יום שלישי, 19 ביולי 2011

"הינשופים הם לא מה שהם נראים"














לעיתים עולה השאלה האם האמן הדגול ליאונרדו דה וינצ'י ו/או מיכאל אנג'לו, לפחות בגלגולם החדש השכילו לעמוד מהצד כדי לצפות ב"אגו", או לחילופין המשיכו להתנהל דבוקים לו, בדומה לבובת סמרטוטים, נייר או עץ, (למשל פינוקיו), שמעולם לא הרימה את ראשה למעלה, ולו לרגע קט כדי להישיר מבט לתוך עיניו של יוצרה, בדומה לחייל בדיל, שסבור שחייו בידיו. וזה למרות הסכנות הרבות העורבות לחומר הבדיל.

האם בגלגול הנוכחי האדון מיכאל אנג'לו לרגע בוש מול יוצרו, כשגילה עד מה גדולה מעטפת ה"אגו", אותו רצון שמניע אותו הלאה והלאה והלאה, עד שגובר על יוצרו, כשד ענק שברח ממעבדה אלמונית בסרט של וודי אלן.. אולי בכלל זה אותו דמיאן או ג'ף, או סינדי או טרייסי, הירסט, קונס, שרמן או אמין, אפשר גם להעלות את שמו של היפני טקאשי מורקאמי..

יתכן מאד שגם אנג'לו וגם דה וינצ'י ואולי אפילו דיקפריו, הם בסה"כ שם מותג, שמופעל על ידי קבוצת אנשים המשכילים להבין איך עובד עולם התקשורת, לכן אין לבוא בתלונות לשמות הנ"ל, גם אם בגלגולם הנוכחי לא הצליחו אפילו לרגע לעמוד מהצד ולהתבונן איך רוקד ומקפץ, יצור נבוב, ריקני, מצחיק ומטומטם בשם "אגו", זו בכלל עלולה להיות תופעה מפחידה, במיוחד למי שכל חייו התבלבל ולא ידע להבחין בין הפנימי לחיצוני, בינו לבין מיסטר "אגו", יתכן והבמאי דויד לינצ' יוכל לבטא היטב את הרעיון או שכבר ביטא אותו בטענה האניגמאטית "הינשופים הם לא מה שהם נראים", בסדרת הטלוויזיה החד פעמית "טווין פיקס".


יום שני, 18 ביולי 2011

יתכן וחסרים דברים לחקור בעולמינו..





Lilach Bar-Ami, French Film, 2010 ©
 


"אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי בפעם שאבא לקח אותי לראות את הפינגווינים בגן החיות, הרים אותי על הכתפיים בקור הלח והמסריח מדגים כדי שאוכל להצמיד את הפנים אל הזכוכית ולראות איך מאכילים אותם, ואיך הוא לימד אותי לבטא את המילה אנטרטיקה.
ותהיתי אם זה באמת קרה. (ניקול קראוס, "תולדות האהבה", עמ' 190)

"אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. אבי החזיק אותי (ובקור הארקטי. הייתי אז פינגווין קטן.) סמוך לבטנו ודיבר אל הדוד הרברט, בשדות שממזרח לרמת גן, על שופנהאואר ועל קנט. נשבה רוח צפונית. האוויר היה נמוך מאד. אבל אני ידעתי שאם אבי ישמוט אותי יאסוף אותי הדוד הרברט (הפינגווין הגדול, חשוך הילדים) אל בין רגליו. (יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", קטע 17)

עלעול, ספק משועמם, בין דפי ספרה של ניקול קראוס, ספר שקראתי לפני זמן רב יחסית ונשאר כחוויה מעולה, (מסוג הספרים שרוצים לשמור לנצח, גם אם יישארו סגורים על המדף) מביא אותי משום מה לספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", הייתכן וקראוס מכירה את יצירתו של מר הופמן?
תחושת בטן כמעט וודאית, (למרות הסתירה) ,לפחות כמו שמיסטר מורקאמי מוקיר את האדון קפקא ואת מר סלינג'ר.

