אישה יורדת במדרגות

Game, Lilach Bar-Ami 2014

תצלום דיגיטלי אחד מתוך עשרות ואף מאות שצילמתי בשנת 2014

קטע מתוך הטקסט האחרון במחברת לשנת 2014

האיש אמר לי שהרחוב הראשי נמצא בכלל בצד השני, ניסיתי לחזור על צעדיי, לחפש את הפתח שממנו יצאתי, לדאבוני איבדתי את חוש ההתמצאות, השעה הייתה כמעט חמש אחר הצהריים, נראה שהנה אור היום הולך ונעלם, שאלתי שלושה אנשים צעירים ששקדו על מלאכתם באחד מהמבנים התעשייתיים, הם הצביעו על הכיוון שעלי ללכת, שאלתי עוד איש ששוחח בטלפון הנייד, הוא אמר "בואי אחריי", ברור היה לי שאם המושכות היו עכשיו בידי ולא הייתי מאבדת את חוש הכיוון הייתי עושה עיקוף, בוודאי לא קיצור דרך, למרות שבאזור הזה יש קיצורים רבים, האיש ירד בשביל שמוביל לאן שהו, נעצרתי, הוא הבחין בכך שאני מהססת קמעה ואמר "אל תדאגי אני לא אחטוף אותך" כשהוא מפנה את מבטו, מחייך אלי וממשיך "אני כבר חטפתי מישהי".

ירדתי אחרי האיש במדרגות המתכת שהובילו לרחוב הראשי, עוברת על פני חנות של מרצפות שייש, עם אינספור דגמים והדפסים שלכדו את תשומת ליבי. המדרגות האלו גרמו לי לתחושת "דה זה 'וו", כמו שכבר הייתי במקום הזה, צועדת ממש על אותו גרם מדרגות מתכת אפורות, מרחפות באוויר.

רק בלילה כששכבתי במיטה לאחר יום ארוך רצוף הליכה, נראה שרוב היום הלכתי, וכשלא הלכתי, הייתי תקועה בפקק, תחילה באוטובוס הדחוס באנשים ואחר כך במונית. בלילה כשכל שאר המחשבות שקעו, נותר חלל ריק, מתוכו צפה ועלתה אט אט התמונה, כה ברורה: אאוממה בחצאית מיני, גרבונים ונעלי עקב יורדת לרחוב במדרגות החירום בספר 1Q84 של הארוקי מורקאמי.

"לאחר שחצתה את הגדר, תיקנה אאוממה את שולי חצאית המיני שלה, ניגבה את האבק מכפות ידיה, לבשה שוב את המעיל והיטיבה את תיקה על כתפה. היא תיקנה את משקפי השמש על אפה. מדרגות החירום היו לפניה. מדרגות ברזל צבועות באפור. מדרגות פשוטות, פונקציונאליות, שכל שנדרש מהן הוא שימלאו את תפקידן. הן לא נבנו כדי שאישה יחפה בגרבונים תעלה ותרד בהן. גם ג'ונקו שימדה לא עיצבה חליפה כשלנגד עיניה אישה שעולה ויורדת במדרגות המילוט בשעת חירום בכביש המהיר מספר 3. משאית גדולה חלפה במסלול הנגדי, מרעידה את המדרגות. הרוח שרקה כשנשבה בחריצים שבשלד הברזל. אבל החשוב הוא שהיו שם מדרגות. כל שנחוץ הוא לרדת בהן עד לרחוב." (הארוקי מורקמי 1Q84 עמ' 20). 

Suzanne & Adam's project

 Lilach Bar-Ami 2014  

למעלה: לילך בר-עמי, יפנית, דימוי מתוך "הפרויקט של סוזאן ואדם", התצלום נמצא בין ערימת תמונות נשכחות בבית של משפחת אמסטר, זהות המצולמת לא ידועה, התמונה צולמה ב"גיליפוטו" אלנבי 88 תל-אביב. 

הפרוייקט של סוזאן ואדם

הפרוייקט של סוזאן ואדם עוסק בניכוס תצלומים של אחרים, לרוב אלו תצלומים שנמצאו באוספי משפחה שונים, בעיקר האוסף של הוריי והאוסף של הוריו של בן זוגי, וגם תצלומים שמצאתי ברחוב, המכנה המשותף לרוב התצלומים הוא שלרוב לא ידוע מי צילם אותם, ולכן אני מרשה לעצמי לנכס את התצלום, חלק מהתצלומים צולמו ע"י אבי, כמו למשל תצלומים של קרובי משפחה מחו"ל, גם באלו כמו באחרים אני מרשה לעצמי להשתמש בגדר "רדי מייד", בהתאם למשנתו של  האב הרוחני מרסל דושאן לפיה האמן יכול לבחור את היצירה, אינו חייב ליצור משהו חדש, מה שקובע זה ההקשר.

אני בוחרת את הדימוי מבין ערימות תצלומים שהצטברו במגירות בבית הורי, חלקם סודרו באלבומים ואחרים מוינו והושמו בתוך קופסאות נעליים לבנות, את הדימוי שבחרתי אני סורקת, מעבדת במידת הצורך, מדפיסה מחדש בגודל אחר, מוסיפה כותרת לתמונה וחותמת את שמי.

