שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!

דעה אישית על תערוכתו של דמיאן הירסט בונציה ב Palazzo  Grassi

"Treasures from the wreck of the Unbelievable"

("אוצרות מן הספינה הטרופה לא-תיאמן)

אוצרת: Elena Geuna

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

תערוכתו של האמן הבריטי דמיאן הירסט בפלאצו גראסי' בונציה, היא מופע ראווה גרנדיוזי, מעורר השתאות, פלצות ומפלצות. החל מה"מפלצת" הענקית נטולת הראש וכלה במפלצת כחולה שרוצה לטרוף את הנסיכה המיתולוגית אנדרומדה.

המפלצת הראשונה בדמות פסל ענק, נישא לגובה של 16 מטר, מקבלת את פני המבקרים (מבוססת על יצירתו המיניאטורית של המשורר הבריטי ויליאם בלייק, המוצגת במוזיאון טייט גלרי ומכונה The Ghost of a Flea) ראשה החסר נוגע בקצה הבניין בן שלוש הקומות. היא מהווה אולי את תמצית השאלות בהן דן הירסט במסגרת  התערוכה, החולשת על כל שטח הבניין המפואר (5000מ"ר). התערוכה ממשיכה גם בגלריה פונטה  דלה-דוגאנה, שם לא ביקרתי

השאלה הראשונה שעולה באופן די טבעי במוחו של בן אנוש שנכנס לבניין היא איך הוא יצר את הפסל?, האם זה אמיתי?, איך בנו את זה?, איך הביאו לכאן, אל העיר הזו שבנויה על המים, את כל כמויות ה"פלדה"? וגם האם הוא האמן בנה את העבודות בעצמו?

התשובה: לא לא לא הכול שקר! לא צריך להאמין לכל מה שרואים ושומעים! "פייק ניוז", שקר וכזב, עולם שיקרי! בקיצור: "אל תאמינו לכלום" ואולי כאן מתחילה הבעיה? 

התערוכה של הירסט נעה סביב סיפור מרכזי על ספינה שטבעה בתחילת המאה שעברה באוקיינוס ההודי, על הספינה היה אוסף אמנות ואוצרות יקרי ערך של אספן מכובד ועשיר מהעיר אנטיוכיה, הספינה נמצאה בשנת 2008. כל הממצאים שמוצגים בתערוכה נמשו מן הספינה. בתערוכה מוצגים סרטים שמתעדים את עבודת הצוללנים. שם הספינה ה"אפיסטוס" פירושו ביוונית ה"לא יאמן".

האם באמת הספינה טבעה והקפטן שיקר? (או שזו בכלל תערוכה אחרת, די משעשעת אך מעט כבדה שזכיתי לראות ב בפונדציונה פראדה, או שסתם הייתי כבר עייפה) (התשובה ברורה).

האם הירסט ניצל עד זוב דם את ההון והשלטון? האם הוא השלב המפותח של השילוש הקדוש - הפוסט מודרני? – אמן כסף אגו. מוטציה של כוח, של פוסט תרבות, גועל, מוצרים עטופים בצדפים, אלמוגים, אצות, טחב וירוקת. האבסורד הוא שהירסט עוסק בסוגיה די שכיחה באופן כה נלהב, כמו ילד שמשחק ב"לגו" חדשני, שקיבל מתנה מהדוד מאמריקה או ממיליארדר צרפתי שקנה את הארמון. חשוב לציין כי הירסט על פי הפרסומים מימן בעצמו את הפרויקט בעלות של 65 מיליון דולר. (דרך אגב אותו מספר של שנת הלידה שלו 1965).

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

"סוף עידן הדפוס" ספרו של המעצב הגרפי וגולש הגלים דויד קארסון סימן באמצע שנות התשעים שינוי – מעבר מדפוס על נייר ("פרינט") למדיה דיגיטלית בדמות פרסום ועיצוב שמתרחשים באתרים באינטרנט. מה מסמל לנו הירסט? סוף התרבות? סוף האמנות? (לפחות על פי הנרטיב המוכר ?)
האם הירסט לצד האמן הסיני אי ויי וויי, שאת תערוכתו במוזיאון ישראל לצערי לא ביקרתי, למרות חיבתי לחלק מעבודותיו וגם למרות המחווה שעשיתי לעבודתו "להפיל כד מתקופת האן", מסמנים לנו סוף. או סופים. - סוף האמן היחיד שעובד בסטודיו, סוף עבודת היד, המיומנות וה"קראפט", סוף הציור, צבעי השמן והריח. (סוף מוקצן, מלא גאווה עצמית מצטרף אל עוד סופים וצמתים ידועים בתולדות האמנות).

הירסט לקח גם את "אור הזרקורים" מהחללים המרכזיים של הביאנלה - הארסנאלה והג'רדיני, במסגרתן ניסתה האוצרת כריסטין מאסל להחזיר את הכבוד והכוח לאמנים עצמם. בתערוכה המרכזית בג'רדיני אפשר היה לצפות באמנית האמריקאית דון קספר יוצרת בסטודיו שלה, אותו העתיקה על כל תכולתו לחלל התערוכה, למשך כל חודשי הביאנלה. אמנות שהיא ההפך הגמור מזו של הירסט. אמנות שבמידה מסוימת מחדדת את תופעת הירסט ואמנים שהולכים בעקבותיו, את ה"הירסטאניזם" או ה"דמיאניזם".