מעניין לערוך מחקר השוואתי בין שתי היצירות, למשל אזכור המדינה "פלשתינה" בשני הספרים ראוי לבחינה. ו/או מוטיב המוסיקה בשתי היצירות, וכן ההחלטה של הגברת הצעירה קראוס (ילידת 1974), לשלב בספרה טקסטים הבנויים מקטעים קצרים, כנראה גם היא נעשתה בהשראת הסופר העברי הדגול מר הופמן, שבעצמו הושפע מתרבות יפן ובעיקר משירת ההייקו.
או שמא כותבת מילים אלו סבורה שחסרים דברים לחקור בעולמינו..

יום שני, 4 ביולי 2011

נרקיסוס




Cindy Sherman, Untitled Film Stills, 1977-79







Cindy Sherman, Untitled Film Stills, 1977-79






Cindy Sherman, by  Aery Valley 2005 








Lilach Bar-Ami, French Film 2010 ©

"נרקיסוס", מצב שכיח במאה העשרים ואחת, העלול להפריע לנהל חיים תקינים, אנשים הלוקים בתסמונת "נרקיסוס" (בערך כל אדם), מתקשים לנהל חיים נורמאלים ו/או תקשורת סבירה עם הסביבה הקרובה וגם הרחוקה, יש הסבורים כי מסע החיים נועד אך ורק כדי לשנות מצב עגום מסוג זה. למשל חכמת הקבלה היהודית מדברת על תיקון הכרוך בשינוי מאהבה עצמית לאהבה אלטרואיסטית. לטענת המקובלים האדם הוא אך ורק רצון = אגו. אותו "רצון" הוא גם זה שמפריד בין האדם לשאר הבריות. ספר הזהר טומן בתוכו את ה"תרופה" להצלת אותו יצור- בן-האדם, מפני כיליון עצמו.

אולם לדאבונה של האנושות כולה, מעטים מידי מגלים את חכמה זו. בעוד שרוב בני האדם מתייחסים לטקסטים התנ"כיים כסיפור היסטורי, האדם הקבלי יודע כי התורה מדברת אך ורק על תיקון הנשמה ומכילה בתוכה את המאבקים שעוברת הנשמה של מי שגילה את הסוד, בדרך לתיקון, כאמור אותו שינוי מאהבה עצמית לאהבה אלטרואיסטית, בדומה לאהבה שמעניק הבורא (הלא הוא הטבע) לנבראיו. לכן מפרשים את אותיות המילה בורא כ "בוא" ו"ראה".

ד"ר חסיה ליבוביץ שחקרה בין היתר את קורות חייה של האמנית
ז'וסטין פראנק סבורה שהסוד היה ידוע בפני אותה גברת פראנק אולם היא בחרה להתכחש לו, בעיקר בגלל עגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, אירוע שלא התיישב עם הטענה השגורה בפי חכמת הקבלה לפיה כל האירועים החיצוניים קשורים אך ורק לתפיסת המציאות הפנימית, אותה מציאות לפיה חווה הסוביקט את העולם.

יום שבת, 2 ביולי 2011

post



Cindy Cherman, Untitled 1987







Lilach Bar-Ami, Untitled 2010 © 






Lilach Bar-Ami, Untitled 2010 ©


פוסט-אימפרסיוניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-אנרכיזם, פוסט פוסט פוסט.. שיירה אינסופית נושאת על כתפיים שקים גדושים בנייר, אט אט פוסעת לעבר השמיים, טומנת דימויים בחול.
האמנם פוסט-גלובליזציה? דרך ללא מוצא. אין דרך חזרה. ליונה ו/או לצבי, ממתינה בפינת רחוב לדוור ו/או לסנטה, אולי היום יביא מכתב חשוב באוטו האדום, יש טוענים שהפיתרון טמון בפרה-רפאליסטים, פרה-שוביניסטים, פרה-ויקטוריאנים, פרה-פמיניסטים, פרה-מינימליסטים, פרה פרה פרה.. חמור חמור חמור.. זאב זאב זאב.. או שמא נמשיך להתבלבללל מהיום ועד להודעה חדשה בין פוסט לפוסט, בהמתנה לpost הבא ???