יום חמישי, 21 במאי 2020

זוג אוהבים שצילמת בחודש ספטמבר בשנה שעברה בסמטת האלכימאים בפראג








Lilach Bar-Ami 2019©



זוג אוהבים שצילמת בחודש ספטמבר בשנה שעברה בסמטת האלכימאים בפראג. לעולם לא ידע על כך שבסתיו ההוא לפני שנה חלק ממנו הפך להיות שלך. כסותו הפכה לחלק מאוסף דימויים שמונחים בתיקייה במחשב של אישה שאינו מכיר. שמלה פרחונית שאישה צעירה ממזרח אסיה (סין או יפן או מדינה אחרת) קנתה במיוחד לחופשה, נעלי הספורט החדשות והפאוץ' בסגנון שנות השמונים, שהאיש שלף מאוסף התיקים, ניקה מאבק, החליט שזה הפתרון הכי טוב נגד כייסים. דימוי שלך-לא שלך. אנשים שגנבת את כסותם - צועדים אל עבר אופק לא נודע. 

ברגע אחד בין סטודיום לפונקטיום עליו גם רולאן בארת לא יוכל להעיד. יתכן שאם היית שואלת אותו. על כוס קפה  וסיגריה בסלון ביתו. ביום אביב או יום סגריר היה אומר לך כי לאותו צילום שתפסת ביעף. אחד מבין מאות במסע הקצר ולא מתוכנן בסתיו שחל מספר חודשים לפני המגיפה ששינתה את העולם. אין בו שום דבר שהופך אותו למיוחד או אחר מהשאר. אינו שונה מכל צילומי האנשים אותם צדת בטלפון הנייד, שהפך בין זוג ידייך המיומנות למכשיר בעזרתו סרקת את המרחב החדש, שריגש את ליבך שכמה היה לראות אנשים, במיוחד מאז שעזבת מהעיר אל הכפר.

האם מדובר במעשה מוסרי, לשוטט כך בסתיו. בשלוש השנים האחרונות. שנים שבאו אחרי שנים רבות נטולות טיסות וחופשות, נופים אחרים, שאינם ברושים או עמקים, ים תיכון, כינרת, אגם החולה, איקליפטוס, בוגנוויליה והרדוף לבן, אספלט לוהט, בניינים תל-אביבים, נמוכים או גבוהים. זכית לרכוש כרטיס בזכות המבצעים, להתגבר על פחד הטיסות, להעלות על מטוס של חברה זולה וקלה, כמו איזי ג'ט או ציפור כחולה, לשכנע את עצמך שזה דומה קצת למטוס פרטי של נסיך או נסיכה או סתם ראש ממשלה ולא כל מטוס חייב להיות בואינג שבע שבע. בשמים יש ציפורים. נשרים, עטים, חסידות שנודדות בין ארצות. תעצמי עיניים תמלמלי תפילה. תוכלי את הסנדוויץ'' שהכנת בבית עם פרוסה של גבינה צהובה, מלפפון ועגבנייה, תקראי שוב את המכתב של רילקה אל משורר צעיר, תצטערי שזה מה שבחרת לדרך, בין שמים וארץ רילקה הופך להיות כה עגום. וקפקא, אוי פרנץ, נשאר בתחתית המזוודה ששלחת במסוף לארץ לא מוכרת, דפים של "המשפט" שגזרת לרצועות ". ממתין בסבלנות לרגע בו תשאירי תשורה לסופר שאת כה מעריצה.

