אישה יורדת במדרגות

Game, Lilach Bar-Ami 2014

תצלום דיגיטלי אחד מתוך עשרות ואף מאות שצילמתי בשנת 2014

קטע מתוך הטקסט האחרון במחברת לשנת 2014

האיש אמר לי שהרחוב הראשי נמצא בכלל בצד השני, ניסיתי לחזור על צעדיי, לחפש את הפתח שממנו יצאתי, לדאבוני איבדתי את חוש ההתמצאות, השעה הייתה כמעט חמש אחר הצהריים, נראה שהנה אור היום הולך ונעלם, שאלתי שלושה אנשים צעירים ששקדו על מלאכתם באחד מהמבנים התעשייתיים, הם הצביעו על הכיוון שעלי ללכת, שאלתי עוד איש ששוחח בטלפון הנייד, הוא אמר "בואי אחריי", ברור היה לי שאם המושכות היו עכשיו בידי ולא הייתי מאבדת את חוש הכיוון הייתי עושה עיקוף, בוודאי לא קיצור דרך, למרות שבאזור הזה יש קיצורים רבים, האיש ירד בשביל שמוביל לאן שהו, נעצרתי, הוא הבחין בכך שאני מהססת קמעה ואמר "אל תדאגי אני לא אחטוף אותך" כשהוא מפנה את מבטו, מחייך אלי וממשיך "אני כבר חטפתי מישהי".

ירדתי אחרי האיש במדרגות המתכת שהובילו לרחוב הראשי, עוברת על פני חנות של מרצפות שייש, עם אינספור דגמים והדפסים שלכדו את תשומת ליבי. המדרגות האלו גרמו לי לתחושת "דה זה 'וו", כמו שכבר הייתי במקום הזה, צועדת ממש על אותו גרם מדרגות מתכת אפורות, מרחפות באוויר.

רק בלילה כששכבתי במיטה לאחר יום ארוך רצוף הליכה, נראה שרוב היום הלכתי, וכשלא הלכתי, הייתי תקועה בפקק, תחילה באוטובוס הדחוס באנשים ואחר כך במונית. בלילה כשכל שאר המחשבות שקעו, נותר חלל ריק, מתוכו צפה ועלתה אט אט התמונה, כה ברורה: אאוממה בחצאית מיני, גרבונים ונעלי עקב יורדת לרחוב במדרגות החירום בספר 1Q84 של הארוקי מורקאמי.

"לאחר שחצתה את הגדר, תיקנה אאוממה את שולי חצאית המיני שלה, ניגבה את האבק מכפות ידיה, לבשה שוב את המעיל והיטיבה את תיקה על כתפה. היא תיקנה את משקפי השמש על אפה. מדרגות החירום היו לפניה. מדרגות ברזל צבועות באפור. מדרגות פשוטות, פונקציונאליות, שכל שנדרש מהן הוא שימלאו את תפקידן. הן לא נבנו כדי שאישה יחפה בגרבונים תעלה ותרד בהן. גם ג'ונקו שימדה לא עיצבה חליפה כשלנגד עיניה אישה שעולה ויורדת במדרגות המילוט בשעת חירום בכביש המהיר מספר 3. משאית גדולה חלפה במסלול הנגדי, מרעידה את המדרגות. הרוח שרקה כשנשבה בחריצים שבשלד הברזל. אבל החשוב הוא שהיו שם מדרגות. כל שנחוץ הוא לרדת בהן עד לרחוב." (הארוקי מורקמי 1Q84 עמ' 20). 

Suzanne & Adam's project

 Lilach Bar-Ami 2014  

למעלה: לילך בר-עמי, יפנית, דימוי מתוך "הפרויקט של סוזאן ואדם", התצלום נמצא בין ערימת תמונות נשכחות בבית של משפחת אמסטר, זהות המצולמת לא ידועה, התמונה צולמה ב"גיליפוטו" אלנבי 88 תל-אביב. 

הפרוייקט של סוזאן ואדם

הפרוייקט של סוזאן ואדם עוסק בניכוס תצלומים של אחרים, לרוב אלו תצלומים שנמצאו באוספי משפחה שונים, בעיקר האוסף של הוריי והאוסף של הוריו של בן זוגי, וגם תצלומים שמצאתי ברחוב, המכנה המשותף לרוב התצלומים הוא שלרוב לא ידוע מי צילם אותם, ולכן אני מרשה לעצמי לנכס את התצלום, חלק מהתצלומים צולמו ע"י אבי, כמו למשל תצלומים של קרובי משפחה מחו"ל, גם באלו כמו באחרים אני מרשה לעצמי להשתמש בגדר "רדי מייד", בהתאם למשנתו של  האב הרוחני מרסל דושאן לפיה האמן יכול לבחור את היצירה, אינו חייב ליצור משהו חדש, מה שקובע זה ההקשר.

