יום ראשון, 23 באפריל 2017

הסיפור על סבתא של אלה

לזיכרה של אלה אמסטר






23.4.2017

היא ביקשה ממני להמשיך את הסיפור, באופן לא מודע, אולי מודע, הסיפור על האישה שקפצה מהגג, רק כדי לא ליפול בידי הנאצים, בעודה בחיים. הסיפור של סבתה של אלה, אימו של אביה, סבתא רבתא של בן זוגי. המעט שאני יכולה לעשות הוא להמשיך את הסיפור של אלה, שהלכה מן העולם הזה לפני שנה.

התצלום ניצב בסלון הבית, על השידה החומה מעץ מהגוני, אולי עץ אחר, מהגוני נשמע יפה, קצת רומנטי. בכל ביקור שלי בבית של משפחת אמסטר, במהלך שלוש עשרה השנים שהכרתי את אלה, היא סיפרה לי על קורות האנשים מהתצלומים. כמו מנטרה, שוב ושוב היא סיפרה את אותו הסיפור, הסיפור של האנשים שמופיעים בעשרות התצלומים, שחור לבן, חום אדמדם וספיה, מפוזרים ברחבי הבית הגדול והמטופח. האנשים האלו הם חלק בלתי נפרד מהבית, כל שכן מחייה, היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב, כדי שהיא לא תשכח, כדי שאנחנו לא נשכח. 

בתצלום שמונח על השידה בסלון - סבתה של אלה, אמו של אביה, סבתא רבתא של נתן. זו האישה שצועדת ברחוב פולני, לבושה במעיל שחור אוחזת בידה האחת תיק קטן, זו האישה שאימה של אלה רחל "רושקה", אסרה עליה לדבר איתה, היא לא מרשה לביתה לדבר עם החמה שלה, היא לא מרשה לילדה לדבר עם סבתא שלה.

אלה נהגה לומר – "היא הייתה גיבורה, כשהגרמנים הגיעו אל ביתה, היא לא רצתה ליפול לידיים שלהם, אז היא קפצה מהחלון, אני יודעת את זה, כי חייל מהבריגדה סיפר לי את זה בארץ, אחרי המלחמה." 
אלה עלתה ארצה עם הוריה רושקה ורומק לפני המלחמה, כשהייתה בת ארבע.
עיניה דמעו, כשסיפרה לי בפעם המי יודע כמה על כך שאימה, לא הרשתה לה לדבר עם הסבתא.

הסיבה כפי הנראה, בגללה רושקה, אימה של אלה, לא אהבה את חמתה, טמונה בכך שהוריו של ירחמיאל (רומק), כלומר הסבתא ובעלה, סבורים היו שהכלה רושקה אינה מספיק טובה לבנם.
אולם רושקה, הוי רושקה, נערה טובה מבית טוב, בית דתי, לא ויתרה על אהבתה לרומק, היא הייתה יפת מראה, היא ידעה איך להפעיל את קסמיה על רומק הצעיר והנאה מאוד, אך גם "פרפר", איך ללכוד אותו ברישתה, על אף "כל הבחורות" ועל אף דעתם של הוריו.

עוד זכרה אלה שבבית סבתה היו שלוש מדרגות שהובילו לארון, "שם היא שמרה את הממתקים לנכדים".





אתמול הבטתי שוב בתצלום הסבתא הגאה, צועדת ברחוב הפולני, לראשונה הבחנתי בילדה הקטנה ואימה, או המטפלת שלה, צועדות גם הן ברחוב, ממש מאחורי הסבתא. היתכן שמדובר באלה והמטפלת שלה?, הדמויות הזכירו לי תצלום אחר בו נראות אלה והמטפלת שלה. האם יכול להיות כי הדמויות האלו ברקע הן הסיבה לכך, שבכל פעם שאלה דיברה על הסבתא, היא הזכירה את זה שאימה לא הרשתה לה לדבר איתה, כך ברחוב הן חלפו על פני הסבתא, מתעלמות ממנה. התעלמות שהעיבה על ליבה הצעיר של הבת שצייתה לאם. 