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

האם התערוכה של הירסט היא מוטציה של דושאן וה"רדימייד"? רדימייד משוכלל - קו יצור של בובות מסוגים שונים מיקי מאוס, פלוטו, היפה והחיה, וולט דיסני, הספינקס, הפרעונים, ונוס, המדוזה והמינוטאור, יצורים מיתולוגיים ועוד מפלצות שונות ומשונות שנפלו למכונת ערבול, ביחד עם אלמוגים, קונכיות, צדפים, אצות, טחב ושאר שורצי ים.. ביחד עם קייט מוס וגם פסל בן דמותו של האמן עצמו,  איך לא. או שזו סתם תפאורה, תוצר של הפקה יקרה ומושקעת עד בלי די.. ובאמת לעיתים כדאי לדעת מתי להגיד די! די די די

האם הירסט איבד את חוש ההומור הבריטי או שמעולם הוא לא ניחן בו, האם זה חוש הומור כה מתוחכם עד שאינו ניתן להבחנה ונראה כמו בדיחה על חשבון הקהל, הצופה, הצרכן, בדיחה שחוזרת על עצמה. אפשר להסתפק בפסל אחד או שניים מאותו סוג אלמוגי צבעוני מסחרי..

באופן אישי אהבתי את החלק שנראה כמו אוסף מטבעות עתיקות ועוד מוצגים במוזיאון ארכיאולוגיה ואילו החלק של התוכניות בסגנון רישומים מדעיים או טכניים עלק ליאונרדו דה וינצ'י, נראה בעיני מיותר או סתם בדיחה בריטית לא מוצלחת, מאולצת, מתאמצת, אותו מאמץ יתר שניכר בכל התערוכה ועומד בעוכריו של האמן. 

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!

אבל עד כאן. אולי זמנך עבר אולי זמן האמנות - האמן עבר.

אולי זו התחלה? עכשיו מומלץ לחזור ל"ריבוע השחור" או הלבן של מלביץ לבהות בו לפחות שעה, חוויה מדיטטיבית מתקנת, במקרה הטוב יכולה לעזור לחזור למוטב, להתחיל מחדש או לפחות להתאושש מהדבר המוזר וה"נורא" שהירסט יצר בבניינים הכי מפוארים בוונציה.

בהם דרך אגב מומלץ לבקר גם ללא קשר לדמיאן, מצד שני בכל זאת מעניין היה לראות איך הוא ניצל את החלל? ובעיקר מעניין הפער בין האמנות ה"רנסאנסית" המפעימה לבין האמנות ה"עכשווית" או יותר נכון הפוסט עכשווית או פוסט פוסט עכשווית.. (תלוי אפשר גם בלי ה"פוסט")

מלביץ' והריבוע, אולי כמו הירסט מסמלים את תחילתו של עידן חדש, אם אפשר לומר כי הריבוע הוא איקונין שניחן בהילה וקדושה גם אם מן הסוג החילוני, התערוכה של הירסט היא ההיפוך הגמור, היא אולי מוטציה של תרבות שכבר מזמן אינה מקדשת דבר.. כלומר בעוד שנים כשההיסטוריונים של האמנות הסתכלו אחורה יש להניח שתערוכתו ה"מזעזעת" וממש לא במובן החיובי של המילה של הירסט, תערוכה אליה התכונן במשך עשור, תהווה צומת כלשהי, בוודאי משמעותית, באמנות המאה העשרים ואחת. 

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

וכן לפני שפוסלים את הירסט ומופע הפלצות מומלץ לבחון שוב את ה"מפלצות" ההן - זו נטולת הראש וזו הכחולה שכמעט טרפה את אנדרומדה על חוף ימה של יפו, הנסיכה שברגע האחרון ניצלה ע"י פרסאוס בנו של זאוס. האם זה גורלה של ה"תרבות"? אולי בכל זאת, גם אם המסר של הירסט צורם באופני התצוגה שבחר, יש ל"איש העסקים" הממולח משהו חשוב להגיד לנו? ובטח יש להניח, או לפחות לקוות שהירסט מודע לעצמו גם כשהוא יוצר "אמנות רעה מאוד".

ואולי דמיאן הירסט בכבודו ובעצמו הוא הוא "המפלצת". (ואמנים שכמותו שעוסקים בהפקה, במוצרים, במסחר וכו..)

דמיאן הירסט תודה! בזכותך זכיתי לבקר באחת התערוכות הגרועות של השנה, אולי של המאה. מוונציה חזרתי חולה בשפעת. חשבתי לעצמי האם זו "שפעת ונציה" או "שפעת דמיאן" – צורך עז לנקות את הגוף מהתערוכה הגרנדיוזית של האמן העשיר ואיש השיווק הכי מפורסם בעולם!!

Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

דמיאן הירסט בונציה חלק 2

הבהרה לגבי הטקסט הנ"ל בסוגריים: (לא חובה לקרוא :))

ללא ספק הירסט נוגע בתערוכתו בשאלות חשובות הקשורות לשקיעת התרבות, לצד שקיעתה של ונציה, אמת ושקר, דרך נרטיב פיקטיבי על ספינה בשם "לא תיאמן", סיפור שכביכול בא להצדיק ולחבר את כל חלקי התערוכה. הדברים הנ"ל נוגעים בעקר בתחושות שעברו עלי בעת הביקור בתערוכה וגם הרגשה אישית שהירסט אינו מחדש הרבה לגבי הנושאים בהם בחר לעסוק, ובעקר, אופן העיסוק באלו מבחינה "אסתטית",  לפחות על פי טעמי, פחות מעניין, חוזר על עצמו, מהדהד גם עבודות ישנות של ג'ף קונס, אמן נוסף שהוא "הפקה בפני עצמה", תרבות ואמנות שהופכים ל"סחורה", מוצרים בחנות הכי גדולה ויוקרתית בעולם.. 
אי אפשר כמובן להתעלם מאופן התצוגה, סידור שחושב חללים של מוזיאוני טבע או ארכאולוגיה, יש לי חולשה לעבודות שמתכתבות עם נושא "המוזיאון", כן נחמד, אבל אין פה כל חידוש, אולי לא צריך להיות?  

יש כאן סוג של "גימיק", גם אם מוגש בעטיפה מושכת, צבעונית, אלמוגית, אפילו קצת מרגשת, הבנו את הרעיון אחרי פעם אחת או שתיים, אפשר בקלות היה לזרוק את כל המוצרים הנ"ל לתוך ים המלח או לתוך כוורת דבורים, להוציא כעבור מספר ימים, זה אפילו היה קצת יותר מעניין, אפשר גם היה לנצל את גובהו של הארמון המפואר, למשל ע"י ערמה ענקית של מזרנים שצומחת לגובה, ורק כשמטפסים לקומה האחרונה ניתן להביט בדמות האמן שוכב כשהוא שרוע על גבו, על המזרן האחרון, או לחילופין קייט מוס, או קייט וינסלט, או הדוכסית קייט מידלטון - אמירה מעניינת על בית המלוכה הבריטי ובריטניה, ארצו של הירסט, בעידן הנוכחי. 

אמנים רבים עסקו עוד לפני הירסט בנושאים דומים, כאלה שבוחנים את גורלם של התרבות והתרבויות בעידן הגלובלי, את "קץ התרבות", ערבוב בין כל התרבויות, תרבות אחת, פוסט קולוניאליזם ועוד.. ועשו זאת באופן מרתק פי כמה.. די נאמר ונכתב על התערוכה של הירסט בונציה, אין ספק שהוא "גאון"! הטקסט הנ"ל מתייחס כאמור למה שאני חשתי בתערוכה ולאחריה, בעיקר לבחירה של האמן איך להגיד ולהציג את פני הדברים, יתכן ואם הייתי בוחנת יותר לעומק את הטקסט-סיפור, שמלווה את המוצגים בדומה למאמרים אחרים, שנכתבו על אודות התערוכה והחמיאו לה ולאמן, הייתי משתכנעת ומשנה את דעתי. אך הצד ה"אסתטי", לעניות דעתי, הוא חלק מתפקידה של אמנות טובה ומרגשת, נראה שבשנים האחרונות לא מעט תערוכות נופלות בגלל מחקר יתר, הפקת יתר וגם טקסט יתר, כאשר אלו גוברים על התערוכה עצמה. כולל תערוכות של אמנים מעולים!! (ראו דוגמת לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב ממש בימים אלו).

לפני מספר שנים פגשתי את אחד המורים החשובים שלי לאמנות, פסל-אמן שאני מעריכה מאוד, בתערוכה שלו בגלריה "גבעון", שוחחנו מעט על הא ועל דא וכמובן על אמנות, הוא אמר: "הטעות היא שבשנים האחרונות, הרבה אמנים חושבים שתפקידם לעשות מחקר, אמנות זה לא "מחקר" זה טעות!" 
אמר. אולי צדק?

"פאוסט" פרפורמנס בביתן הגרמני בג'רדני ואישה באדום

 photography by Lilach Bar-Ami, Venise Biannale 2017

הביאנלה ה57 בונציה. 

אן אימהוף "פאוסט" פרפורמנס בביתן הגרמני בג'רדני

זכה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין.
יום שישי 17.11.2017 סביבות אחת עשרה בבוקר.
ימים אחרונים..
פגשתי שם אישה לבושה באדום.