חשוב לציין שמדובר רק בתצלומים שנעשו עי מצלמה מכאנית, אנלוגית, כאלו שצולמו טרם העידן הדיגיטלי, חלקם נעשו עי צלם בסטודיו מיוחד ורובם ע"י צלם חובב. 

"הפרוייקט של סוזאן ואדם" נעשה בעקבות מפגש מרגש עם הסדרה Floh של האמנית הבריטית טאקיטה דין,(Tacita Dean), דין ניכסה תצלומים שמצאה בשווקי פשפשים שונים, תצלומים שהושלכו ע"י אנשים, חלקם כי היו פגומים ו/או בעלי התצלומים נפטרו ובאופן כלשהו האלבומים הגיעו לשוק.

דין עסוקה במעבר מהאנלוגי לדיגיטלי, יצירתה מתאפיינת במבט מלנכולי, הנוגע בקלות שבה ניתן לעבור ללא כל קונפליקט ממערכת אחת לשנייה. היא נוגעת בהשלכות של שינוי זה על המבנה החברתי והזיכרון שמנכיח לנו, כמו למשל השינוי שעבר אלבום המשפחה שהפך לקובץ במחשב.

הפרויקט נוגע בגבולות המתקיימים בין שני העולמות, זה האנלוגי וזה הדיגיטלי. מעלה שאלות על שינוי שהוא כביכול קטן, אולם יש לו השלכות רבות על העולם, החל מצריכה שונה של המדיה, שימור זיכרונות וחוויות אישיות וכלה בשינויים המשפיעים על כלכלת העולם, כגון סגירת מפעלים שתוצרתם קשורה לעידן האנלוגי, כגון מפעל קודאק שייצר בין היתר את סרטי הפילם למצלמות. (דין עשתה סרט על סגירת מפעלי קודאק).

בעוד הצילום האנלוגי כלל בתוכו הרבה "טעויות", בצורת תצלומים לא מוצלחים, או לא מרצים את הלקוח, ולמרות זאת הן נשמרו מסיבות שונות, אימי למשל נהגה בעידן ההוא (שרק היה לא מזמן) לקרוע כל צילום שבו נראתה בת דמותה באופן שלא מצא חן בעיניה, מייד לאחר שאבי חזר ממעבדת הצילום בקיבוץ, כשהוא אוחז בידיו ערימת נייר קטנה, שהכילה 36 תצלומים חדשים של בני המשפחה. לעומת זאת בעידן החדש בפחות משנייה ניתן פשוט למחוק את קובץ הצילום שאינו מוצלח מהמחשב, כאילו לא היה ולא נברא, ובאותו זמן לייצר תצלום חדש.

כמות התצלומים והדימויים שנוצרים בכל רגע בעולם הם אינסופיים, בעוד שקודם קיבלנו ליד תצלום על נייר, משהו מוחשי שניתן לאחוז בו, לתלות על הקיר, לשים במסגרת, כעת מדובר בקבצים שלרוב נשארים במחשב ונראים דרך המסך, קבצים אלו מורכבים מספרות של 1 ו 0, כל שמירה שלהם מחדש בפורמט המקובל לכיווץ JPG משנה מעט את הקובץ, כך למשל הצלם תומאס רוף משבש ומשנה את התצלום המקורי שניכס מהרשת, לרוב אלו דימויים של אסונות, הוא מעיד על הקשר בינו לבין האמן אנדי וורהול שחזה את שיעתוק הדימוי עד אובדן וכן עסק בקשר בין טכנולוגיה, לבין חברה ולבין אסונות.

את התצלום האנלוגי שמצאתי באלבום המשפחה הבלוי ומתכלה או בתוך ערימת תמונות שהושלכה ונשכחה אי שם באחת המגירות. אני סורקת, לעיתים מרטשת כתם זה או אחר, כל פעולה קטנה יוצרת שינוי בקובץ, שינוי שמשבש במידה מסוימת את המקור, עוד פעולה שלא מותירה את הזכות להאשים אותי בגניבה מסוג כלשהו.

אולם שאלת המקור וההעתק אינם עומדים במרכז הדיון בעת הנוכחית, די נאמר על אלו ע"י אמנים כשרי לוין ובני דורה שפעלו לאחר "מות המחבר",  הדיון העיקרי נע סביב המעבר המהיר מצורת עבודה וחשיבה אחת לאחרת, מעבר שלכאורה נראה טבעי, אך יש לו השלכות רבות על התנהלות העולם, כאלו שמתקיימות במישורים שונים הנעים בין תוכן לצורה, ובין מבנים כלכליים וחברתיים עתידיים. וכן עולים מתוך עיסוק זה מושגים כ"זמן", ו"זיכרון".

שם הפרוייקט "הפרויקט של סוזאן ואדם"  ניתן כדי להבדיל את העיסוק והעניין שלי בצילום מהעיסוק במדיות אחרות, למרות שהעיסוק ברובד הדיגיטלי וכן הנושאים שבהם אני מתעניינת הם בעלי מכנה משותף, לעיתים שם חדש עוזר להתרחק מהיצירה ולהתבונן במבט חדש ורענן.

