רעש (מחשבות)

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

אמצע פברואר. שכבתי במיטה חולה.

עטופה בשמיכת הנוצות הלבנה, מכורבלת בתוך אינספור מחשבות, שנעות באוויר בזמן ממוצע של 300 קמ"ש, לשמחתי בחדר בו שכבתי לא היו מצלמות רנטגן ו/או כל טכנולוגיה מתקדמת, שמסוגלת לתעד את מה שהתרוצץ במוחי. 

המחלה היא זמן טוב לעשות סדר בראש ובחיים, להתבונן מחדש, התבוננות פנימית באורח חיים שלרוב מתנהל בצורה חיצונית, נזכרתי בכתבה על השחקנית שקראתי אתמול ב ynet, דבריה הדהדו בראשי:. אנחנו החילונים נורא אבודים. אני מרגישה שהמציאות היא בהייה בחוץ. עיתונים. טלוויזיה. פרסומות. שטיפת מוח. אנשים מקשיבים כל הזמן לכל הרעש הזה. וזו המציאות? ..

החזאים הכריזו על סוף שבוע סוער במיוחד. מבעד לחלון העננים שינו צבעים, נעו בין גוונים בהירים במיוחד לבין כהים, כאלו שלא ניתנים להגדרה על פי קטלוג הצבעים, בוודאי לא של טמבור, בטח לא של "פנטון", משהו בין אפרפר, סגלגל, כחלחל.. כמו האיש ששאל את בנו בן השנתיים, איזה צבע השמיים והילד ענה, לבן..

הרוח התדפקה בחוזקה על שמשת החלון, תופפה על דודיי השמש הלבנים, נענעה בכוח כל דבר בו נתקלה בדרכה אל הסערה, העיפה לאוויר כל מה שלא קשור היטב לקרקע או לבסיס יציב, בדיוק כמו שחזו החזאים.. נראה שגם גליי הים הגיעו עד חמישה מטר ויותר, את זה יכולתי לנחש, כי כאמור החלטתי לשקוע מתחת לשמיכת הנוצות החמה, להתנתק מהרעשים החיצוניים,  שמחתי במיוחד להתנתק מהפייסבוק, כבר מזמן נמאס לי מידי הקלה על המילה "לייק", בנוסף לכך מאסתי באנשים שכל היום מעלים את יצירותיהם ברשת כדי שה"חברים" שאינם כלל חברים יעשו להם "לייק".. בוודאי חששתי שהם המראה שלי, הרי גם לי יש נטייה כזו .. יתכן ולא סתם אומרים "כל הפוסל במומו פוסל", ממש כמו שהראה לי ה"מטפל האלטרנטיבי" במפגש האחרון, כל מה שמעצבן אותי באחרים כלול בי..

הצטערתי שהמצלמות התקלקלו, גם הישנה וגם החדשה, לא אוכל להשלים את התיעוד היומי של מצב השמיים דרך חלון דירתי, בו אני מתמידה כבר משנת 2006..

מחשבה נוספת שחלפה במוחי, אם הייתי צלמת אולי היה לי יותר קל, מצד שני איך אפשר להיות צלמת בעולם הכי מצולם בעולם. בילדותי נהגתי ללכת עם אבא לפתח את התמונות במעבדה של הקיבוץ, כשהאור כבה, נעצתי את מבטי במרכז הנורה, נצמדתי לניצוץ הקטן, שיעזור לי להתגבר על הפחד מפני החושך הסמיך.. פחד שהיה שווה כל רגע, כל נשימה ונשימה, שליוו את הקסם, באמצעותו נוצרו בנות דמותי ודמותם של בני משפחתי, בשלל גוונים אפורים .. כמו נרקיס נטול מודעות, טבע דומם בציור של סזאן או רנואר, נהניתי לצפות בבבואתי הקטנה העולה מהחושך, בוקעת מתוך מרקחת כימיקאלים.. שיניים צחורות, שיער זהוב מסולסל, שמלת פרחים, שמותר ללבוש רק בשעות אחר הצהריים, בין ערביים, בזמן הביקור בבית ההורים, ילדה זעירה בה טמונות כל תקוות העולם החדש והטוב, כמו כישוף מארץ עוץ..