רבים הם האנשים, שבוחרים בשלב זה להניח למכשיר הנייד, פשוט לחוות..
מצד שני מדובר בעבודה שנוכחת בזמן מסוים ומה שנשאר זה "הדימוי".
יש גם את אלו שמגיעים מוכנים - ה"לוק", הבגד, הצבע, הפינה - בה הם בוחרים להתמקם..
הם יודעים איך בין רגע להפוך את עצמם ל"דימוי" -

אחד מבין אינספור דימויים, אחד שאולי יכנס למאגר הזיכרון ההיסטורי של האמנות במאה ה21.
כמו למשל האישה הצעירה באדום.

 photography by Lilach Bar-Ami, Venise Biannale 2017

כמונו היא זכתה להיות בין הראשונים בתור - שובל ארוך של אנשים מכל קצוות העולם, שממתינים בסבלנות לרגע בו יוכלו להלך על ריצפת הזכוכית שחוצצת את הביתן, מפרידה בין מעלה ומטה, יוצרת השתקפויות שמתפתחות למוטציות, של עוד ועוד מחשבות, מיתוסים, אגדות, דמיון, מציאות..

היא התיישבה בפינה מסוימת, מודעת היטב לנוכחות שלה, לגבולות שנפרמים אט אט בינה לבין הפרפורמרים, ואף ללקיחת הפוקוס מהם, באמצעות צבע דומיננטי - אדום (הם לבושים בבגדים יומיומיים, צבעים רגועים).

מודעת לבחירה שלה - לא לצלם! כן להיות מצולמת!

 photography by Lilach Bar-Ami, Venise Biannale 2017

כמו "פאוסט" של גתה, (השם שבחרה אימהוף לעבודה שלה) שמכר את נשמתו לשטן תמורת נעורים נצחיים, כך זוכה "הדימוי" לחיי נצח בדמות אישה צעירה לבושה במעיל אדום שביקרה בחודש נובמבר, בשנת 2017, בביאנלה ה57 בוונציה (ספק "כיפה אדומה")

 photography by Lilach Bar-Ami, Venise Biannale 2017

"פאוסט" הוא גם הכינוי בגרמנית לאגרוף קפוץ, סמל של פאשיזם ומהפכה, מה שמקנה לבחירה באדום משמעויות נוספות..

(ואולי בכל זאת היא חלק מהפרפורמנס? (

מצבי קיצון, ביקור בביאנלה לנייר במוזיאון א"י (טעם אישי בהחלט)

זוג מבקרים מול העבודה של דינה גולדשטיין ושלומית יעקב, צילום: לילך בר-עמי

ריקמת צלבים דמוי ארנבונים על הטוניקה של האישה - 

לרגע בכל זאת הבנתי את חשיבותה של תערוכה מסוג זה.

אז הנה הלכתי לביאנלה לנייר בארץ ישראל – מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב,

למדתי שכדי לצלצל בפעמון – לעצור את האוטובוס לוחצים על הכפתור הצהוב

מבין הארבעה, מישהי נחלצה לעזרתי לחצה ואמרה לי צהוב צהוב. ( 23 שנה גרתי בעיר תל-אביב, רוב הזמן נסעתי במונית הצהובה – קו 5, שם אין כפתורים, רק מילים וכפות ידיים שמעבירות כסף מיד ליד ליד עד ליד של הנהג) ירדתי בסמינר של הקיבוצים, הלכתי בכיוון ההפוך, חזרתי על צעדיי, פסעתי תחת השמש הקופחת, למרות "הסתיו", שלהי ספטמבר, עד בניין רוטשילד – שם בבניין על שם הברון הידוע, יש ביאנלה לנייר, זו למעשה כבר הביאנלה השלישית והשנה החלטתי ללכת לראות. ולו רק בגלל שנייר מהווה חלק מהחומרים שמעסיקים אותי וגם כדי לספר סוף סוף לגברת מ', שחוקרת בין היתר את עבודות הנייר שלי, שהשנה התאמצתי והלכתי לביאנלה לנייר – למוזיאון א"י.

השנה גם הבנתי למה לא הלכתי בשנה הקודמת וזו שלפניה, אולי כי הרגשתי מה שחשבתי שארגיש בביאנלה לנייר, זה לא קשור ל"מצבי קיצון" ואף לא קרוב לכך, זה לא טוב או רע, זה גם לא רע או טוב, זה בטח קשור לטעם אישי ותו לא ואולי לא רק, זה גם לא WOW או ההפך מזה וגם קצת כן, אז מה?, זה נע בין אותם רגשות שנייר יכול לעורר, הרבה נייר בחלל לא ממש גדול, איך אוכל להכיל 65 יצירות, חשבתי לעצמי לפני שנכנסתי לאולם התצוגה במוזיאון, מהר הבנתי שבקלי קלות, לולא הרעש של המדריכה שדיברה בקולי קולות, הסבירה לקבוצה מאורגנת של אנשים מבוגרים, פרטי פרטים על כל יצירה ויצירה, על דושאן והמשתנה, על הסיגריה של בלו סיימון פיינרו, על הכדים שנוצרו מספרי אנציקלופדיה תרבות, האהובים עלי במיוחד, "שהאמן או אמנית לא רצו להשאיר ברחוב", כן אני אוהבת נייר ופטנטים, קראפט, טכנולוגיה, המצאות, חידושים, בוודאי קונספט וגם WOW ועוד WOW ו"איך הוא עשה את זה", וכמו שאמא אחת אמרה לילדים הסקרנים שלה: "זהו מספיק הגיע הזמן ללכת, לא חייבים להבין הכול", ובטח קשה להתרכז כששתי מדריכות מתחרות על האקוסטיקה של החלל הדחוס והמזגן לא ממש מקרר, אני שתמיד קר לי באולמות מסוג זה השארתי את הקרדיגן בתיק, וכן - לא חייבים להבין הכול בעולם המורכב הזה, אולי צריך לתת לחושים לעבוד ופחות לראש..