"הפרוייקט של סוזן ואדם" הינו פרויקט מתמשך, מעין סוג של "עבודת ארכיון" איסוף תצלומים מהעבר ובחינתם מחדש , מתוך מקום של ערעור מלנכולי על "אז" ו"עכשיו", אולי זו גלריה קטנה ופרטית שאט אט מתהווה תוך כדי ניצול המדיה הדיגיטלית, בד בבד לצד הביקורת עליה. אולי גם אצליח להציל משהו קטן, כמו למשל תצלום של איש מבוגר, אדון מכובד שהושלך לרחוב, לצד תצלום של ילדים בהירי שיער חוגגים מסיבת יום הולדת, וגם תצלום נשכח של נערה עם חולצה ורודה על רקע הרים, מחייכת למצלמה, שנמצא בתוך אחת מקופסאות הנעליים הלבנות, שמשמשות כמגירות לעשרות תצלומים מאז, בבית הוריי היקרים, ו/או תצלום ילדה שהתחפשה בחג פורים ל"יפנית", שברגע האחרון נישלף מבין ערימת תמונות נשכחות, שנמצאה בבית משפחתו של בן זוגי.

"הפרויקט של סוזאן ואדם" קישור לחלק הראשון של התצלומים שבחרתי לפרויקט:

http://afternoooon.blogspot.co.il/2014/09/suzanne-adams-project.html

יצירה אחת בחודש, מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר"

עבודה מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר" 
ציור דיגיטלי וגזירות נייר, מודבק במספר שכבות על לוח MDF, 
60x60 ס"מ, 2014

העבודה היא מתוך סדרת עבודות חדשה, שעליה עבדתי בשנה האחרונה, הסדרה עוסקת בתופעת ה"ג'פוניזם" - הכמיהה מצד המערב ליפן, ולכל מה שממנו נודף ניחוח יפני. המונח "ג'פוניזם" מתייחס בעיקר להשפעה של אמנות יפן על האמנות האירופאית (למשל זו של האמנים "האימפרסיוניסטים" שמאוד הושפעו מאמנות יפנית). האמנים הושפעו בעיקר מהעדר פרספקטיבה ומחופש הקומפוזיציה שהתקבלו על ידי הצבת נושא הציור בצד.

הסדרה "ג'פוניזם על ההר" בוחנת בעין ביקורתית את תופעת ה"ג'פוניזם", מתחקה אחר המבט הקולוניאליסטי על "האחר" ואופני שיווק המזרח הרחוק והמסתורי למערב. בעוד היפנים שאפו להידמות לאירופאים, אנשי המערב שהגיעו ליפן, למשל צלמים כמו פליקס ביאטו שיווקו את יפן למערב באמצעות אותו קסם "ג'פוניסטי" שבא לידי ביטוי בין היתר ב "החפצת" האחר, למשל האישה בתלבושת המסורתית, מחופשת לגיישה, בין מניפות, כלי תה וכד'.

קווי המתאר של הדמויות שמופיעות בעבודות הועתקו מדמויותיו של אמן הדפסי העץ אוקומורה מאסאנובו, שפעל ביפן בראשית תקופת אדו ((1868-1603, עובדו ונצבעו בתוכנה גרפית.

במהלך העבודה על הסדרה אני חושבת את  מאפייני הציור היפני, קו שחור, דמויות שטוחות, העדר פרספקטיבה, ציור נוף מהזיכרון, לימוד מלאכת הציור באמצעות העתקה של אמנים גדולים. אני מנכסת ומבטלת את כל אלו בו זמנית, תוך כדי שימוש מניפולטיבי שמנסה לייצר גבולות חדשים, כאלו המתמזגים בין מחשבות על תוכן וצורה, אסתטיקה הנעה בין מערב למזרח, בין מסורתי לעכשווי, בין ניצול, התנשאות והנמכה לבין הקסמות רגעית.

בחלק מהעבודות הצבתי את הדמויות שהעתקתי מהאמן היפני אוקומורה מאסאנובו, בתוך נופים המזוהים עם נוף ילדותי, גבול הצפון, באקט זה אני מייצרת מעין הגבלה בין תופעת ה"ג'פוניזם", הכמיהה למזרח הרחוק לבין המושג "אוריינטליזם", שמזוהה עם מבט רומנטי על דמות הערבי החי במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אך גם מכיל בחובו את תופעת "הג'פוניזם".

הדמות "הג'פוניסטית" שבעבודה מתכתבת עם מיתוס "נרקיסוס" המפורסם מהמיתולוגיה היוונית, יושבת קרוב לנהר, מתבוננת בעצמה, אולם היא מסיטה את המבט מהמראה לכיוון אחר, אולי בכל זאת יש תיקווה ??? J

עוד עבודות מהסדרה ניתן לראות בקישור הבא:

http://www.lilachbar-ami.com/japonisme-on-the-mount.html