האם אלה הייתה מודעת לנוכחות של דמויות הבת והאם או המטפלת ברקע התצלום? האם צלם רחוב צילם את התמונה, ממש רגע אחרי שהבת והאם (או המטפלת) חלפו ברחוב על פני הסבתא, האם הצילום צולם בעוד יום אחד מהימים, בהם חלפו האם והבת ברחוב על פניה של הסבתא, כשהן מתעלמות ממנה.

האם בשביל אלה נוכחות הדמויות ברקע של האם והבת הייתה כה בהירה, עד שלא הייתה צריכה לציין את זה במילים, נוכחות שבאה לידי ביטוי ברגש, דימוי שמעלה רגש מיידי, בדרך כלל מייד אחרי שסיפרה את סיפור הגבורה של סבתה שקפצה מהגג, נזכרה בכך שאימה לא הרשתה לה לדבר עם הסבתא ברחוב ובכתה. (כנראה זו ילדה אחרת. אבל האיזכור קיים).

למטה אלה והמטפלת צועדות ברחוב הפולני.






אלה כאמור אהבה לדבר על הדמויות מהצילומים, כששאלתי שאלות, היא הפליגה בזמן, צללה את תוך ההיסטוריה המשפחתית, עברה, הילדות שלה, העצב שלה, השמחה שלה, אחרי שהיא נפטרה הסתבר שיש עוד מאות תצלומים ברחבי הבית הגדול, עשרות אנשים שאת סיפורם לא נדע לעולם. בכל פעם אני מחברת עוד חלקים מתוך הפזל הגדול, של משפחות קילשטיין ומורטקוביץ, הוריה של אלה, שלימים התחתנה עם קורט והפכה לגברת אמסטר. אבל זה כבר סיפור אחר..


נ.ב. התמונה של הסבתא צועדת ברחוב נסרקה מהתצלום בסלון, שהוא סריקה של המקור, אין לי מושג כרגע איפה המקור. אחפש. לצערי אין לי מושג גם מה שמה של הסבתא?

תמונה נוספת של הסבתא צועדת ברחוב הפולני. סגנון לבוש דומה, יותר קליל, כנראה יום אביבי בפולניה, מי זו לידה? 








רושקה היפה, אמה של אלה, בצעירותה







אלה הקטנה עם הוריה ואחיה, כנראה קצת לפני שעלו ארצה (אולי כבר בארץ?)






יום שישי, 14 באוקטובר 2016

כריסמס 2016, מיצב, בית האמנים תל-אביב






Lilach Bar-Ami
  Christmas, Installation
in the group exhibition
Green Celadon
The Artist House Tel-Aviv 2016
Curator: Nitza Perry

 artists: Alejandra Okret, Lilach Bar-Ami, Anat Michaelis Levi, Kimiko Yusida, and Lu Yang

לילך בר-עמי
כריסמס, מיצב
בתערוכה הקבוצתית "ירוק סלדון"
בית האמנים תל-אביב 2016
אוצרת: ניצה פרי





Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, Collage


הערגה למזרח הקרוב רחוק מביא את לילך בר-עמי ליצירת הכלאה בין נופים ישראליים טיפוסיים לבין נופים יפנים או מזרח אסיאתיים. המיזוג בין המקומי והמוכר לבין הזר והמסוגר, יוצרת הקבלה בין המזרח התיכון לבין מזרח אסיה. ההתמזגות הזו ניבטת בכל העבודות, החל מעץ תמר שמבצבץ בעבודות פגודה ומגדל, מבעד לשכבות הנייר לצד שמש אדומה, מבנים המזכירים פגודות או מקדשים ממזרח אסיה לצד מבנים הקשורים לנוף המקומי, החלוצי, דימויים של חומה ומגדל. בר- עמי יוצרת הכלאה בין מקום מקודש ומקום חילוני, נצחי וארעי, וכחלק בלתי נפרד מסמלי הישוב בו גדלה.