אני גם אוהבת רבים מהאמנים שמשתתפים באופן אישי ומקצועי, כקולגות, מכרים או סתם ידידים לדרך ואת העבודות שלהם, הם טרחו והשקיעו לטובת הביאנלה לנייר ובטח שמחו לקחת חלק, בכל זאת ביאנלה. אבל משהו לא עובד, לפחות בתודעה שלי, אולי זה הקסם שחיפשתי בחושים ולא במילים, אולי זה אפקט הWOW שהתעייפתי ממנו מזמן, בטח כשהוא עומד בפני עצמו, ללא כל הקשר שמצדיק את קיומו. הלוואי ויכולתי להגיד מה זה, הדבר הזה שלא עובד, בטח לא יכולתי לעשות יותר טוב ורק להצדיע למי שטרח ועשה ..

אולי זו התאורה, הדחיסות, אולי הרעש שהיה בדיוק בזמן שביקרתי. בעודי מחפשת את הכרטיס שרכשתי בכניסה להראות אותו בפעם השנייה, הפעם לשומר שיושב בכניסה, (כשיצאתי כעבור כשעתיים הוא נרדם) כבר הבנתי שהזמן לא ממש נכון, זו שעת אנשי היום - הרועשים, מדריכים ועוד תכונות "מסחריות", שהן בוודאי חלק מכל העניין לשמו נוצרות ביאנלות לנייר, לקרמיקה, לעץ, לקראפט וכד וכד וכד

אולי זו ההרגשה הזו שחשבתי שארגיש בזמן הביקור ובכל זאת ציפיתי שמשהו יקרה, קסם כלשהו, סיני או יפני או מזרח אסיאתי או לפחות מזרח תיכון, תכונות נייר קדומות, שמימיות שלא הצלחתי להרגיש, אולי זו אני, בטוח זו אני, חושיי שקההו..

כן יש שם יצירות מעולות של אמנים נפלאים, חלקם אני ממש אוהבת, שלא לומר מעריצה כי אני לא מעריצה אנשים, אפילו לא את ראש הממשלה חחחחח, והיצירות הנפלאות האלו בוודאי יכלו לעבוד מצוין, חלקן אף עשו את זה בגלגול הקודם בחלל שאינו קשור לביאנלה – טריאנלה וכיוצא בזה, קטונתי מלבקר את מי שטרח והתאמץ, זו רק ההרגשה שלי ולא אפרט יצירות ואמנים - גם את אלו שאהבתי במיוחד ללא קשר למקום, כדי לא לפגוע באחרים לא פחות טובים, אחרי הכול איני מבקרת אמנות, אלא סתם מבקרת "אמנית", רק את עצמי אני יכולה לבקר וגם זה בעירבון מוגבל מוגבל. 

ובכל זאת שווה היה ללכת תחת השמש הקופחת כאמור, של סוף ספטמבר, עד מוזיאון ארץ ישראל, (הצטערתי שלא חבשתי את כובע הקש רחב השוליים והסתפקתי בקסקט השחור)  גם כדי להיות סוף סוף בביאנלה לנייר, להבין במה מדובר.. וגם כדי שאוכל לספר לגברת-חוקרת מ' שהנה סוף סוף הייתי, חוויתי, טרחתי, סימנתי וי. V

וגם

גם בגלל תערוכה קטנה ומקסימה - "אודסה-תל-אביב", לא מצאתי כל אזכור לקיומה בדף התערוכות שניתן לי בקופת המוזיאון (כנראה שעדיין לא נפתחה, גם לא מצאתי את שם האוצר/ת), בקומת הכניסה של בניין רוטשילד, 3 אמנים עולים מחבר העמים עוסקים בתחושה של חיים בין ישראל ובין רוסיה, זהות מעורבבת, בין חיספוס מקומי לבין נוסטלגיה, חלום, גלות וזרות סובייטים, מזרח אירופים. בין מדבר לשלג, בין חנוכה לכריסמס, בין לבין.. תצלומים נהדרים של אנג'ליקה שר ואמנית אחת צעירה שלא הכרתי, אמנית שמייצגת דור חדש, אולי זה "דור היו טיוב" (יוטיוברים) אנשים צעירים שעושים סרטים על עצמם, על החיים שלהם ומעלים לרשת. קוראים לה קסניה סובה, היא ניחוח רענן, היא מצחיקה ומקסימה, היא אולי מה שחיפשתי בתערוכה של הנייר. 

