טקסט 33, שכבות שינה, מים, משקל סגולי, חלום ומציאות

Lilach Bar-Ami 2010 ©

 "חכמינו הקדמונים כבר חייבו כל אב ללמד את בנו לשחות. בגיל 4-3 מסוגל הילד ללמוד בקלות לשחות, כדבר טבעי ובלי מאמץ יתר. בלמדו לשחות, מבצע הילד תרגילי ספורט, שהם מושלמים ביותר ומבריאים. עם זאת ירכוש לעצמו בטחון ויכולת להינצל מסכנת טביעה, במשך כל שנות חייו.

עובדה חשובה היא, שהמשקל הסגולי של גוף האדם הוא קטן יותר, ולו במקצת, ממשקלם הסגולי של המים. לכן מסוגל אדם לצוף על-פני המים כשריאותיו מלאות אויר, אף אם הוא שוכב ללא כל תנועה. ולמה בכל זאת טובעים? סיבת הטביעה היא רק בגלל הפחד התוקף את המתרחצים, המאבדים את עשתונותיהם ועושים תנועות בלתי מותאמות, נושמים במהירות, פותחים את הפה ובולעים מים, ואז בהכרח שוקעים במים וטובעים." (תרבות, אנציקלופדיה בהוצאת מסדה, כרך ו', עמ' 1040)

שכבות שינה כמו שכבות ארכאולוגיות, אני שרוי באחת השכבות התחתונות, נמצא עם רגל אחת בעולם החלומות והשנייה מעבר לו, בשום אופן לא מצליח להקים את גופי מהמיטה וללכת לרוקן את השלפוחית המלאה וכואבת. מים שמתפשטים אט אט בכל גופי, מציפים את המציאות הווירטואלית בה אני שרוי, הופכים ומשנים צורה מידי מספר שניות, הג'יפ נכנס לים וכל מה שמטריד אותי זה שהארנק לא יירטב או יאבד, או לפחות הטלפון הנייד יישאר בידי, ורצוי גם יבש, לפחות יהיה לי כסף לחזור הביתה, או לכל הפחות את המכשיר הנייד כדי שאוכל להזעיק עזרה, גם כשאני מנסה לרוקן את מיי השלפוחית הטובעניים בבית שימוש שדה, שבנוי מכמה יריעות ברזנט בצבע חאקי, אנשים רבים מפריעים לי ולא נותנים לי את השקט לו אני זקוק, כדי שאוכל להתרכז ולשחרר את המים הרבים שממלאים את גופי.

אני מוקף איים, יושב בין שלוליות עמוקות, ריקות מכל חי, אין לי מושג איפה המקום הזה, אני מנסה לחייג, אבל המכשיר הנייד לא משמיע קול, יתכן ואין קליטה באזור בו אני שרוי או שהוא פשוט נרטב, אני חש את הגוף שרוי על המזרן הקשה, זה הבריאותי שרכשנו לאחרונה. מעלי שכבות רבות, אינספור תקופות שינה, חלומות  סמיכים, כמו תקופות זמן קדום, פלאוליתית, נאוליתית, כלקוליתית, ברונזה, ברזל ועוד, לא נותנות לגופי לקום, למרות שבתודעתי אני יודע שקו דק מפריד ביני לבין חדר השירותים, קו דמיוני, כל כך מוחשי, קו אדום, מסמן גבול שנוצר רק בשבילי,  ובכל פעם שאני בטוח, הנה הצלחתי לחצות אותו , מגיחה לעברי סיטואציה חדשה, למשל עדר כבשים שקופות, ללא רועה, קול חליל בוקע מהי - שם, מסתלסל על פני האוויר, כמו משיכת מכחול של צייר אבסטרקט - אקספרסיוניסטי, נע בחלל בתנועה אינסופית, זוג אזני תרות אחר הקול.. מנגינה של גבינה שווייצרית, היידי בת ההרים, האוזניים מרחיקות לכת עד ההר הנשקף בקרקעית האגם המושלג, כעבור מספר שניות שבות אלי ביחד עם ההד, ההד שמשתרך אט אט בעקבות זיכרון הקול, ההד שמעלה בתודעתי את המושג "בום אל-קולי".

