רעש

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

Lilach Bar-Ami,digital photography, 2007©

אמצע פברואר. שכבתי במיטה חולה.

עטופה בשמיכת הנוצות הלבנה, מכורבלת בתוך אינספור מחשבות, שנעות באוויר בזמן ממוצע של 300 קמ"ש, לשמחתי בחדר בו שכבתי לא היו מצלמות רנטגן, ו/או כל טכנולוגיה מתקדמת שמסוגלת לתעד את מה שהתרוצץ במוחי. המחשב הסמוך למיטה היה כבוי.

המחלה היא זמן טוב לעשות סדר בראש ובחיים, להתבונן מחדש בעצמנו, מן התבוננות פנימית באורח חיים שלרוב מתנהל בצורה חיצונית, נזכרתי בכתבה על השחקנית שקראתי אתמול ב ynet, דבריה הדהדו בראשי:. אנחנו החילונים נורא אבודים. אני מרגישה שהמציאות היא בהייה בחוץ. עיתונים. טלוויזיה. פרסומות. שטיפת מוח. אנשים מקשיבים כל הזמן לכל הרעש הזה. וזו המציאות? ..

החזאים הכריזו על סוף שבוע סוער במיוחד. מבעד לחלון העננים החליפו את צבעם בין לבן בהיר או גוון חיוור במיוחד לבין גוונים כהים, שלא ניתנים להגדרה על פי קטלוג הצבעים, בוודאי לא של טמבור ובטח לא פנטון, משהו בין אפרפר, סגלגל, כחלחל.. כמו האיש ששאל את בנו בן השנתיים, איזה צבע השמיים והילד ענה, לבן..

הרוח התדפקה בחוזקה על שמשת החלון, תופפה על דודיי השמש הלבנים המעטרים את הבניינים, כאילו פסל מודרני ביקר בכל גגות העיר, נענעה בכוח כל דבר בו נתקלה בדרכה אל הסערה, העיפה לאוויר כל מה שלא קשור היטב לקרקע או לבסיס יציב, בדיוק כמו שחזו החזאים.. נראה שגם גליי הים הגיעו עד חמישה מטר ויותר, את זה רק יכולתי לנחש כי כאמור החלטתי לשקוע מתחת לשמיכת הנוצות הלבנה, להתנתק מהרעשים החיצוניים, לנצל את המחלה והחורף כדי להסתכל פנימה, שמחתי במיוחד להתנתק מהפייסבוק, כבר מזמן נמאס לי מידי הקלה על המילה "לייק" וכן מאסתי באנשים שכל היום מעלים את יצירותיהם ברשת כדי שה"חברים" שאינם כלל חברים יעשו להם "לייק".. ברור שחששתי שהם המראה שלי, וגם לי יש נטייה כזו .. יתכן ולא סתם אומרים "כל הפוסל במומו פוסל", וכמו שהראה לי ה"מטפל האלטרנטיבי" במפגש האחרון, כל מה שמעצבן אותי באחרים כלול בי..

הצטערתי שהמצלמות התקלקלו, גם הישנה וגם החדשה ולא אוכל להשלים את  יומן התמונות של מצב השמיים דרך חלון דירתי, בו אני מתמידה כבר משנת 2006..

ועוד מחשבה שחלפה במוחי, אם הייתי צלמת אולי היה לי יותר קל, אבל איך אפשר להיות צלמת בעולם הכי מצולם בעולם. בילדותי נהגתי ללכת עם אבא לפתח את התמונות שצילם במעבדה של הקיבוץ, כשהאור כבה, נעצתי את מבטי במרכז הנורה, כמו שיש שם ניצוץ קטן שיעזור לי להתגבר על הפחד מפני החושך הסמיך.. אבל הפחד הזה היה שווה כל רגע ונשימה שליוו את הקסם שיצר את בנות דמותי ובני משפחתי בשלל גוונים אפורים .. כמו נרקיס נטול מודעות, טבע דומם בציור של סזאן או רנואר נהניתי לצפות בבבואתי הקטנה העולה מהחושך, בוקעת מתוך מרקחת כימיקאלים.. שיניים צחורות, שיער זהוב מסולסל, שמלת פרחים, שמותר ללבוש רק בזמן הביקור בבית ההורים, ילדה זעירה בה טמונות כל תקוות העולם החדש והטוב, כמו כישוף מארץ עוץ..