Lilach Bar-Ami, Christmas 2016, Installation


במיצב טפו טפו טפו עושה בר עמי שימוש בטבע ובריטואלים שנובעים ממנו, באמצעות דו שיח בין טבע פיסי למלאכותי, בין פנים וחוץ ובין מזרח קרוב לרחוק. המלח נחשב בדת השינטו ביפן כגורם מטהר, מתגוששי הסומו משליכים מלח אל הזירה לפני כל קרב, על מנת לטהרה, כאשר במשמעותו היהודית המיסטית משמש המלח גם בקמעות כסגולה נגד עין הרע. 





Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm


עבור בר-עמי המזרח הוא תרבות בת כלאיים של היום, לדבריה, סבתה פיבי שעלתה ממרוקו, לא נקלטה מעולם במקום החדש, בארץ ישראל. הזיקה אל המסורת נעה דרך קיום הרמוני בין ניגודים, כפרגמנטים של זהות. בתהליך עבודתה היא מבטאת את הצורך להתחבר אל העבר ואל המקורות שלה דרך תהליך פרוק והבניית זהות חדשה. 

בעבודת הוידאו להפיל כד מקזבלנקה מתגלים תוך כדי ריקוד ונחשפים, היבטים רבים המשותפים למזרח התיכון ולמזרח הרחוק. רעלה בדומה לקימונו יפני משמשת כעטיפה או אריזה של פני האישה וגופה ודרכה יש ניסיון למשמע האישה ולצמצם את מרחב הפעולה שלה. ניתוץ הכד ע"י הרקדנית, הוא שבירת הקודים המסורתיים ומחאה על הגבלת החופש של האישה, הן המזרחית והן היפנית, אשר שתיהן באות מתרבות המדחיקה את האני.


קישור לוידאו "להפיל כד מקזבלנקה" 2016
צילום ועריכה: הדר מיץ

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video







(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

בספרו המושחז והמרתק של פרנץ פאנון, (Fanon Frantz)  "מקוללים עלי אדמות", הוא מציג את הרעלה כתרגום ללאומיות המקומית החדשה, שגורמת בשיאיה האבסורדיים להתאהבות במאפיינים החיצוניים עד כדי אימוץ האקזוטיקה. לטענתו, כאשר אדם מערבי מביט בעולם הלא מערבי הוא רואה לעתים את ההשתקפות של עצמו ושל התפישות שלו ולאו דווקא את המציאות הממשית של העולם הזה.  צורת המבט הזו ברעלה מקבילה לטיפול שעושה בר-עמי בקולאז דיגיטלי עם תצלום של פליקס ביאטו, עיניים מערביות. ביאטו, צלם איטלקי מהראשונים שצילמו ביפן במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, חשב על דרך להראות את האנשים מיפן למערב. בתצלום הוא "מחפצן" את הסובייקט והופכו לאובייקט, סחורה שתתאים לצרכי השוק המערבי. 



(Lilach Bar-Ami, Western Eyes 2015, Digital collage with a Photography of Felice Beato (1832-1909
 Light box, 43x32 cm

ניכוס המבט המערבי על האחר, הנחשק, האקזוטי בא לידי ביטוי דרך העבודה כריסמיס המשלבת עץ חג מולד, פריחת הדובדבן, יחד עם נוף ישראלי טיפוסי. ההכלאה שעושה בר- עמי יוצרת מעין 'סובניר' מזכרת לתייר, פעולה אשר מעלה את הערך הנקוב של החפץ ע"י שבירת גבולות בין האמנותי למסחרי, בין צילום מטופל לרדי מייד והיעדר היררכיה בין אמנות גבוהה ונמוכה. 




