יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

לילך בר-עמי, הר-הר, תערוכת יחיד בגלריה "גבול" קיבוץ חניתה, אוצרת: ריטה כץ








Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery
 Kibbutz Hanita, Israel, Curator: Rita Katz




לילך בר-עמי
הר-הר
מיצב 2018
גלריה "גבול" קיבוץ חניתה
אוצרת: ריטה כץ

במקום בו המדינה נגמרת, גבוה על ההר, גלריה "גבול" מציגה מיצב חדש של לילך בר-עמי. חלל הגלריה התמלא בתצלומים (Found Photography), חפצים (ReadyMade), טקסטים, מכתבים ועבודות וידאו. במיצב "הר-הר" משלבת לילך יצירות מתקופות שונות, שנעות סביב דימוי ה"הר". לצד חומרים מהארכיון האישי, היא מרכיבה "פאזל" מתצלומים, בונה עבודות (Site Specific) - דימוי של הר מודפס על נייר עוטף את הקיר המרכזי, פורשת שטיח, מניחה עציץ על מדף, שהצמידה לעמוד הבטון.
לילך נולדה וגדלה בקיבוץ חניתה. במיצב היא עושה שימוש בתצלומים שצילם אביה, צלם חובב, המתייחסים לתקופת ילדותה המוקדמת(סוף שנות ה- 60 עד תחילת שנות ה-70). ביצירותיה עולות שאלות של זהות, אשר עוסקות במקום ומקומיות: הזיכרון הקולקטיבי מול הזיכרון האישי,  עובדות והוכחות בשטח, לצד מיתוסים ונרטיביים, שמבוגרים מספרים לילדים. חוויות אישיות המתועדות בתצלומים שחור לבן שאביה צילם ופיתח, לצד תצלומים של חצר הקיבוץ שלילך צילמה במצלמה דיגיטלית ביתית בשנת 2006 (את החומרים הנ"ל היא משעתקת, סורקת ומדפיסה מחדש בבית דפוס דיגיטלי) וטקסטים שכתבה - רשימות של שברי זיכרונות.
"הדיאלוג בין ה"כאן" ל"שם" המוכר מהאמנות הישראלית נוכח לאורך כל יצירתי. במיצב החדש הוא בא לידי ביטוי בפער בין "הר הילדות" - נוף הילדות המופיע בתצלומים המשועתקים, לבין ה"הר", דימוי שניכסתי מרשת האינטרנט ובמכתבים, התכתבות עם "האבות והאימהות" הביולוגים ועם "האבות והאימהות" הרוחניים" (האמנים המשפיעים במאה העשרים ובמאה עשרים ואחת)  (לילך בר-עמי)
לילך יוצרת אינטראקציה עם הצופה. בהתחלה הצופה פוגש וידיאו שצולם במכשיר הסמארטפון, במרכזו נסיעה ברכב פרטי במעלה הכביש המתפתל, המוביל לחניתה, דימוי שמזכיר לו את הדרך לקיבוץ. שם הסרט "העלייה לחניתה" מהדהד את המיתוס המקומי, אחר כך הוא מוזמן לקנות גלויות מנוף ילדותה של האמנית, נוצרת תחושה של מעין אתר תיירות או מוזיאון, בשלב הבא הוא מוזמן להצטלם על רקע ההר ובסוף ה"דרך" לכתוב חוויה אישית בספר, שמוצג גם הוא לראווה, כך שניתן לדפדף בו ולקרוא חוויות על "נופים והרים" של אחרים.