האמת שלפי התוכנית כבר הייתי אמורה להיות בריאה, אבל ממילא ביומן השנתי לא מצוין שום דבר מיוחד בימים הקרובים, את הפתיחה של התערוכה הקבוצתית בהשתתפותי שהתקיימה לפני שבוע כבר החמצתי, את יתר הדברים שמתוכננים לשבוע הקרוב ביטלתי, זה אומר שגם אם אצטרך עוד מספר ימים, אפילו שבע, להחלמה מליאה של גופי הגדוש מחשבות, אוכל לקחת לעצמי ללא דאגה.. יש יתרון בעבודה ללא בוסים מעל הראש, מצד שני יתכן ואם היו בוסים כאלו שמחכים להחלמתי, היא הייתה מתרחשת יותר מהר..

בחוץ נשמע רעש, כמו נקישות כדוריי ברד, אבנים קטנטנות לבנות,  מכות בכל עוצמתן בבטון החשוף של גג הבניין שלנו וכנראה בכל גגות העיר, רק לפני שבוע טיפסה בעלת הבית הנועזת שלנו על הגג עם חומר מיוחד כדי לאטום את הסדקים, מהם חדרו מים לדירתנו. היא סיפרה לי שבילדותה היא הייתה טום-בוי  ותמיד נמשכה לטיפוס על עצים ותיקון מכשירים שהתקלקלו.. זה בהחלט לא מזיק שיש כזו בעלת בית..

הושטתי את היד לשידה הסמוכה למיטה ולקחתי את הספר המונח בראש הערימה, באופן אקראי פתחתי את הספר "ערבה עיוורת, עלמה נמה", של הסופר  היפני הארוקי מורקמי.

"שנת הספגטי", קראתי את הסיפור. מסופר על איש שבמשך שנה שלמה היה עסוק בבישול ספגטי, מכל הסוגים והזנים ואכילתו לבד, העניין של הלבד נראה לי הדבר החשוב בסיפור הזה..

אבל יותר מכל הייתי עסוקה במחשבה ששם הסיפור ניתן בהשראת הספר היפני המפורסם של שירת הייקו מודרנית שנכתבה ע"י מורה בת 26 בשם מאצ'י טאווארה  "יום השנה לסלט", זה כאילו היה לי ברור לגמרי שמשם לקח הארוקי את ההשראה לשם הסיפור "שנת הספגטי". למרות שיתכן שבשפה היפנית שמות הסיפור והספר שונים לגמרי.. ידוע לי גם  שהיפנים משתמשים בכינוי שם המשפחה "מורקאמי" ולא כמו שאני נוהגת לכנות את הסופר המוערך עלי "הארוקי", כאילו היה חברי, זה בטוח לא מנומס בעיניי היפנים, אך יתכן שסופר טוב ניחן בכישרון שמי שקורא אותו ירגיש כמו החבר הכי טוב שלו, מה שמתאים גם לקריאה בספריו של ג'יי די סלינג'ר, שכפי הנראה השפיע מאד על הארוקי, ביחד עם קפקא, לפחות לפי  מיטב התרשמותי..

נזכרתי במילים של השיר "יום השנה לסלט"

"הטעם נהדר!"

אמרת

ולכן

השישה ביולי הוא

יום השנה לסלט"

(יום השנה לסלט, ע"מ 130)

במחשבה נוספת רב המשותף בין גיבורו של הארוקי מורקאמי בסיפור "שנת הספגטי" ובסיפורים אחרים שלו לבין אותה מורה צעירה  שכתבה טקסטים מודרניים בהשראת שירת ההייקו, המתארים הוויה של אישה צעירה החיה בגפה בעיר הגדולה טוקיו.

סימנתי במרקר צהוב את המשפט שהגיע לעולם ממוחו הקסום של הארוקי "לשתי את צל הזמן ומעכתי אותו בתוך קערה לצורת רועה גרמני, שפכתי הכול למים רותחים ובזקתי מלח." "ערבה עיוורת, עלמה נמה", עמ' 193.

בזמן שאני פה, הוא שוכב בסלון, מחשבותיו מרוכזות בתוך חלון מסך ה,lcd 42 אינצ', שקנינו במשותף, מסך שגורם לנו ללא מעט ויכוחים בנושא צפייה ב"ג'אנק" הפופולארי..אני מעדיפה סדרות ריאליטי, לפחות פעמיים בשבוע, הוא מעדיף משחקי כדורגל.