למרות הידיעה שמדובר במצבים הזויים לגמרי, חסרי משקל או כל קיום גשמי, אני תוהה, אולי בכל זאת הם חלק מהמציאות..

 (קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010, 

 שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)

חלומה של נערה

Lilach Bar-Ami 2006 ©

כפולת עמודים מתוך "מילון גמיש" 2006

חלמתי להיות רקדנית. אולי כי לא היה לי כישרון מוסיקלי, גם לא היה כל קשר בין "יהונתן הקטן" לקצב הנקישות, שהקשתי בעזרת מקל על משטח העץ המרובע, המבוגרים אמרו שלא אוכל לנגן על פסנתר או גיטרה, או כינור, הם החליטו שאנגן על חליל אלט. הלכתי לשיעור האלט, המורה אמרה כי עלי להתאמן בנגינה בליווי "מטרונום". ניגנתי לקצב ה"מטרונום", מאד התביישתי שאין לי קצב, ה"מטרונום" סימל בעיני חיסרון גדול, נכות קטנה, שצריך להסתיר מעיני כולם, מכל העיניים, בעיקר האוזניים של חברי הקיבוץ, ובטח כולם כולם כבר יודעים, שלילדה ל' אין קצב מוזיקלי. באחד הימים פגשתי בחדר האוכל את אמא של נורית, היא אמרה לי "שמעתי שאת יודעת בעל פה את כל המילים של "להקת כוורת" אבל את מאד מזייפת, אמרה וצחקה.  

ניגנתי שוב ושוב ושוב: דו רה מי רה מי  - סול פה מי רה דו  - סול פה מי רה דו - סול פה מי רה דו. וגם סול מי מי - פה רה רה - דו רה מי פה - סול סול סול - סול מי מי - פה רה רה -  דו רה מי פה - סול סול סול - רה רה רה רה - רה מי פה, מי מי מי מי - מי פה סול - סול מי מי  - פה רה רה, - דו רה מי - פה - סול סול סול. 

אולי יקרה נס ואהפוך לזמרת, אשיר כמו הילדים בפסטיבל הזמר. כמו נעם קניאל או לילך גליקסמן.

המורה - המחנכת אמרה להוריי שיש לי כישרון לריקוד. רשמו אותי לשיעוריי בלט בסטודיו של "מיכל שאנן" בנהריה, שמחתי, יש לי כישרון במשהו, כישרון לרקוד. בכל יום שלישי אבא לקח אותי לשיעור הבלט, כשהשיעור הסתיים הוא בא לאסוף אותי, הייתי בכיתה ג', שלוש שנים רקדתי בלט קלאסי, בכיתה ה' מירי "ילדת החוץ" החדשה הצטרפה אלי, נסענו לשיעור באוטובוס של אגד, "הנהג התורן " של הקיבוץ בא לאסוף אותנו בחזרה לקיבוץ. באחת הפעמים זו הייתה נהגת, היא לא מצאה אותנו, החלטנו ללכת לבלות בעיר במקום לרקוד, בבקר בחדר האוכל, היא סיפרה על כך לכל החברים, היא אמרה "סתם מבזבזים כסף".

למרות שלא הייתי ילדה גמישה, הצלחתי לעשות כמעט שפגאט, אולי סנטימטר חסר  כדי שאגע  ברצפה, וגם פלייה, רלווה, ראשונה, שנייה ושלישית, רקדתי על נעלי שפיץ, בהתחלה קנו לי נעליים "יד שנייה", אחר כך חדשות, הן נותרו כמעט חדשות, במשך שנים רבות שמרתי אותן למזכרת. מהבלט הקלאסי עברתי ביחד עם מירי לבלט המודרני, רקדנו ב"סטודיו של אילנה" בנהריה. היינו בנות 12.