ההר, דימוי שמופיע אצל אמנים וצלמים רבים באמנות מערבית ומזרחית. אצל אמנים יפנים מופיע לעיתים "הר פוג'י" Fuji)), מקום קדוש, שבעבר שימש מקום פולחן לטקסי דת. אצל לילך דימוי "הר פוג'י" מוצג בתוך תיבת תאורה, מבצבץ ומושך את העין, כמו "souvenir", מזכרת מהטיול לחו"ל. לצידו מוצב מדף עם אוסף כדים קטנים, כל אחד מסמל תרבות אחרת, ביחד - אוסף תרבויות שוות ערך. בעבודת הוידיאו "להפיל כד מקזבלנקה" מ2016 לילך מעלה ביקורת על ה"תרבויות המערביות" שמשתלטות על "תרבויות המזרח" כובשות, מנכסות ו"מחפיצות" אותן. "העבודה הזו למעשה מתכתבת עם כל התערוכה, שברים ופרגמנטים של זהות והניסיון לחבר אותם לשלם." (לילך  בר-עמי). עבודת הווידיאו מתכתבת גם עם היצירה הידועה של האמן הסיני המפורסם אי וייויי (Ai Weiwei) "להפיל כד משושלת האן" (1995), בעוד העבודה של אי-וייויי מדברת על ניתוק מתקופת האן והמסורת העתיקה של סין, לילך מדברת על חיבור ל"מקור", לזהות האישית ולמוצא משפחתה, מהם התרחקה.
אימה וסבתה של לילך עלו ארצה ממרוקו, אביה עלה מטוניס. ההורים נאלצו לדבר ב"קיבוץ הצעיר והמתפתח" רק עברית עם הילדים. התרבות הישראלית-מערבית רווחה בקיבוץ הציוני וקבעה את הטון המוביל, לילך הילדה לא דיברה ולא תמיד הבינה את "שפת אמה", שפת משפחתה המורחבת (הדודים והדודות מחו"ל שנהגו לבקר בקיבוץ בימי הקיץ) . העבודה "שפת אם שפת אב" שרבוט המתחקה אחר כתב יד בשפה לועזית, שלילך העתיקה מתוך אחד המכתבים בצרפתית, שהוריה קיבלו מאחיהם מעבר לים. הטקסט נכתב בתוך "ריבוע שחור" - מתכתב עם "הריבוע השחור" (1915) של האמן הרוסי קזימיר מלביץ', (דימוי שמהווה צומת חשובה באמנות המושגית של המאה העשרים).
לצד ה"פסיפס" של נוף חניתה, מופיעים 31 תצלומים של שקיעה שאביה צילם, מידי יום במהלך חודש יולי, ושלח ללילך ב"וואטסאפ". "כדור אדום, עגול,  דימוי שמהדהד ציורים של אמנים יפנים, אותו אני מצטטת לעיתים  בעבודות שלי (סדרה "סאקורה" 2008 עוסקת בנוף מקומי ונוף יפני), "קיטש", היקסמות מן הנשגב, געגוע להר, נוף, מקום, בית, סגירה של מעגלים, דיאלוג עם אבי הצלם "החובב המקצועי" שתצלומי הילדות שצילם ופיתח "נוכסו" על ידי כ"אבני היסוד" של המיצב הנוכחי, אולי גם "שקיעה" של זמן, טכנולוגיות, דפוסים וערכים שאט אט נעלמים, "שוקעים בים" לטובת "זריחה" של זמן חדש.. " (לילך בר-עמי)
הרים רבים הם מקומות היסטוריים: הר סיני, הר הבית, הר תבור, הר מירון, סמלים של תרבות, אייקון קדוש לא רק לדת היהודית. גם הר חניתה הוא מקום, אשר בו בשנת 1938 קם קיבוץ חניתה, נוצר "אי תרבותי", מיתולוגיה מקומית עשירה, עם "גיבורים" ו"ענקים". כל אלו משתלבים עם "ארכיון", מוזיאון "חומה ומגדל" והגלריה לאמנות עכשווית, אשר הוקמה לאחרונה.
ריטה כץ
 2018




Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery
 Kibbutz Hanita, Israel, Curator: Rita Katz



נולדתי על הר. ההר הוא בית והבית הוא הר, דימוי ההר חוזר תדיר בעבודות שלי, הן כמקום מטפורי והן כמקום פיזי.

תהליך העבודה החל ב"קיר השראה" בסטודיו, אליו קיבצתי שלל עבודות שיצרתי במהלך השנים שעוסקות בדימוי ההר. עד מהרה דברים ישתנו והקיר שתוכנן כדבר המרכזי אט אט החל להתרוקן, לאבד ממשקלו הסגולי, לפנות מקום לטובת עיסוק בחומרים מ"הארכיון האישי", אותם חומרים שהם באופן מסוים "הקרביים" של העבודות, דברים שעטפתי היטב במסכות, קישוטים, שלל תרבויות וסיפורים.

חומרי הגלם מהארכיון האישי, הפכו לדבר המרכזי במיצב שיצרתי במיוחד לחלל הגלריה, אולם מרכז הכובד נותר בהר. התנועה סביב ההר, הטיפוס והנפילה, התנועה הסיזיפית של גלגול האבן לקצה ההר וחוזר חלילה. התנועה המחשבתית והתודעתית סביב דימוי ההר.

המיצב "הר-הר" הוא אולי גם הרהור על הר, שתי מילים או הברות שמשתקפות זו בזו כמו פר-פר. מרחב הגלריה הופך למקום שהוא ספק "אתר תיירות", ספק מוזיאון אישי, ספק בית, המבקר בתערוכה, מוזמן לנוע בין מרחבי התודעה, הזמן והזיכרונות, לתור אחרי הנרטיב שרקמתי ו/או לייצר נרטיב חדש משל עצמו.

התערוכה מורכבת מתצלומים ודימויים מהארכיון האישי. תמונות של הקיבוץ שאבי צילם ופיתח בשנות השבעים, תמונות שצילמתי בשנת 2006 ברחבי הקיבוץ במצלמה דיגיטלית ביתית, תמונות מהאלבום של סבתי פיבי ז"ל, מכתבים שנשלחו אלי מהמשפחה והקיבוץ כששהיתי בניו יורק בשנות העשרים לחיי, דפים ממחברת לייבוש פרחי בר מכיתה ד' ועוד

וגם חומרים חדשים כגון: דימויים של שקיעה שאבי צילם בטלפון הנייד לבקשתי ושלח לי בוואטסאפ, מידי יום במהלך חודש יולי 2018, תמונות שאספתי מרשת האינטרנט בעזרת מנוע החיפוש "גוגל" של "אנשים והר".
את כל "החומרים" הנ"ל אני משעתקת, סורקת ומדפיסה מחדש בבית דפוס דיגיטלי מהיר.

זו לא תערוכה בצילום אבל אולי כן גם על "צילום". ה"צילום" הן כטכנולוגיה, כחומר או כפעולה, מתקיים בתערוכה כ"דימוי" מרכזי, המעיד על השינוי שהעולם עבר. לצד השינוי שעבר הקיבוץ מחברה שיתופית לחברה מופרטת. שינוי שמשליך על תפיסת הזמן, המרחב ושימור הזיכרונות שלנו.

המבקר בתערוכה מוזמן להצטלם על רקע הר, לשתף ברשת. להצטרף ללא מאמץ יתר לאנשים שאספתי בעזרת "גוגל" תחת המילים "אנשים והר" ויצרתי לכבודם אלבום. הדימויים שאספתי ב"גוגל"  מקבלים מקום מכובד, במין טוויסט, ה"פיקסלים" מודפסים על נייר, חוזרים לאלבום התמונות המסורתי. אותו היפוך שאולי חל בין ה"כאן" ל"שם", כש"הר הילדות", המקום בו נולדתי וגדלתי, הופך למקום או המרחב התודעתי, אליו אני כמהה לחזור ותצלומי הילדות שלי נמכרים כמזכרות (סוביניר) ל"תיירים" בתערוכה.. 

לילך בר-עמי
2018

קישור לדף התערוכה באתר שלי




Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery
 Kibbutz Hanita, Israel, Curator: Rita Katz


יום שישי, 9 במרץ 2018

משהו לפורים







דימוי: פורים בגן הילדים בקיבוץ. אמא, אחי ואני.
©Lilach Bar-Ami


פעם מזמן בילדות בכיתה ג' או ד'
בחג פורים התחפשתי לאינדיאנית.
לא משנה שהיה לי שיער ארוך, כמעט עד הברכיים
בקלות רבה אפשר היה לקלוע זוג צמות מושלמות
אני התעקשתי לחבוש את הפאה האדומה -
זו עם השיער הקצר, תספורת "קארה
שאמא קיבלה, מתנה מהדודה מפריז
כשהגעתי למסיבה חשבו שזו בכלל ילדה חדשה.