לצערי הוא לא אוהב ספגטי ולמרות ההשראה שקיבלתי מסיפורו של הארוקי וטעם הספגטי ברוטב עגבניות ומיטב התבלינים שאין לי מושג איך להגות את שמם.. בדומה לגיבור הסיפור שלפחות חבילת ספגטי אחת בזבז מבלי שתתבשל, אשאר עם זיכרון הריח והמילים שמסיימות את הסיפור:

"סמולינה דורום.

חיטה זהובה שגודלה במישורים של איטליה.

אם האיטלקים היו יודעים שבשנת 1971 הם ייצאו בדידות, הם היו בוודאי נדהמים." (שם עמ' 197)

ברשימת הקניות האחרונה רשמתי לו, "ספגטי מחיטה מלאה, צורת שבלולים, שים לב שלא תהיה מסוג דורום".

הוא הביא לי ספגטי מחיטת דורום.

מזל שאתמול הכנתי מרק עוף.

כמעט סוף הספר..

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

Lilach Bar-Ami, winter, 2011©

"הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ של השולחן. עתה התחיל לנער את האבק גם מעל בני משפחתו:  על אביו סיפר, למשל, שהיה לו מגוון רחב של דרכי התנהגות, ואפילו קולות שונים, לפי האנשים שאיתם דיבר – הממונים עליו, עמיתיו, או הפועלים... אביו ואמו, אפילו בלי לחשוד שהם פוגעים, כינו את העובדים שלהם "הנחותים": וגם היחס הלבבי שהראו להם בדרך-כלל נראה תמיד חסד מגבוה... ההטבות והמתנות שהעניקו מפעם לפעם היו תמיד עולבות במהותן, ונקראו בפיהם: צדקה... ועל כל מיני אירועים חברתיים של מה-בכך היו מדברים כעל חובות. לדוגמא: הזמנה חוזרת לארוחת-ערב, ביקור משעמם, או לבישת מקטורן מסוים לרגל אירוע זה או אחר, או הליכה לתערוכה מסוימת, או לטקס אווילי כלשהו ... נושאי שיחותיהם ודיוניהם לא השתנו בדרך כלל: רכילות על אנשי העיר או על בני-המשפחה, תקוות להצלחות אופייניות של ילדיהם, רכישות רצויות או הכרחיות, הוצאות, הכנסות, ירידות מחירים או עליות מחירים... אבל, כשהיו מתייחסים במקרה לנושאים נעלים כגון: הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או "טריסטאן ואיזולדה", או הקאפלה הסיסטינית – היו נוקטים נימה נשגבת מיוחדת, כאילו גם דברים נעלים כאלה הם זכויות-יתר מעמדיות... המכונית, הבגדים, הרהיטים – כל אלה לא נחשבו דברים שנועדו לשימוש אלא היו דגלים של סדר חברתי..."

אלזה מורנטה, "אלה תולדות", עמ' 456

גלעד שליט חזר היום הביתה!

קוד שבתאי

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

בשעה טובה קיבלתי את הקוד, לאחר שנים של אין-ספור ניסיונות כושלים לפענח את היצירה, אתמול אחר הצהריים סמוך לשעה חמש או שש זה הצליח. ללא כל התראה מראש העיניים רצו על פני השורות, מבלי לנסות להיאחז בפסיק או נקודה, רווח או סתם נשימה, כמו רכבת מהירה שחולפת על פני מישור אינסופי, אי - שם באמסטרדם, שוטטו האישונים בארץ נידחת, אחת ששנים ארוכות לא היו די כדי לחדור את חומותיה.