כשהייתי בת 13 עברתי לרקוד ב"אולפנה האזורית למחול", כל כך חיכיתי לרגע הזה,  במשך ארבע שנים הכנתי את עצמי לשלב הזה. פעמיים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר התיכון, נסעתי לקיבוץ "געתון" לרקוד, רקדתי בלט קלאסי ומודרני, למדתי קצב ותנועה.

האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית אסף אותי מהקיבוץ, הסיע אותי עד לאולפנה למחול בקיבוץ געתון, החלום החל להתגשם. הנהג א' בא לאסוף אותי, הוא גם החזיר אותי לקיבוץ, הוא היה איש נשוי, בעל אישה, ילדים וזקן, בקשר הוא הודיע לנהג י' כי הוא יעשה במקומו את הנסיעה מהאולפנה לריקוד בגעתון בחזרה לקיבוץ, הוא יחזיר אותי הביתה במקום הנהג שזה תורו. "רות עבור קיבלתי" ענה הקול מהצד האחר.

מאז השיחה ההיא בין שני הנהגים, הנהג א', פעמיים בשבוע, בא לאסוף אותי מהקיבוץ והחזיר אותי הביתה לקיבוץ, פעם ועוד פעם ועוד פעם.. בפעם החמישית החלטתי לא להגיע. פשוט לפרוש מהריקוד.

למחרת בבקר עליתי על האוטובוס הצהוב שהסיעה אותנו לבית- הספר האזורי המשותף, שנמצא בקיבוץ השכן, ליד הים, חלפתי על פניו, הוא אמר לי "למה לא באת אתמול, את לא בסדר שלא הודעת לי, אני לקחתי במיוחד את הנסיעה לאולפנה למחול", הסתרתי את העיניים מתחת לשיער, ברדיו שר אריק איינשטיין, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט ובתלבושת אחידה... האם כבר מישהו פיתה את המלכה של הכיתה".

לא הייתי מלכה, לא הייתה לי תלבושת אחידה, גם לא קצב, אבל חלמתי להיות רקדנית.

טקסט 20, שמות החזירים, אדיסון, פרל בק, חוויה חוץ גופית

Lilach Bar-Ami 2010 ©

 20.8.10

  

ניתן לאפיין את השהייה ביער במצבי תודעה שונים. כאלו הנעים בין ערות ליקיצה. מדובר בעיקר בדרגות שונות של חלימה, המתאפיינות במצבי הזיה, שמתרחשים לעתים דחופות.  

מידי פעם אני מתעורר, בעיקר כדי להפחיד חזיר זה או אחר שהעז להתקרב לאחד העצים, כדי לכרסם את שורשיו. אני כבר מסוגל לזהות את רוב החזירים. לרוב מדובר באותם חזירים, אלו שלא חוששים לחצות את הקווים האדומים ולהגיע ממש עד העץ. במשך הזמן נתתי להם כינויים, בהתאם לשמות העצים, אליהם הם נוהגים להתקרב במטרה לאכול את השורשים, הופתעתי מהגילוי שלכל חזיר יש את העץ האהוב עליו, אליו הוא נוהג לחזור שוב ושוב.

לחזיר אחד קראתי לימון, לשני תפוח, לשלישי ברוש, לרביעי ארז ולעוד אחד אלון. בעזרת הכינויים אני יכול לזהות כל חזיר וחזיר, למדתי להכיר את אופן ההתנהלות של כל אחד מחיות הבר האלו. למשל אלון, הוא חזיר שמן במיוחד, הנע באטיות ובכבדות, במן תנועות סיבוביות, שמותירות את גופו כמעט באותו המקום, גם בזמן שהוא הולך, עד שלעתים, כשאני יורה באוויר את שתי היריות כדי להפחיד אותו, הוא מתקשה במיוחד לברוח, אבל נראה שהוא כבר מכיר אותי, בערך כמו שאני אותו, הוא יודע היטב את חוקי המשחק, ולכן לא ממש ממהר לזוז מהשטח, לא פעם אני נאלץ לירות לאוויר  שתי יריות נוספות כדי להרתיע את אלון, או לפחות להזיז אותו ממקומו, הסמוך לשורשי העץ.  