Tacita Dean

אמנות שאני אוהבת

Tacita Dean

(נ. 1965 אנגליה, קנטרברי )

חיה ועובדת בברלין

שייכת לקבוצת האמנים הבריטים הצעירים (YBAs), (כבר לא כל כך צעירים), אלה שכוכבם דרך בשנות התשעים (1988) בזכות האספן צ'ארלס סאצ'י.

Dean  היא אמנית של FILM, הסרט הוא גם החומר המרכזי באמצעותו היא יוצרת וגם הנושא המרכזי שמעסיק אותה, דרכו היא מעלה שאלות אודות שימור זמן וזיכרון. במסגרת יצירתה מנהלת Dean "מסע צלב" שמטרתו לשמר את השימוש בטכנולוגיות האנלוגיות.

לצורך יצירתה היא משתמשת בסרטים של 16מ"מ ו35מ"מ.

Dean אומרת כי בעוד שהצילום הדיגיטלי עוסק בידוע (Know) הצילום האנלוגי עסוק בלא-ידוע (Unknoun). היא נמשכת בתוך תהליך היצירה, לאותם מקומות של "חוסר וודאות" הפתעות וקסם, שיכולים לקרות רק בעבודה עם טכניקות אנלוגיות, למשל גוונים אפורים, כתמים ו"תאונות" קסומות, מצבים שמלווים בחוסר שליטה מוחלטת על החומרים ויכולים להתרחש רק בתהליך הצילום והפיתוח האנלוגי של סרט הצילום, או רק בעריכה ידנית של סרט הקולנוע.  

במהלך שנות התשעים הים היה הנושא המרכזי ביצירתה. היא חקרה את תנודותיו המשתנות דרך סיפורו הטראגי של Donald Crowhurst, איש עסקים בריטי ומלח חובב שמצא את מותו בתחרות יאכטות יוקרתית, בה השתתף במטרה לזכות בפרס כספי שהובטח ע"י העיתון The Sunday Time, כדי להציל את העסק שלו. דין ניכסה ליצירתה את  העושר המטפורי של האוקיינוס, ספינות טרופות, מגדלור וכד'.

ב1977 יצרה סרט אודות הניסיונות הנואשים שלה למצוא את עבודת האדמה "מזח לולייני" (Jetty Spiral) של Robert Smithson באגם הגדול והמלוח בצפון מדינת יוטה.

בשנים האחרונות Dean יצרה בין היתר סרטים על אמנים והוגים שהטביעו את חותמם על התרבות והאמנות במהלך חמישים השנים האחרונות, ביניהם: Mario Merz, Leo Steinberg, Julie Mehretu, Claes Oldenburg, Cy Twombly,  David Hockney ועוד

ב2006 היא צילמה סרט על בית החרושת של  Kodak במזרח צרפת, המעוז האחרון באירופה בו המשיכו לייצר סרטי צילום של 16 מ"מ, מספר שבועות  אחרי שצילמה, המקום נסגר.

במרץ 2012 הציגה את היצירה FILM ב"אולם הטורבינה" של מוזיאון טייט מודרן, יצירה שממשיכה את העיסוק שלה בסרטי הצילום ובטכנולוגיות האנלוגיות, עיסוק שבא לידי ביטוי באופנים שונים לאורך כל יצירתה. מעניין במיוחד אופן הטיפול בנושא זה באחד הפרויקטים היותר מוקדמים שלה - FLOH  (2001),  בזכותו אפשר להגיד מצאתי עניין רב באמנית זו, (חוץ מהצליל של שמה שאהוב עלי במיוחד Tacita Dean, שמה המלא דרך אגב הוא  Tacita Charlotte Dean).

FLOH הוא הכינוי בגרמנית לפשפשים

במהלך 7 שנים הסתובבה Dean בשווקי פשפשים באירופה ובאמריקה במטרה לחפש תצלומי משפחה ישנים, היא קנתה אלבומי משפחה, אלבומים שהגיעו לשוק לאחר שבעליהם נפטרו. אלבומים שבין דפיהם הדביקים נשמרו באהבה זיכרונות של אירועים מיוחדים, חגים, מסיבות, חופשות ושמחות משפחתיות.

Dean יצרה ספר בשני חלקים, בו הציגה 163 תצלומים שבחרה מתוך שלל הדימויים שאספה במהלך השנים, היא הדפיסה מהדורה של 4000 עותקים חתומים וממוספרים. הדימויים מוצגים בספר ללא הסברים, ללא כותרות, ללא טקסט. Dean ניתקה את הדימוי מההקשר המקורי ויצרה "הצבה" חדשה בתוך דפי הספר.  לדבריה אופן תצוגה זה משאיר את הדימוי - התצלום בתוך "השקט", אותו שקט ראשוני שבו היא מצאה אותו בשוק הפשפשים - שתיקתו של האובייקט האבוד.

בשלב מסוים היא הפסיקה לבקר בשווקים מהחשש שתימצא עוד תצלומים שיתאימו לספר, אולם בהמשך התהליך הבינה כי אין גרסה סופית לאוסף שיצרה ולא יכולה להיות. היא גם מדברת על כך שבעתיד הספרים יחזרו למקור - לשוק הפשפשים, אולי ימכרו מחדש, לאספן אובססיבי, אחד כמוה, אדם שכנראה עוד לא נולד, מישהו שיבוא לשוק כדי לחפש שרידים מן העבר.

