים, טיפות טל נספגות בשירת הייקו, סמוראים, גיישות ומרבד מרהיב

שנפרש על ירושימה ונגסקי..הו סאקי,

מזל שאלוהים המציא את טקאשי מורקאמי, שדאג שהפצצה תחייך, ללא קשר לאטום וגם את הארוקי,

שברא את ספוטניק, חתולים מדברים, גשם של דגים וגיבורות אבודות, שחוצות את הים ומפליגות מיפן עד יוון..

הזמן האבוד ופרוסט.....מזל שניתן לשכפל שוב ושוב ושוב.......

והמסר הפשוט כל כך:

"... חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו. אנשים תמיד נתנו מתנות. מה שחשוב הוא איך מספרים את הסיפור שלהם.

זו המקבילה של השאלה ששואלים אותי לעיתים קרובות: "לא מרגיז אותך לראות שדברים עוזבים את הסטודיו שלך?" ובכן לא, זה לא מרגיז אותי. אני מתפרנס מלתת לדברים ללכת. אתה פשוט מקווה, אם אתה עושה דברים כמוני, שיוכלו למצוא להם נתיב בעולם ושיזכו לאיזו אריכות ימים." (עמ' 386).

וגם דעתו של אדמון דה גונקור על אותם פסלים: "בנוגע לתחושת העידון, העדינות, החלקלקות, אם תרצו, של דברים מושלמים הנחים בכף היד: הנה מכתם. המגע הוא הסימן שבאמצעותו מזהים את אוהב האמנות. מי שמחזיק חפץ באצבעות אדישות, באצבעות רשלניות, באצבעות שאינן עוטפות באהבה, הוא אדם שאין לו תשוקה לאמנות." (עמ' 65)

האתר של האמן והסופר אדמונד דה ואל

אתר מורשת יהדות מוגדור

מס שפתיים

בעקבות דימוי שפורסם מתוך וידיאו של המעצב עודד עזר באתר reDesign שיוצג בתערוכה "ארמון הזיכרון" במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, נזכרתי במיצב הקיר שיצרתי מתצלומים גזורים של שפתיי לתערוכה לוליטה, שאצר רון ברטוש והוצגה בשנת 2009 בגלריה "משרד בתל-אביב".

רב הדמיון בין הדימוי המסוים הזה, שמהווה חלק מיצירתו של עזר לעבודה שיצרתי, אך מובן הדבר שככל שהעולם מצטמצם, הולך ומתעצם הדמיון בין יצירות של אמנים שונים, על אף שאין כל קשר ביניהם. ממילא הכל נובע מאותו מקור, אחד שמועתק שוב ושוב, קופי, פייסט, קופי, פייסט, קלון קלון קלון... 

יתכן והדמיון היה תמיד קיים, רק שהיום ניתן להבחין בו לעיתים קרובות ולא מדובר על יצירות שנעשו בהשראת אמן מסוים המהווה אייקון, ו/או מתכתבות עם יצירה מסוימת, אלא סתם דמיון מפתיע שאינו קשור לכלום, מלבד העובדה שמדובר בבני אדם, מסוג הומו ספיאן.

כאמור בדומה לדמיון הרב בין יצירת תנועות השפתיים שלי בזמן שאני הוגה את הברות המילה לו – לי- טה לבין תצלום דימוי השפתיים מהוידיאו שיצר עזר, מעצב  שיצר שפה המורכבת מתנועות שפתיים, ידיים וכד'. (לא ראיתי את עבודת הוידיאו, הטקסט מתייחס רק לדימוי שפורסם בכתבה באתר של רידיזיין)

הטקסט שכתבתי על מיצב הקיר עם גזירות השפתיים, שיצרתי לתערוכה לוליטה:

"אחד ההיבטים המרתקים ברומן "לוליטה" הוא השליטה של נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת עגה אמריקנית טיפוסית של שנות החמישים בארצות הברית ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתית. העושר אינו רק לשוני, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת של הספר היא:

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב): "לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".

משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש במצלול בכתיבת פרוזה." (ויקפדיה)

בעבודה לו-לי-טה Lo-lee-ta, אני מתייחסת לאותו רובד ספרותי שמנצל את השפה.