בחוץ נשמע רעש, נקישות כדוריי ברד, אבנים קטנטנות לבנות,  מכות בכל עוצמתן בבטון החשוף של גג הבניין שלנו, וכנראה בכל גגות העיר, רק לפני שבוע טיפסה בעלת הבית הנועזת שלנו על הגג עם חומר מיוחד כדי לאטום את הסדקים, מהם חדרו מים לדירתנו. היא סיפרה לי שבילדותה היא הייתה "טום-בוי", ילדה  שאהבה לטפס על עצים ולתקן מכשירים מקולקלים.. בהחלט לא מזיק שיש כזו בעלת בית..

הושטתי את היד לשידה הסמוכה למיטה, לקחתי את הספר המונח בראש הערימה, באופן אקראי פתחתי את הספר "ערבה עיוורת, עלמה נמה", של הסופר  היפני הארוקי מורקמי.

"שנת הספגטי", קראתי את הסיפור. מסופר על איש שבמשך שנה שלמה היה עסוק בבישול ספגטי, מכל הסוגים והזנים ובאכילת התבשילים לבדו, הלבד נראה לי הדבר החשוב בסיפור הזה..

משום מה הטרידה אותי המחשבה על כך ששם הסיפור "שנת הספגטי" ניתן לו בהשראת הספר היפני המפורסם "יום השנה לסלט",  שירת הייקו מודרנית שנכתבה ע"י מורה בת 26 בשם מאצ'י טאווארה. היה לי ברור לגמרי שמשם לקח הארוקי את ההשראה לשם הסיפור "שנת הספגטי". למרות שבכלל יתכן שבשפה היפנית שמות הסיפור והספר שונים לגמרי.. ידוע לי גם  שהיפנים משתמשים בכינוי שם המשפחה "מורקאמי" ולא כמו שאני נוהגת לכנות את הסופר המוערך עלי "הארוקי", כאילו היה חברי, זה בטוח לא מנומס בעיניי היפנים, אך יתכן שסופר טוב הוא זה, שמי שקורא אותו מרגיש כמו החבר הכי טוב שלו, מה שמתאים גם לקריאה בספריו של ג'יי די סלינג'ר, שכפי הנראה השפיע מאד על הארוקי, ביחד עם קפקא, לפחות לפי  מיטב התרשמותי..

נזכרתי במילים של השיר "יום השנה לסלט"

"הטעם נהדר!"

אמרת

ולכן

השישה ביולי הוא

יום השנה לסלט"

(יום השנה לסלט, ע"מ 130)

במחשבה נוספת רב המשותף בין גיבורו של הארוקי מורקאמי בסיפור "שנת הספגטי" ובסיפורים אחרים שלו לבין אותה מורה צעירה  שכתבה טקסטים מודרניים בהשראת שירת ההייקו, המתארים הוויה של אישה צעירה החיה בגפה בעיר הגדולה טוקיו.

סימנתי במרקר צהוב את המשפט שהגיע לעולם ממוחו הקסום של הארוקי "לשתי את צל הזמן ומעכתי אותו בתוך קערה לצורת רועה גרמני, שפכתי הכול למים רותחים ובזקתי מלח." "ערבה עיוורת, עלמה נמה", עמ' 193.

בזמן שאני פה, הוא שוכב בסלון, מחשבותיו מרוכזות בתוך חלון מסך ה,lcd 42 אינצ', שקנינו במשותף, מסך שגורם לנו ללא מעט ויכוחים בנושא צפייה ב"ג'אנק" הפופולארי..אני מעדיפה סדרות ריאליטי, לפחות פעמיים בשבוע, הוא מעדיף משחקי כדורגל.

לצערי הוא לא אוהב ספגטי, למרות ההשראה שקיבלתי מסיפורו של הארוקי, טעם הספגטי ברוטב עגבניות ומיטב התבלינים שאין לי מושג איך להגות את שמם.. בדומה לגיבור הסיפור, שלפחות חבילת ספגטי אחת בזבז מבלי שתתבשל, אשאר עם זיכרון הריח והמילים שמסיימות את הסיפור:

"סמולינה דורום.

חיטה זהובה שגודלה במישורים של איטליה.

אם האיטלקים היו יודעים שבשנת 1971 הם ייצאו בדידות, הם היו בוודאי נדהמים." (שם עמ' 197)