מה שאולי מסביר את התעקשותה של האמנית על שימור העבר, "העבר שהוא העתיד", העתיד שאוטוטו יהיה עבר. הדורות הבאים שלא יכירו את הטכנולוגיות האנלוגיות, לא ידעו איך להשתמש בהן, בדומה לצייר שאינו יודע לרשום או לצייר ציור שמן על פי השיטות המסורתיות, (אותו ויכוח שכיח במכללות לאמנות לגבי תוכן השכלת הסטודנט).

 Adam Bell בבלוג שלו אמר על הספר FLOH כי הוא "שירת הברבור" של הצילום האנלוגי, אך נראה שזה לא המניע של Dean באקט זה של איסוף ושימור התצלומים, אקט שעלול גם להיתפס בקלות כעיסוק רומנטי בנוסטלגיה, אך גם לא בזה עניינה של האמנית וגם לא בשאלות של מקור והעתק או ניכוס, מושגים שכיחים ביחס לחומרים בהם היא עוסקת.

ל Dean אין שום כוונה להספיד את הצילום האנלוגי. בדיוק ההפך. היא מדברת על שימור העבר, החומרים, הטכנולוגיות, הטכניקות האנלוגיות לטובת העתיד, לטענתה הדיגיטלי והאנלוגי צריכים ויכולים להתקיים בד בבד זה לצד זה. באמצעות יצירתה היא מתריעה מפני הסכנה של "איבוד העבר", לכאורה נראה שהמעבר מעידן לעידן, מהאנלוגי לדיגיטלי הוא דבר של מה בכך, לחיצה על כפתור לעומת עכבר, ("זבנג וגמרנו"), פועלה של דין הוא אפילו לא ניסיון להשהות את הזמן, אלא לשמר את הטכנולוגיות הישנות, בהן השתמשו לצורך שימור זיכרונות ותיעוד במהלך כ- 100 שנים, לצד אלו החדשות, למען הדורות הבאים.

כוחה של יצירתה של Dean טמון בתחביר החדש של הדימויים על גבי המצע, דפי הספר, אותה הלחמה עדינה, אינטואיטיבית, שיוצרת רגע כל כך שברירי, כזה שתכף יעלם, ימחק ביחד עם שקיעת הטכנולוגיה הישנה, העולם הישן, ביחד עם הדמויות האנונימיות - שותקות, אפורות, אנשים שנשכחו אי שם בתוך כוכים אפלים, בשווקי פשפשים, מבטם המטושטש אל עבר אופק לא נראה - צלם לא ידוע - עתיד לא ידוע..

(נ.ב. במקרה השבוע ראיתי באחד הלילות בYES דוקו את הסרט "פוטו פרג", סרטו המרגש של קובי פרג'. לראשונה התוודעתי לסיפור המורכב שמסתתר מאחורי האיש שמצלם את תמונות הפספורט הכי מוצלחות בעיר, זה שתמיד מתעקש שאחייך. בגלל המעבר לביומטרי לצערי לא אוכל עוד להשתמש בתמונות שעשה לי. בסוף הסרט פרג' האחיין (יוצר הסרט) יושב לצד דודו, חוף ים, הם מביטים לעבר האופק, הדוד מלמד את האחיין להשתמש במצלמה האנלוגית שלו, מצלמה איתה הוא מתעקש להשתמש עד היום)

קישור לוידיאו - דפדוף בספר FLOH (הלוואי והיה לי עותק, רק אחד)

https://vimeo.com/39338171

Miwa Yanagi

אמנות שאני אוהבת

Miwa Yanagi

(נ. 1967 יפן)

ידועה בעיקר כאמנית וידיאו אך עוסקת גם במיצג וצילום סטילס. הנושאים שמעסיקים אותה נעים סביב אורח חייה של האישה היפנית, נשים צעירות שתפקידן הוא לשרת את הציבור, נשים שמעוצבות בידי חברה פטריארכאלית, לעומת נשים מבוגרת שעברו את גיל הפוריות והן באופן יחסי משוחררות יותר מתכתיבי החברה.

אחת הסדרות הידועות שלה "נערות מעלית" נוצרה בעקבות מיצג שעשתה בגלריה בקיוטו. מיצג שבמרכזו נערה אישה צעירה שעובדת בתוך קופסא צרה, מידי יום היא צריכה לחזור שוב ושוב על אותן פעולות.

המיצג הנ"ל התפתח לסדרת תצלומים מרשימה "נערות מעלית" וסדרות נוספות שנוצרו בעקבותיה. הנשים לבושות בתלבושת אחידה, מדים אפנתיים, מראן מושלם כשל בובות ברבי, הן מוצבות במקומות שנראים כחללים גדולים ריקים, אולי קניונים או מסופים בנמל תעופה. הן מסמלות את החברה הקפיטליסטית – פטריארכלית, עוד חלק במכונה המשומנת היטב שנשלטת עי גברים,  בחלק מהתצלומים הנשים מביטות במוצרי צריכה, התבוננות שמייצגת את האובססיה של החברה המודרנית למוצרי צריכה, בעצמן הן הופכות למוצר.