העניין הוא לאו דווקא בתחפושת שהייתה די מוצלחת -
חצאית וג'קט מעור אמיתי, פרנזים ונוצות ססגוניות
אלא דווקא ב "ילד החוץ", ילד שבא מן החוץ -
כלומר אחד מן העיר ולא מן הקיבוץ.

אותו ילד מן החוץ התחפש לקאובוי כלומר בוקר
הקאובוי או הבוקר רצה מאוד מאוד להצטלם לצד האינדיאנית,
לצידי. לדאבוני, דאבון הילדה - "נדחף לכל תמונה"
(בסך הכול רצה להיות בפנים ולא בחוץ)

אני - האינדיאנית - "בת המשק", כל כך כעסתי
על זה הילד מן החוץ ש"נדחף לכל תמונה"
אז אחרי המסיבה
או יותר נכון כשאבא חזר הביתה
מהמעבדה עם שלל התצלומים
פשוט לקחתי זוג מספריים
ו"גזרתי" את "ילד החוץ"
מכל תמונה ותמונה.

נכון עכשיו חג פורים ולא כי-פורים
בכל זאת רציתי להגיד לילד ההוא
סליחה!! ועוד סליחה!

יום חמישי, 4 בינואר 2018

שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!

דעה אישית על תערוכתו של דמיאן הירסט בונציה ב Palazzo  Grassi
"Treasures from the wreck of the Unbelievable"
("אוצרות מן הספינה הטרופה לא-תיאמן)

אוצרת: Elena Geuna





Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami



תערוכתו של האמן הבריטי דמיאן הירסט בפלאצו גראסי' בונציה, היא מופע ראווה גרנדיוזי, מעורר השתאות, פלצות ומפלצות. החל מה"מפלצת" הענקית נטולת הראש וכלה במפלצת כחולה שרוצה לטרוף את הנסיכה המיתולוגית אנדרומדה.

המפלצת הראשונה בדמות פסל ענק, נישא לגובה של 16 מטר, מקבלת את פני המבקרים (מבוססת על יצירתו המיניאטורית של המשורר הבריטי ויליאם בלייק, המוצגת במוזיאון טייט גלרי ומכונה The Ghost of a Flea) ראשה החסר נוגע בקצה הבניין בן שלוש הקומות. היא מהווה אולי את תמצית השאלות בהן דן הירסט במסגרת  התערוכה, החולשת על כל שטח הבניין המפואר (5000מ"ר). התערוכה ממשיכה גם בגלריה פונטה  דלה-דוגאנה, שם לא ביקרתי

השאלה הראשונה שעולה באופן די טבעי במוחו של בן אנוש שנכנס לבניין היא איך הוא יצר את הפסל?, האם זה אמיתי?, איך בנו את זה?, איך הביאו לכאן, אל העיר הזו שבנויה על המים, את כל כמויות ה"פלדה"? וגם האם הוא האמן בנה את העבודות בעצמו?

התשובה: לא לא לא הכול שקר! לא צריך להאמין לכל מה שרואים ושומעים! "פייק ניוז", שקר וכזב, עולם שיקרי! בקיצור: "אל תאמינו לכלום" ואולי כאן מתחילה הבעיה? 

התערוכה של הירסט נעה סביב סיפור מרכזי על ספינה שטבעה בתחילת המאה שעברה באוקיינוס ההודי, על הספינה היה אוסף אמנות ואוצרות יקרי ערך של אספן מכובד ועשיר מהעיר אנטיוכיה, הספינה נמצאה בשנת 2008. כל הממצאים שמוצגים בתערוכה נמשו מן הספינה. בתערוכה מוצגים סרטים שמתעדים את עבודת הצוללנים. שם הספינה ה"אפיסטוס" פירושו ביוונית ה"לא יאמן".

