כלוב
בהתחלה היה רק כלוב. לאט לאט הגיעו החיות. אלה
הראשונות מתו. מי שלא מתה ברחה. בחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על
הכלוב. כעבור זמן מה הפלא ופלא היו חיות שהצליחו לשרוד במקום החדש. התלבטנו איזה
מן חיות כדאי לגדל. עד שהבנו כי המבנה מתאים ליצורים בעלי כנף. לא תרנגולות, לא
תוכים, לא דררות, גם לא עורבים ולא ציפורים אדומות חזה. בסוף ללא קשר להתלבטות
הגיעו הטווסות. תחילה החיים שלהן התנהלו על מי מנוחות. על אף שהן היו שקופות. כן
בהחלט, הן היו מודעות לכך שאף אחד או אחת לא מבחין בהן. למרות זאת בסך הכול
היו להן חיים די טובים בכלוב אך הן לא הסתפקו בזה. בשלב מסוים הצטרפו הטווסים.
באופן טבעי הם פרשו זנב. לא. לא מדובר בכלוב זהב אבל אחרי שהטווסים הצטרפו החיים
במקום נעשו משום מה טובים פי כמה. הם וגם הן החלו לקבל תרועות ותשואות מצד היצורים
האחרים שפתאום החלו לחבב אותם. זה מאוד מצא חן בעיניי הטווסות שלמדו אט אט את
מלאכת הטווסים. עד מהרה הן הבינו את המשחק וגם למדו להתעלם מהיצורים הלא מחבבים.
הן אפילו למדו להעמיד פני לא מחבבות. נכון המשחק מעולם לא היה הדדי ו/או מושלם אך
למרות זאת הוא נתן להן קצת שמחת חיים ואפילו סיפוק מה. גם אם לרגע קט. תוך זמן קצר
הפך הרגע לעשרות, למאות, למיליונים וביליונים. פתאום החיים של הטווסות הפכו לכלוב.
מידי בוקר וערב הן פרשו זנב. נוצות מהודרות בשלל גווני הירוק, הטורקיז והתכלת, אינספור
עיניים מביטות דרך סורגי הכלוב, פוגשות אינספור אישונים בני דמותן, כמו מראות
שמכפילות ומשכפלות את עצמן. הן כבר לא היו שקופות. הן הפכו לטווסים. הן שמחו להיות
טווסים. הן שכחו שמדובר בהעמדת פנים. התחפושת הפכה לשגרת יומן. למלאכתן. לפרנסתן.
הן נהנו לישון ולקום, לאכול ולהקיא, לריב ולהתפייס וכל השאר בתוך הכלוב הלא מוזהב.
הן שכחו שבחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. נכון בלי הפרט "הלא
מוזהב" שממילא לא שינה דבר. בסך הכול הן היו שמחות. ככל שהיצורים האחרים האכילו
אותן יותר, הן תפחו וטיפחו את עצמן ואת נוצותיהן ובהמשך אף מירקו, הבריקו וצחצחו
את נוצות צאצאיהן, אותם יצורים בעלי כנף שכלל לא היה להם מושג כי מדובר בכלוב.
מילא לא מוזהב. אבל פשוט כלוב. כלוב.
19.11.2021