תכף ומיד תהיי בארץ חדשה. בבית מלון קטן במדינה שלא מזמן הייתה קומוניסטית, תסיירי עם מדריכה שתספר לך על איש ששרף את עצמו בלב הכיכר, תשוטי על סירה בנהר, תעמדי מול שעון מפורסם, תמתיני לדמויות שיוצאות בכל שעה לקול מנגינה, כך במשך מאות שנים, תצעדי על הגשר בעקבות הסופר שמת לפני מאה שנה, על ספסל בגן תשאירי לרוחו מנחת פרידה, תאכילי ברבורים, ביחד עם כל התיירים היפנים והסינים תצטלמי ליד הבית שהריבון סימן כביתו. זמן מה לפני שתקראי ב"מכתבים לפליצ'ה" כי אחותו היא זו שגרה בבית הפצפון, הפכה אותו לפינה נעימה, שם מצא פרנץ מפלט מפני רעש השכן. מקום טוב לצעוד אליו ובחזרה, להניע את הגוף, הדם, השרירים, המחשבות שלא מרפות. בהמשך לציווי בעלי המקצוע ממאה אחרת, להפוך ברזל לזהב, אותם אומללים שגורלם אחראי לשם הסמטה, הפך הסופר חיים אפורים, תשוקות ותסכולים לאותיות, מילים, דפים, כריכה, רב מכר, פרנסה של אחרים, חומרים של תרבות ואנושות.

כמו למשל האישה שישובה מאחורי דלפק. לא רחוק מהשלט עליו סומן באותיות קידוש. אדומות. "מוזיאון קפקא". היא מצביעה אל עבר דלת שנפתחת לכבודך. מאות כריכות מסודרות על גבי שולחן ארוך במיוחד. ערימות של ניירות. מכוסים בשלל אותיות. בכל הצורות והשפות. חוץ מאחת. כמו שכאן בצ'כיה. סמוך לנהר ולטאבה. איש לא שמע כי הסופר הגאון התעקש לכתוב בשפת עמו ולא שפת ארצו. מינורית ולא מז'ורית. שפה שתפרנס חוקרים רבים. כולל דלז וגואטרי. יד נעלמה מחקה פרט שולי. הוא היה יהודי. גם אם מסוכסך עם מוצאו. חלם להעלות לארץ ישראל עם אהובתו. לפתוח מסעדה בתל-אביב. את מתנחמת בכך שנשאת איתך במזוודה את הספר "המשפט". כתוב בעברית. הוא החל ללמוד את אותיות האלף בית. היו לו כוונות. קראת על כך ממש לא מזמן באחד העיתונים. גם עם הדפים גזורים לרצועות. זה הרבה יותר מכלום. על אף שאת יודעת כי  ק'. בכלל היה מעדיף יותר מהכול, פשוט כלום.


7.5.2020 הרצליה

יום שבת, 16 במאי 2020

זהות בדויה



Lilach Bar-Ami 2020©



פעם קצת אחרי המילניום צעדת ברחוב קינג ג'ורג. הנשמה העתיקה שלך הכירה היטב את כל החומרים מהם הוא מורכב. האצילים והמחוספסים. האפורים והלבנים. המסריחים והנעימים. וכבר החליטה שהגוף הצעיר שלך לא יבלה עד סוף הימים ברחובות שכה אהבת, אלו שבכל פעם עוטים פנים חדשות. את לא תהיי אישה מבוגרת או זקנה שפוסעת על שביל שמוביל אל המקום בו נהגת לקפץ ולרקוד. לשם צעדת עם לב פועם לקראת לילה שעוד עלול להפתיע. לרוב שבת אל דירתך כמעט באותו המסלול. ליבך ריק. מתעלמת מהירח. גוררת רגליים במעלה השביל שחוצה את רחוב שנקין. זה שבימים לא ניתן היה להתהלך בו מבלי להתחכך.  

עצרת במדרכה מול שוק בצלאל. בפעם המי יודע כמה פשפשת בדוכן עם התיקים, צעיפים, תכשיטים, מדבקות לגוף, אבקות נוצצות וכל מיני דברים פצפונים. עוד לפני שלמדת שהם מכונים "אקססוריז", מילה שלפחות להרגשתך לא הלמה את הדוכן הקטן והמוסתר עם המוכר הפרסי או הודי. הוא חייך אלייך. היה לך שיער שחור-עורב בוהק. פוני קצר. בכל שבועיים רצת לספר כדי שיחדש את הגזרה. הוא קיצץ את הפוני. חינם. בגלל כל הכסף של הצבע והתספורת. ששילמת בכמה פעמים. לא היה לך בארנק די מזומנים לכל הפסים הלבנים הבלתי נראים, שהשתלבו בשיער השחור על פי מיטב האופנה. אחרי התשלום האחרון לא חזרת עוד למספרה של המעצב. התעקשת למצוא "מעצבת שיער" ולא סתם ספרית. אחת כזו כמו הגברים. שעוטפים את עצמם בשלל שמות ותארים. 