אני מצלמת את שפתי מרוחות בשפתון אדום, בזמן שאני הוגה כל הברה בשם לוליטה, התוצאה: שלושה צילומים נפרדים של שפתי. באמצעות דפוס דיגיטלי אני משכפלת את הצילומים, גוזרת ויוצרת על קיר הגלריה קולאג' דמוי פרח, המורכב מעשרות תצלומי שפתיי. לכאורה פרח אדום, כשמתקרבים לפרח אפשר לזהות את השפתיים, מהן הוא מורכב, השימוש בשפתיים, שכפולן, גזירתן וחיבורן מחדש, יוצר חוויה אלימה, בתוכה מהדהדים כאב, ניצול ואף אונס.

העבודה בדומה לרומן עוטפת את הכיעור, ההשפלה והניצול במעטה הגון, רגיש, יפה ואצילי,

כזה שמטשטש את הגבולות בין הקרבן למקרבן, עד שהקורא הולך שבי אחרי המספר ו/או הצופה אחרי האמן.

מה שגם מזכיר לי את הדמיון הרב בין פרפרי הנייר הלבנים שיצרתי לראשונה כסקיצה בראשית 2006 לאלו של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, שבסופו של דבר הוצגו במוזיאון ישראל, כשנפתח החלק החדש ב2010
(מה שבטוח גזירי הנייר השחורים שלו מצטלמים הרבה יותר טוב מאלו הלבנים שלי.
הסקיצות הראשונות שלי לעבודה נוצרו בשנת 2006, לאחר החלום שחלמתי על פרפרי העש, ניסיתי לצור מצב הנע בין הקסמות להזיה ובאמת הופתעתי מהתגובות השונות של האנשים לחוויה שיצרו מאות פרפרי הנייר שהדבקתי על הקיר והוצגו בשלושה מקומות: ב2008 בגלריה "משרד בתל-אביב" במסגרת תערוכת היחיד "סאקורה", ב2009 בבית מאני במסגרת התערוכה הקבוצתית "בית הרוחות של מאני" במסגרת יריד צבע טרי השני וב2010 בתערוכת היחיד שלי "פריחת הדובדבן " בגלריה של קיבוץ ראש הנקרה)

במהלך ההכנות למיצב הפרפרים בשנת 2007 כתבתי במחברת היומן:

  קצת הוציאו אותי משלוות נפשי   המקסיקני קרלוס אמורלס "פרפרי הנייר של האמן

אחרי שידיד ראה את אלו שלי הלבנים, שהם סקיצת הכנה לעבודה שמתכננת,

הוא שלח  לי לינק לעבודה של האמן, נזכרתי בחלום בו פרפרי העש הלבנים כיסו אותי,

התעוררתי בבהלה, מן סיוט שהפך לעבודה.

תהליך די ארוך של עבודות נייר עברתי עד שהגעתי לצורות לבנות נקיות

שנראו לי הדבר הנכון, מגזרות שצמחו באופן ישיר מעבודותיי ומהחלום ההוא

ופתאום האמורלס הזה מילא חלל ענק בפרפרי עש גזורים מנייר שחור.

שמחתי להכיר את האמן הזה, מצאתי דמיון רב בין העבודות שלנו

בעיקר מסדרת כתמי הדיו ומגזרות הנייר

אני חושבת שלא אוותר על הפרפרים שלי, הם מידי יקרים לי

ונובעים ישירות מתהליכים ארוכים שעברתי עם עצמי."

בית מאני 2009, אני מדביקה על הקירות את פרפרי הנייר הלבנים, שכאמור מצטלמים הרבה פחות טוב מאלו השחורים של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, עליו שמעתי לראשונה בזמן שעבדתי על הסקיצות למיצב.
בניגוד לאמורלס האמן המקסיקני שהוזמן ע"י מוזיאון ישראל, אני תולה את מאות הפרפרים בעצמי,
(בתערוכה בגלריה של ראש הניקרה אבא עזר לי בהדבקת גזירי הנייר על הקיר, התפקיד שלו היה לשים את הדבק על הגזירים שהכנתי מראש (ממש כמו בתיה ע). )

מוזיאון ישראל 2010, עובדת המוזיאון, כפי הנראה, תולה לכבוד פתיחת האגף החדש את פרפרי הנייר השחורים של אמורלס, יש להניח שנשלחו למוזיאון מראש. מקווה שיום אחד אזכה לתמיכה ואפשרות להעסיק אסיסטנטים, לפני שכל הרעיונות יעלמו אי - שם בעננים..