האם באמת הספינה טבעה והקפטן שיקר? (או שזו בכלל תערוכה אחרת, די משעשעת אך מעט כבדה שזכיתי לראות ב בפונדציונה פראדה, או שסתם הייתי כבר עייפה) (התשובה ברורה).

האם הירסט ניצל עד זוב דם את ההון והשלטון? האם הוא השלב המפותח של השילוש הקדוש - הפוסט מודרני? – אמן כסף אגו. מוטציה של כוח, של פוסט תרבות, גועל, מוצרים עטופים בצדפים, אלמוגים, אצות, טחב וירוקת. האבסורד הוא שהירסט עוסק בסוגיה די שכיחה באופן כה נלהב, כמו ילד שמשחק ב"לגו" חדשני, שקיבל מתנה מהדוד מאמריקה או ממיליארדר צרפתי שקנה את הארמון. חשוב לציין כי הירסט על פי הפרסומים מימן בעצמו את הפרויקט בעלות של 65 מיליון דולר. (דרך אגב אותו מספר של שנת הלידה שלו 1965).





Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


"סוף עידן הדפוס" ספרו של המעצב הגרפי וגולש הגלים דויד קארסון סימן באמצע שנות התשעים שינוי – מעבר מדפוס על נייר ("פרינט") למדיה דיגיטלית בדמות פרסום ועיצוב שמתרחשים באתרים באינטרנט. מה מסמל לנו הירסט? סוף התרבות? סוף האמנות? (לפחות על פי הנרטיב המוכר ?)
האם הירסט לצד האמן הסיני אי ויי וויי, שאת תערוכתו במוזיאון ישראל לצערי לא ביקרתי, למרות חיבתי לחלק מעבודותיו וגם למרות המחווה שעשיתי לעבודתו "להפיל כד מתקופת האן", מסמנים לנו סוף. או סופים. - סוף האמן היחיד שעובד בסטודיו, סוף עבודת היד, המיומנות וה"קראפט", סוף הציור, צבעי השמן והריח. (סוף מוקצן, מלא גאווה עצמית מצטרף אל עוד סופים וצמתים ידועים בתולדות האמנות).

הירסט לקח גם את "אור הזרקורים" מהחללים המרכזיים של הביאנלה - הארסנאלה והג'רדיני, במסגרתן ניסתה האוצרת כריסטין מאסל להחזיר את הכבוד והכוח לאמנים עצמם. בתערוכה המרכזית בג'רדיני אפשר היה לצפות באמנית האמריקאית דון קספר יוצרת בסטודיו שלה, אותו העתיקה על כל תכולתו לחלל התערוכה, למשך כל חודשי הביאנלה. אמנות שהיא ההפך הגמור מזו של הירסט. אמנות שבמידה מסוימת מחדדת את תופעת הירסט ואמנים שהולכים בעקבותיו, את ה"הירסטאניזם" או ה"דמיאניזם".




Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


האם התערוכה של הירסט היא מוטציה של דושאן וה"רדימייד"? רדימייד משוכלל - קו יצור של בובות מסוגים שונים מיקי מאוס, פלוטו, היפה והחיה, וולט דיסני, הספינקס, הפרעונים, ונוס, המדוזה והמינוטאור, יצורים מיתולוגיים ועוד מפלצות שונות ומשונות שנפלו למכונת ערבול, ביחד עם אלמוגים, קונכיות, צדפים, אצות, טחב ושאר שורצי ים.. ביחד עם קייט מוס וגם פסל בן דמותו של האמן עצמו,  איך לא. או שזו סתם תפאורה, תוצר של הפקה יקרה ומושקעת עד בלי די.. ובאמת לעיתים כדאי לדעת מתי להגיד די! די די די

האם הירסט איבד את חוש ההומור הבריטי או שמעולם הוא לא ניחן בו, האם זה חוש הומור כה מתוחכם עד שאינו ניתן להבחנה ונראה כמו בדיחה על חשבון הקהל, הצופה, הצרכן, בדיחה שחוזרת על עצמה. אפשר להסתפק בפסל אחד או שניים מאותו סוג אלמוגי צבעוני מסחרי..