או בכלל זה קשור לתאריך בו י' קיבל את הבשורה מאת מ', אותו יום בו התקיימה יום הולדתו של ס'. או שמא מדובר בצירוף מיקרים, כמנהגו של עולם בדרך כלל, יתכן וזה תלוי בעלמה ח' שהחליטה על דעת עצמה לקבל את העובדה שלעולם לא תפגוש את הגברת פראנק, היות ומראש דמותה נוצרה כבדיה, או שהסיבה בכלל נעוצה ברושם שהותיר בה העיון בכתביה הבלתי מפוענחים של הפסלת ד.ד., זו שבורכה בשם מסוג אלו שעתידם מובטח מראש, בגלל כפל האותיות הראשוניות, זו האמנית (כמובן בלי ו') שהחליטה לרשום ולשתף את העולם ברזיה הכמוסים ביותר, בדיעבד מסתבר שבדומה לי הייתה בעברה שחקנית כדור-עף מתוסכלת, רק שבניגוד אלי לא שברה את אגודלה בזמן שניסתה להעביר "סרב", אז הבינה שעתידה מעולם לא יהיה קשור בכדור מסוג זה או אחר, מלבד "אדוויל" כמובן, אלא שבזמן ההוא מדובר היה ב"אספירין", "אקמול" או "אופטלגין", עד שגילו כי אלו עלולים לסכן את המשתמש, מקסימום ג'ולות ורצוי מהסוג היפני, בטח לא ה"פושטי" המאפיין כל רחוב מצוי בארץ -ישראל הישנה, עוד בתקופה בה חינכו אותה להאמין שיש שווים יותר ופחות ולו רק בגלל ארץ מוצאם, ובעיקר צבעם, אולם למזלה, כשהעיזה להעלות על בדל לשונה את תחילתה של מילת גנאי, אף זעירה בדבר "האחרים", (אז לרגע לא העלתה על דעתה את האפשרות שהם זו היא והיא זה הם, תובנות שגילתה בשלב מאוחר יותר בחייה להפתעתה), דאגה המטפלת צ' לסתור על לחיה השמאלית, כך שתזכור לתמיד, שלעולם לעולם לא תעיז, גם לא במחשבותיה הכמוסות, ובטח לא לומר בקול, את מה שטמנו בראשה ו/או בשערה נטול הכינים מחנכיה הדגולים, תלמידיהם המסורים של ברל וכצנלסון. אבותיה ואמאותיה המשותפים, שמידי לילה דאגו לברך אותה ב"לילה וטוב", לכבות את האורות ולצעוד בצוותא לקפה ב"מועדון לחבר".

עלה דפנה

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

Lilach Bar-Ami, Sumer 2011, 2011©

ניסיון לנסח רוח עכשווית, בת דמותה של אלת ניצחון מיתולוגית, שיערה הגולש שזור עלי דפנה, ולו רק בגלל הרצון לחמוק מבין אצבעותיו, נוטפות הדבש של מאהב עקשן בשם אפולו.
שיח חדש: "אזרח גדול", "טראחחטנברג", "ב' זה אוהל" "ג' זה טייקון שמן", גל ענק, לפחות כמו זה של הוקוסאי, מליון אנשים שמנסים בעיקר להכיל, לפלוט לאוויר העולם את כל מה שהסתירו משך שנים רבות רבות, תחת שטיח פרסי, מרוקני, פולני. אישה אחת ממוצא ... משתוממת על זו מהצד האחר, שהעזה לתפוס את מקומה ובעיקר על כך שהצליחה לגרום לתנועות בלתי מוסברות במרחב הציבורי, לא היא מעולם לא שמעה על אפקט פרפרים, ו/או תנועות ברומטריות באוויר, מסוג כלשהו.. גם לא על חיפושיות זבל, צרצרים או סלמנדרות, ו/או מדוזות סיניות שהשתלטו על הכינרת.

ועוד אישה שמופתעת מבת-קולה, הד חלש, כמעט בלתי נשמע, מצליח להשאיר אחריו שובל, הינומה, רקום טלאים, שקוף, דביק, מעט שמנוני ולח, (למרות שכבר חודש ספטמבר), בד מוכתם, בעל עצמה לא מוסברת, כזו שסוחפת וסוחפת, את כל מי שנמצא בקרבתו וגם מי שבמרחק רב.

ועוד אחת, שבקלות בלתי מובנת, פשוט אומרת את מה שאיש אינו מעז: "אנסו אותי".

וכמו שדבר לא קרה, בפסיעות קלות קלות, למרות כובד משקלה, אט אט מרחפת למשכנה, אי שם באוהל האדום שנמצא בשדרה, מתבוננת בנהר, שמזכיר את "הירקון" מחייכת לבת דמותה, ממתיקה שנית את סודה הגלוי: 
  "אנסו אותי".