Lilach Bar-Ami, Christmas 2014, Retouched photography, Light box, Readymade, 43x32cm










"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic
 (116x40 cm (each












Lilach Bar-Ami, Mountain 2015, an image from the internet, digital print, sequins and thread, 37x23 cm






Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, An image from the Internet, digital print, Sequins , Thread, 32x24.5 cm



Lilach Bar-Ami, Pagoda & Tower 2016 Glued paper cut in layers, Tracing paper, light box, 30x30 cm






Lilach Bar-Ami, Mountain 2016, Glued paper cut in layers, light box, 30x20 cm





יום ראשון, 12 ביוני 2016

ליל שבועות. סוד.



במשק הילדים (אמא, אחי ואני)
צלם: אלי בר-עמי



פעם מזמן, בילדות, בכיתה ג' או ד', בחג שבועות, חברתי מ' ואני הלכנו למשק החי, שם לקחנו זוג אפרוחים, כדי להביא אותם כביכורים לטקס החג, לבמה הגדולה שתוצב על הדשא ליד חדר-האוכל. לכבוד האירוע צבענו את זוג האפרוחים, קישטנו אותם בצבעים של גואש, אלו היו אפרוחים של ברווזה או אווזה, כלומר לא של תרנגולת, הציור שיצרנו על גבי גופם הקטן נראה כמו כתם צבע חסר צורה וכלל לא מצא חן בעיננו, לכן שטפנו את האפרוחים בבריכה הירוקה, שהייתה מוצבת במרכז השטח, התחום בגדר ומכונה "אווזיה", כתוצאה מכך שטבלנו את גופם של האפרוחים במים הם מתו. כן האפרוחים מתו. אני לא זוכרת איך בדיוק זה קרה, אבל אני זוכרת שהם מתו וגם שזה ישב לנו על הנשמה, כמו משהו מעיק נורא, דבר לא טוב שעשינו, אמנם לא בכוונה, אבל אנחנו הרגנו זוג אפרוחים של ברווזה או אווזה. זה הרגיש בגוף דומה להרגשה הזו שכבר הכרנו מאותו יום בו נגענו בקן של סנוניות, קן שמצאנו במקלט של בית-התינוקות, הבנו שבגלל שנגענו בקן, הסנוניות לא ישובו עוד לעולם, לכן לקחנו מהקן את הביצים הזעירות ושמנו אותן על הרדיאטור בבית- הילדים, מקוות שהן יבקעו ומהן יצוצו גוזלים, מה שכמובן לעולם לא קרה, מקסימום הביצים הזעירות והרכות הפכו לקשות.

ליל שבועות, בעצם כל מה שכתבתי עד עתה על אותו סוד ילדות שקשור לאפרוחים שמתו אינו לרוחי. הנה עכשיו אני כותבת את זה שוב: פעם בילדות הייתה לנו כוונה טובה, לפחות כך חשבנו, להביא זוג אפרוחים מהודרים לטקס הביכורים, לבמת החג הגדולה והלבנה, שהוצבה על הדשא הירוק, ליד חדר-האוכל, עוד קודם לכן האפרוחים מתו בשוגג, כתוצאה מכך ששטפנו אותם בבריכה של האווזים.

יום שלישי, 31 במאי 2016

המקרה עם העורב




המקרה עם העורב
(12.5.2011)





Alex Prager 2008


יום רביעי, בערך שבע וחצי בערב, הלכתי ברחוב, מאוכזבת מכך שגם הכספומט השלישי שבדקתי אינו מוציא כסף, חייגתי בנייד לק', אמרתי לו: נבואות הרב מתגשמות, אין כסף בקיר. בזמן ששוחחתי עם ק' עורב תקף אותי בראש, יכולתי להרגיש איך זוג רגליו - ציפורניו מכות בי בעוצמה, ננעצות בקרקפת, מישהי צעקה, "תיזהרי", מבוהלת זזתי אחורה, האישה הסבירה לי שהוא מגן על הגוזל שלו, לא ראיתי שום גוזל, האצתי את צעדיי, בעזרת כף היד מיששתי את הראש, מזל ששערי עבה..