Yanagi  מושפעת גם מהצלמת הידועה  Vanessa Beecroft.

(מעניין גם לראות את עקבות יצירתה באמנות ישראלית עכשווית, אפילו מהזמן האחרון)

סדרות נוספות שמרחיבות את עיסוקה של Yanagi באישה היפנית לצד מסורת ומיתולוגיה יפנית. "הסבתות שלי" ו"סיפורי אגדה".

יצירתה של Yanagi נחשפה למערב רק בשנת 1996 בעקבות מפגש אקראי עם הצלם/אמן היפני המפורסם Yasumasa Morimura , שראה עבודות שלה בביתה, ששימש אותו כסט לפרויקט שלו. הוא הזמין אותה להציג בתערוכה קבוצתית בגרמניה לצד אמנים כמו  Cindy Sherman ו - Jeff Wall .

קישור לאתר האמנית

http://www.yanagimiwa.net/e/index.html

שנה למיצב "כריסמס" שהצגתי בבית האמנים תל-אביב בקיץ 2016

Lilach Bar-Ami 2016 ©

כמעט שנה.. למיצב "כריסמס" שהצגתי בקיץ 2016 בבית האמנים ת"א במסגרת התערוכה "ירוק סלדון" לצד אמניות מרתקות (ענת מיכאליס לוי, אלחנדרה אוקרט ואמניות אורחות מסין ויפן: לו יאנג וקימיקו יושידה) אוצרת ניצה פרי.
(וגם כמעט שנה לעזיבתי את העיר האהובה ו"יקרה" (תרתי משמע) תל-אביב, מיד  בסוף התערוכה הנ"ל.)

3 דימויים מרכזיים מתוך המיצב שהצגתי:

 טפו טפו טפו (שטיח מלח)

"להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו (צילמה וערכה הדר מיץ)

פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) ודימוי של לביאה טורפת זברה מתוך המגאזין "נשיונל ג'יאוגרפיק"

לילך בר-עמי, טפו טפו טפו (שטיח מלח) 2016

Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm

לילך בר-עמי, "להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו 2016

(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

לילך בר-עמי, פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) 2016

"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic

 (116x40 cm (each

ועוד משהו שקשור:

כשעוברים דירה מוצאים אוצרות. משום מה רק אתמול שמתי לב לנוכחות של חוברת קטנה במדף הספרים שלי, מסתתרת בין אוסף הקטלוגים, חוברת שהיא חלק מעבודת מחקר שנעשה בשנות השבעים אודות תרבות חומרית שחלפה, תרבותם של יהודים מדרום מרוקו.

הכותרת על כריכת החוברת: "ממרוקו לשלומי" שרידיה של תרבות חומרית.

מטרת המחקר בעיירת הפיתוח שלומי היה לבחון מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש.

(החוברת הגיעה אלי איכשהו ממדף הספרים של אימי היקרה אילה כהן בר-עמי (נולדה במוגדור) שבשנות השמונים למדה אמנות במכללת "אורנים" והתמחתה בכל מה שקשור למלאכות יד מסורתיות.) 

(היחסים בין הקיבוץ בו גדלתי לבין עיירת הפיתוח הסמוכה שלומי היו מורכבים, יחסים מהם ניתן ללמוד הרבה על הטעויות שנעשו, גם אם בשוגג, ביחס של המדינה אל חלק מה"עולים החדשים".. אבל זה כבר סיפור אחר, כזה שראוי לחלל מיוחד, שעומד בפני עצמו).

תיכננתי לצטט קטע מהחוברת העוסק במיגוון הרב של סוגי השטיחים שמקורם בדרום מרוקו, במוטיבים המסובכים ואפילו באוצר המילים המציינות שטיח: זרביה, חנבל, חצירה, סעידי, עבאנה, ובזארה.

אולם הנה קטע קצר שנגע לליבי מתוך החלק האחרון של החוברת שעוסק בסיפורים של אנשים תושבי שלומי:

"כשבאו אלינו "הציונים" לרשום אותנו אמרו לנו שמלבושינו והתכשיטים שלנו לא מתאימים לארץ- ישראל ושעלינו להשאיר אותם במרוקו. הכניסו בנו פחד: באנו מהר והשארנו הכול. לא מכרנו דבר. אפילו את הצמידים שעל ידי הורדתי והשארתי שם, אחד מהם נשאר תקוע על ידי ולא ירד: הוא היחיד שנשאר לי. מזל שלהם (מזל דילהום: של הערבים) השארתי גם שרשראות "כלאכל" (הסיכות שבהם השתמשו להחזיק את האזאר) השארנו הכול, השדות והצאן."

ידידה כלפון-סטילמן

ממרוקו לשלומי

שרידיה של תרבות חומרית

עמ' 72