באופן אישי אהבתי את החלק שנראה כמו אוסף מטבעות עתיקות ועוד מוצגים במוזיאון ארכיאולוגיה ואילו החלק של התוכניות בסגנון רישומים מדעיים או טכניים עלק ליאונרדו דה וינצ'י, נראה בעיני מיותר או סתם בדיחה בריטית לא מוצלחת, מאולצת, מתאמצת, אותו מאמץ יתר שניכר בכל התערוכה ועומד בעוכריו של האמן. 




Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!
אבל עד כאן. אולי זמנך עבר אולי זמן האמנות - האמן עבר.

אולי זו התחלה? עכשיו מומלץ לחזור ל"ריבוע השחור" או הלבן של מלביץ לבהות בו לפחות שעה, חוויה מדיטטיבית מתקנת, במקרה הטוב יכולה לעזור לחזור למוטב, להתחיל מחדש או לפחות להתאושש מהדבר המוזר וה"נורא" שהירסט יצר בבניינים הכי מפוארים בוונציה.

בהם דרך אגב מומלץ לבקר גם ללא קשר לדמיאן, מצד שני בכל זאת מעניין היה לראות איך הוא ניצל את החלל? ובעיקר מעניין הפער בין האמנות ה"רנסאנסית" המפעימה לבין האמנות ה"עכשווית" או יותר נכון הפוסט עכשווית או פוסט פוסט עכשווית.. (תלוי אפשר גם בלי ה"פוסט")

מלביץ' והריבוע, אולי כמו הירסט מסמלים את תחילתו של עידן חדש, אם אפשר לומר כי הריבוע הוא איקונין שניחן בהילה וקדושה גם אם מן הסוג החילוני, התערוכה של הירסט היא ההיפוך הגמור, היא אולי מוטציה של תרבות שכבר מזמן אינה מקדשת דבר.. כלומר בעוד שנים כשההיסטוריונים של האמנות הסתכלו אחורה יש להניח שתערוכתו ה"מזעזעת" וממש לא במובן החיובי של המילה של הירסט, תערוכה אליה התכונן במשך עשור, תהווה צומת כלשהי, בוודאי משמעותית, באמנות המאה העשרים ואחת. 






Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

וכן לפני שפוסלים את הירסט ומופע הפלצות מומלץ לבחון שוב את ה"מפלצות" ההן - זו נטולת הראש וזו הכחולה שכמעט טרפה את אנדרומדה על חוף ימה של יפו, הנסיכה שברגע האחרון ניצלה ע"י פרסאוס בנו של זאוס. האם זה גורלה של ה"תרבות"? אולי בכל זאת, גם אם המסר של הירסט צורם באופני התצוגה שבחר, יש ל"איש העסקים" הממולח משהו חשוב להגיד לנו? ובטח יש להניח, או לפחות לקוות שהירסט מודע לעצמו גם כשהוא יוצר "אמנות רעה מאוד".

ואולי דמיאן הירסט בכבודו ובעצמו הוא הוא "המפלצת". (ואמנים שכמותו שעוסקים בהפקה, במוצרים, במסחר וכו..)

דמיאן הירסט תודה! בזכותך זכיתי לבקר באחת התערוכות הגרועות של השנה, אולי של המאה. מוונציה חזרתי חולה בשפעת. חשבתי לעצמי האם זו "שפעת ונציה" או "שפעת דמיאן" – צורך עז לנקות את הגוף מהתערוכה הגרנדיוזית של האמן העשיר ואיש השיווק הכי מפורסם בעולם!!












Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


דמיאן הירסט בונציה חלק 2
הבהרה לגבי הטקסט הנ"ל בסוגריים: (לא חובה לקרוא :))

ללא ספק הירסט נוגע בתערוכתו בשאלות חשובות הקשורות לשקיעת התרבות, לצד שקיעתה של ונציה, אמת ושקר, דרך נרטיב פיקטיבי על ספינה בשם "לא תיאמן", סיפור שכביכול בא להצדיק ולחבר את כל חלקי התערוכה. הדברים הנ"ל נוגעים בעקר בתחושות שעברו עלי בעת הביקור בתערוכה וגם הרגשה אישית שהירסט אינו מחדש הרבה לגבי הנושאים בהם בחר לעסוק, ובעקר, אופן העיסוק באלו מבחינה "אסתטית",  לפחות על פי טעמי, פחות מעניין, חוזר על עצמו, מהדהד גם עבודות ישנות של ג'ף קונס, אמן נוסף שהוא "הפקה בפני עצמה", תרבות ואמנות שהופכים ל"סחורה", מוצרים בחנות הכי גדולה ויוקרתית בעולם.. 
אי אפשר כמובן להתעלם מאופן התצוגה, סידור שחושב חללים של מוזיאוני טבע או ארכאולוגיה, יש לי חולשה לעבודות שמתכתבות עם נושא "המוזיאון", כן נחמד, אבל אין פה כל חידוש, אולי לא צריך להיות?  

יש כאן סוג של "גימיק", גם אם מוגש בעטיפה מושכת, צבעונית, אלמוגית, אפילו קצת מרגשת, הבנו את הרעיון אחרי פעם אחת או שתיים, אפשר בקלות היה לזרוק את כל המוצרים הנ"ל לתוך ים המלח או לתוך כוורת דבורים, להוציא כעבור מספר ימים, זה אפילו היה קצת יותר מעניין, אפשר גם היה לנצל את גובהו של הארמון המפואר, למשל ע"י ערמה ענקית של מזרנים שצומחת לגובה, ורק כשמטפסים לקומה האחרונה ניתן להביט בדמות האמן שוכב כשהוא שרוע על גבו, על המזרן האחרון, או לחילופין קייט מוס, או קייט וינסלט, או הדוכסית קייט מידלטון - אמירה מעניינת על בית המלוכה הבריטי ובריטניה, ארצו של הירסט, בעידן הנוכחי. 

אמנים רבים עסקו עוד לפני הירסט בנושאים דומים, כאלה שבוחנים את גורלם של התרבות והתרבויות בעידן הגלובלי, את "קץ התרבות", ערבוב בין כל התרבויות, תרבות אחת, פוסט קולוניאליזם ועוד.. ועשו זאת באופן מרתק פי כמה.. די נאמר ונכתב על התערוכה של הירסט בונציה, אין ספק שהוא "גאון"! הטקסט הנ"ל מתייחס כאמור למה שאני חשתי בתערוכה ולאחריה, בעיקר לבחירה של האמן איך להגיד ולהציג את פני הדברים, יתכן ואם הייתי בוחנת יותר לעומק את הטקסט-סיפור, שמלווה את המוצגים בדומה למאמרים אחרים, שנכתבו על אודות התערוכה והחמיאו לה ולאמן, הייתי משתכנעת ומשנה את דעתי. אך הצד ה"אסתטי", לעניות דעתי, הוא חלק מתפקידה של אמנות טובה ומרגשת, נראה שבשנים האחרונות לא מעט תערוכות נופלות בגלל מחקר יתר, הפקת יתר וגם טקסט יתר, כאשר אלו גוברים על התערוכה עצמה. כולל תערוכות של אמנים מעולים!! (ראו דוגמת לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב ממש בימים אלו).

לפני מספר שנים פגשתי את אחד המורים החשובים שלי לאמנות, פסל-אמן שאני מעריכה מאוד, בתערוכה שלו בגלריה "גבעון", שוחחנו מעט על הא ועל דא וכמובן על אמנות, הוא אמר: "הטעות היא שבשנים האחרונות, הרבה אמנים חושבים שתפקידם לעשות מחקר, אמנות זה לא "מחקר" זה טעות!" 
אמר. אולי צדק?