"הינשופים הם לא מה שהם נראים"

Miwa Yanagi , Elevator Girl House B4, 1998

 Miwa Yanagi, Eternal City I, 1998

לעיתים עולה השאלה האם האמן הדגול ליאונרדו דה וינצ'י ו/או מיכאל אנג'לו, לפחות בגלגולם החדש השכילו לעמוד מהצד כדי לצפות ב"אגו", או לחילופין המשיכו להתנהל דבוקים לו, בדומה לבובת סמרטוטים, נייר או עץ, (למשל פינוקיו), שמעולם לא הרימה את ראשה למעלה, ולו לרגע קט כדי להישיר מבט לתוך עיניו של יוצרה, בדומה לחייל בדיל, שסבור שחייו בידיו. וזה למרות הסכנות הרבות העורבות לחומר הבדיל.

האם בגלגול הנוכחי האדון מיכאל אנג'לו לרגע בוש מול יוצרו, כשגילה עד מה גדולה מעטפת ה"אגו", אותו רצון שמניע אותו הלאה והלאה והלאה, עד שגובר על יוצרו, כשד ענק שברח ממעבדה אלמונית בסרט של וודי אלן.. אולי בכלל זה אותו דמיאן או ג'ף, או סינדי או טרייסי, הירסט, קונס, שרמן או אמין, אפשר גם להעלות את שמו של היפני טקאשי מורקאמי..

יתכן מאד שגם אנג'לו וגם דה וינצ'י ואולי אפילו דיקפריו, הם בסה"כ שם מותג, שמופעל על ידי קבוצת אנשים המשכילים להבין איך עובד עולם התקשורת, לכן אין לבוא בתלונות לשמות הנ"ל, גם אם בגלגולם הנוכחי לא הצליחו אפילו לרגע לעמוד מהצד ולהתבונן איך רוקד ומקפץ, יצור נבוב, ריקני, מצחיק ומטומטם בשם "אגו", זו בכלל עלולה להיות תופעה מפחידה, במיוחד למי שכל חייו התבלבל ולא ידע להבחין בין הפנימי לחיצוני, בינו לבין מיסטר "אגו", יתכן והבמאי דויד לינצ' יוכל לבטא היטב את הרעיון או שכבר ביטא אותו בטענה האניגמאטית "הינשופים הם לא מה שהם נראים", בסדרת הטלוויזיה החד פעמית "טווין פיקס".

יתכן וחסרים דברים לחקור בעולמינו..

Lilach Bar-Ami, French Film, 2010 ©
 

"אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי בפעם שאבא לקח אותי לראות את הפינגווינים בגן החיות, הרים אותי על הכתפיים בקור הלח והמסריח מדגים כדי שאוכל להצמיד את הפנים אל הזכוכית ולראות איך מאכילים אותם, ואיך הוא לימד אותי לבטא את המילה אנטרטיקה.

ותהיתי אם זה באמת קרה. (ניקול קראוס, "תולדות האהבה", עמ' 190)

"אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. אבי החזיק אותי (ובקור הארקטי. הייתי אז פינגווין קטן.) סמוך לבטנו ודיבר אל הדוד הרברט, בשדות שממזרח לרמת גן, על שופנהאואר ועל קנט. נשבה רוח צפונית. האוויר היה נמוך מאד. אבל אני ידעתי שאם אבי ישמוט אותי יאסוף אותי הדוד הרברט (הפינגווין הגדול, חשוך הילדים) אל בין רגליו. (יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", קטע 17)

עלעול, ספק משועמם, בין דפי ספרה של ניקול קראוס, ספר שקראתי לפני זמן רב יחסית ונשאר כחוויה מעולה, (מסוג הספרים שרוצים לשמור לנצח, גם אם יישארו סגורים על המדף) מביא אותי משום מה לספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", הייתכן וקראוס מכירה את יצירתו של מר הופמן?

תחושת בטן כמעט וודאית, (למרות הסתירה) ,לפחות כמו שמיסטר מורקאמי מוקיר את האדון קפקא ואת מר סלינג'ר.

מעניין לערוך מחקר השוואתי בין שתי היצירות, למשל אזכור המדינה "פלשתינה" בשני הספרים ראוי לבחינה. ו/או מוטיב המוסיקה בשתי היצירות, וכן ההחלטה של הגברת הצעירה קראוס (ילידת 1974), לשלב בספרה טקסטים הבנויים מקטעים קצרים, כנראה גם היא נעשתה בהשראת הסופר העברי הדגול מר הופמן, שבעצמו הושפע מתרבות יפן ובעיקר משירת ההייקו.

או שמא כותבת מילים אלו סבורה שחסרים דברים לחקור בעולמינו..