בראש היו בעיקר מחשבות על טטנוס ותצלום של אמנית צעירה שראיתי לאחרונה.. וגם היצ'קוק..

ואם אודיע לראש העיר על כך שעורבים תוקפים אנשים ברחבי העיר, זה יעזור???
אחרי המקרה עם העורב בדקתי שוב את הכספומט בפינת דיזינגוף - ארלוזורוב, לשמחתי הוא עבד.




יום שישי, 29 בינואר 2016

תרגום מחשב מסינית 1





Lilach Bar-Ami, digital photography 2007 ©



(תורגם עי המחשב מתוך טקסט בפייסבוק של חבר יקר מסין)

אנשים מגיל מסוים לא יכולים יותר בקושי אני בעצמי
כל הדרך גשם בערפל העיניים נישאות מעלה מעריץ
את סנטה קלאוס מפהק לנשום לנשום לנשום לשתות יותר
זה טוב? אשתי אמרה שמן דגים בריא ביחד עם טופו
גם אצות חה חה.. אני יודע לליבו של גבר! על פני השטח
בתוך הגלילים נעים פילים. 


יום שלישי, 19 בינואר 2016

שיח, מפה, שחמט, שלוש גלויות נוף מן ההר




Lilach Bar-Ami, iphone photography 2016 ©







Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©








Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

השיעים חוצים את ההאוואלי



Lilach Bar-Ami, Moon 2011 ©




בעוונותיי שירתי בלבנון, במשך תקופה קצרה הייתי פקידת לישכה, זיכרון מאז:

אני תורנית, ישנה צמוד למרכזיה של לשכת האוגדה, אמצע הלילה, הטלפון מצלצל, על הקו מח"ט אחת החטיבות של האוגדה, קולו נרגש, הוא אומר לי: "תגידי לי"ב שהשיעים חוצים את ההאוואלי ", "מה?" אני שואלת, הוא מרים את קולו, צועק אל תוך אוזני: "השיעים חוצים את ההאוואלי".

אני מקישה בזהירות על דלת העץ הסמוכה, קוראת בקול רועד  "י"ב השיעים חוצים את ההאוואלי ". מעבר לדלת בוקע קול מנומנם, קולו של י"ב מפקד האוגדה, "שיתנו להם לעבור".
"שיתנו להם לעבור?" אני חוזרת על דבריו בטון ספקני, "כן" אני שומעת מעבר לדלת.

מרימה את השפופרת, אומרת למח"ט: "י"ב אמר שיתנו להם לעבור"

חוזרת למיטה, מתכסה בשמיכת הצמר האפורה, חושבת על השיעים, מי הם, איך הם נראים, מה הם לובשים, מה הם בחרו לקחת איתם כשברחו מהבית באמצע הלילה, מה הם חושבים, מה הם מרגישים, האם קר להם.

מדמיינת: נהר, גשר עץ, כמו בציור דיו סיני, של צייר לא ידוע, דמויות עטופות בדים בגוונים כהים, הנשים מכוסות מכף רגל עד ראש, הגברים אוחזים בידיהם את הפעוטים המנומנמים, על כתף אחת הם נושאים שקים ענקים, אותם יצרו כפי הנראה ממצעים, לתוכם השליכו בחופזה, כל מה שרק העלו על דעתם, שיכול להיות להם לעזר במסע הארוך הזה, מזון, בגדים, כלי רחצה, קצת תצלומים, זיכרון מהחיים, שאותותו נשארים מאחור.

לילה, ירח, השיעים פוסעים אל עבר אופק לא נודע..

"השיעים חוצים את ההאוואלי ", לעיתים המשפט הזה צץ ומהדהד בראשי, למרות שדי זמן עבר מאז, אז אני חושבת לעצמי, מה עלה בגורלם, האם הם הסתדרו, האם הם מצאו חיים חדשים, חיים טובים יותר במערב, או אולי חזרו הביתה..