בזמן שעמדת בדוכן סמוך לפינה בה נפגשים המלך ג'ורג', שנקין ואלנבי. חלפה בראשך עטור הפוני מחשבה. על כך שנתן זך המשורר בכבודו ובעצמו. לא יוכל עוד להגיד לך, כי יש לך ראיית עולם צרה. כשתנתחי שיר של רוני סומק. עכשיו כשפסעת בעצמך, התלכלכת והתמזגת ברחובות מהשיר "נמר של נייר". הבנת כמה הוא צדק ועד כמה היא, הראייה שלך הולכת ומצטמצמת ככל שהמסלול מתארך ומתרחב. המוכר של האקססוריז עם השן המוזהבת הישיר מבט אל תוך המראה. שאל אם את רוסייה. שמחת כל כך. הנה הצלחת לנכס לעצמך מראה זר ולו לאותה שנייה בה הפוני היה מסודר, מדויק, קצוץ בגובה הנכון, כל שערה במקומה, כמו האישה שנבחרה לשער מגזין האופנה. בתוכנת הפוטושופ מורקה ורוטשה. עוד ועוד עד שאיבדה זהותה. עכשיו את רוסייה. אישה זרה ברחוב מוכר. צועדת תחת שמים כחולים. מדרכה אפורה. עליה צעדו כל המי ומי ומי, מאז הוקמה העיר הלבנה בחולות הצהובים.

ליד האיש שאת מכירה כל כך טוב, למרות שאינך יודעת את שמו, שממתין בסבלנות שתחליטי אם לקנות זוג גרביים או ארנק מחייך או סתם קוקייה לשיער. קצת אחרי שלהי המאה העשרים, הימים בהם נהגת להסתובב ברחוב אלנבי. לשאול את השען, הצורף, החייט האיש בעל עץ המשקפיים ובעל דוכן העיתונים. האם הם יודעים מי היה אלנבי. בטח הם ידעו. הרבה יותר טוב ממך. זה לא באמת היה משנה. אם קראו לו אדמונד או הנרי. לא בכל בית היה מחשב כדי לברר ב"גוגל". גם לא טלפון נייד משוכלל. פשוט תירוץ כדי לפטפט איתם ולבקש צילום. לא. לא סלפי. עוד לפני הדור החדש. זה שמכוון את הפוקוס לעבר עצמו, גם שזה לא לצורך אמנות. הם חייכו. את צילמת. את הפילם פיתחת בחנות הצילום ברחוב אלנבי. זו שנסגרה בראשית המילניום, כשכל אדם הפך ל"מעבדה" קטנה. כשאבד אפקט ההפתעה. לרוץ לחנות הצילום. להתבונן בנגטיב. לבחור מה להדפיס. להרגיש את הנייר. לסדר באלבום. או לאחסן במגירה בתוך שקית חומה שתיקבר שם להמון שנים. מאחורי כל תצלום של בעל מלאכה, שתכף יעלם מן העולם, רשמת את שמו.

את המוכר הפרסי או הודי מעולם לא שאלת אם הוא מכיר את אלנבי. לא ביקשת לצלם אותו. חייכת אליו בחזרה. ענית לו. לא. אני לא ממוצא רוסי. אני ממוצא אנגלי. עטופה ניחוחות של זרות. קצת כמו שלו. אבל אחרת. אולי מעט יותר קורנת. המשכת לדרכך. מהר מהר. נעלמת אל תוך החשכה.

(אחרי שנים. בדיעבד הבנת. כי בעצם. גם אם התשובה לא מדויקת. היא קצת יותר קרובה לאמת מאשר זו הראשונה. היא קרובה יותר לסבתא רבתא שלך, שלמדה בבית הספר האנגלי-יהודי של מונטיפיורי במוגדור, הכירה היטב את טקס התה של שעה חמש. וגם לאותו איש אנגלי, שזהותו אינה ידועה. שהוא הוא הוא ללא ספק. הסיבה לצבע עינייך הירוקות)