החזירים האלו הם חלק בלתי נפרד מאותם מצבי תודעה שונים שאני חווה ביער. חלק מתנועת המספריים הגוזרות, רחשי היער השונים: פכפוך המים, ציוץ הציפורים, רשרוש העלים וחרחור החזירים, כל אלה חודרים אט אט לתוך החלומות, לא פעם אני מוצא את עצמי מנמנם באמצע היום, כשראשי מונח על ספר האנציקלופדיה, שאני עסוק בגזירתו. זה לא משהו שיש לי שליטה עליו, זה פשוט קורה, על רקע ניגון קולות היער, אני נכנס אט אט אל תוך הספרים, דף אחר דף, פוגש דמויות, אישים, מאורעות ומושגים שונים, כל אלו מתערבבים בין שכבות תודעתי.. 

תומאס אלווה אדיסון מופיע כישות נטולת גוף, בדומה לאני שמופיע מולו, שנינו מרחפים סמוך לתקרה לבנה, ממנה משתלשלת נורת חשמל בודדה. אני מנסה לברר איתו, למה ישות נטולת גוף צריכה כל כך הרבה אור מלאכותי, ואיך אנשים בכלל הופכים לממציאים כל כך חשובים ומפורסמים, הוא רק צוחק לעברי, צחוק ללא גוף, ללא שום נוכחות ממשית בה אני מסוגל לגעת בגופי, תודעתי, שגם היא בדומה לתומאס, כולה מרוכזת במן ענן לבן סמיך של אוויר דחוס, שנינו מרחפים מעל צמרות העצים, חגים סביב קצהו החד של עץ הברוש.  (אני מתאפק שלא לספר לו על נורת הספירלה, זו החסכונית, נטולת החן, שאני כה מתקשה להתרגל לאור שמפיצה)

זה אותו אני, נטול משקל, גם כשמופיעה מולי פרל בק, סופרת הילדות האהובה של אימי, איתה אני מנסה לברר, איך אפשר לכתוב סיפורים תחת מצבי תודעה שונים, והאם היא באמת חשבה בילדותה שהיא ילדה סינית. "פרל הארבור", אני מתבלבל ומכנה אותה על שם אחד הקרבות ההיסטוריים, שמתערבבים כנראה באיבר שהוא מוחי, ביחד עם כל שאר השמות והתאריכים, היא מסמיקה ונעלמת, עכשיו אני כבר לא בטוח איפה אני נמצא, אט אט גופי שוקע בתוך עצמי, תודעתי, זו שמשתלטת על כל מה שהוא אני, אני הירוקי שומר היערות, אני ששומר על העצים מפני חזירים, שרק לא יכרסמו את שורשי העץ..

אולי זה לימון שמעיר אותי באופן מפתיע, כולי מזיע, נוגע בגופי לבדוק שהוא אכן נמצא בתוך המגדל ביער, שוב החזיר בעל התכונות הכי אנושיות ביער מנסה לכרסם את שורשי עץ הלימון, אני יורה שתי יריות באוויר, לימון מסובב את ראשו לעברי, מבטו מופנה למעלה לעבר המגדל, נעוץ בזוג אישוניי, הוא מהנהן לי בראשו לשלום, כפי הנראה מחייך אלי, מסתובב בתנועה איטית, כזו המזכירה סרט במצב סלואו מושיין ונעלם אל תוך היער.

(קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010, 

 שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)

העיגול ליד

Lilach Bar - Ami 2013 ©

מוזיאון ת"א 8.8.13, 

עיבוד וקולאז' עם תצלומים שצולמו בהייפון

בתערוכות של אנדי וורהול ודגנית ברסט