אני בוחרת את הדימוי מבין ערימות תצלומים שהצטברו במגירות בבית הורי, חלקם סודרו באלבומים ואחרים מוינו והושמו בתוך קופסאות נעליים לבנות, את הדימוי שבחרתי אני סורקת, מעבדת במידת הצורך, מדפיסה מחדש בגודל אחר, מוסיפה כותרת לתמונה וחותמת את שמי.

חשוב לציין שמדובר רק בתצלומים שנעשו עי מצלמה מכאנית, אנלוגית, כאלו שצולמו טרם העידן הדיגיטלי, חלקם נעשו עי צלם בסטודיו מיוחד ורובם ע"י צלם חובב. 

"הפרוייקט של סוזאן ואדם" נעשה בעקבות מפגש מרגש עם הסדרה Floh של האמנית הבריטית טאקיטה דין,(Tacita Dean), דין ניכסה תצלומים שמצאה בשווקי פשפשים שונים, תצלומים שהושלכו ע"י אנשים, חלקם כי היו פגומים ו/או בעלי התצלומים נפטרו ובאופן כלשהו האלבומים הגיעו לשוק.

דין עסוקה במעבר מהאנלוגי לדיגיטלי, יצירתה מתאפיינת במבט מלנכולי, הנוגע בקלות שבה ניתן לעבור ללא כל קונפליקט ממערכת אחת לשנייה. היא נוגעת בהשלכות של שינוי זה על המבנה החברתי והזיכרון שמנכיח לנו, כמו למשל השינוי שעבר אלבום המשפחה שהפך לקובץ במחשב.

הפרויקט נוגע בגבולות המתקיימים בין שני העולמות, זה האנלוגי וזה הדיגיטלי. מעלה שאלות על שינוי שהוא כביכול קטן, אולם יש לו השלכות רבות על העולם, החל מצריכה שונה של המדיה, שימור זיכרונות וחוויות אישיות וכלה בשינויים המשפיעים על כלכלת העולם, כגון סגירת מפעלים שתוצרתם קשורה לעידן האנלוגי, כגון מפעל קודאק שייצר בין היתר את סרטי הפילם למצלמות. (דין עשתה סרט על סגירת מפעלי קודאק).

בעוד הצילום האנלוגי כלל בתוכו הרבה "טעויות", בצורת תצלומים לא מוצלחים, או לא מרצים את הלקוח, ולמרות זאת הן נשמרו מסיבות שונות, אימי למשל נהגה בעידן ההוא (שרק היה לא מזמן) לקרוע כל צילום שבו נראתה בת דמותה באופן שלא מצא חן בעיניה, מייד לאחר שאבי חזר ממעבדת הצילום בקיבוץ, כשהוא אוחז בידיו ערימת נייר קטנה, שהכילה 36 תצלומים חדשים של בני המשפחה. לעומת זאת בעידן החדש בפחות משנייה ניתן פשוט למחוק את קובץ הצילום שאינו מוצלח מהמחשב, כאילו לא היה ולא נברא, ובאותו זמן לייצר תצלום חדש.

כמות התצלומים והדימויים שנוצרים בכל רגע בעולם הם אינסופיים, בעוד שקודם קיבלנו ליד תצלום על נייר, משהו מוחשי שניתן לאחוז בו, לתלות על הקיר, לשים במסגרת, כעת מדובר בקבצים שלרוב נשארים במחשב ונראים דרך המסך, קבצים אלו מורכבים מספרות של 1 ו 0, כל שמירה שלהם מחדש בפורמט המקובל לכיווץ JPG משנה מעט את הקובץ, כך למשל הצלם תומאס רוף משבש ומשנה את התצלום המקורי שניכס מהרשת, לרוב אלו דימויים של אסונות, הוא מעיד על הקשר בינו לבין האמן אנדי וורהול שחזה את שיעתוק הדימוי עד אובדן וכן עסק בקשר בין טכנולוגיה, לבין חברה ולבין אסונות.

את התצלום האנלוגי שמצאתי באלבום המשפחה הבלוי ומתכלה או בתוך ערימת תמונות שהושלכה ונשכחה אי שם באחת המגירות. אני סורקת, לעיתים מרטשת כתם זה או אחר, כל פעולה קטנה יוצרת שינוי בקובץ, שינוי שמשבש במידה מסוימת את המקור, עוד פעולה שלא מותירה את הזכות להאשים אותי בגניבה מסוג כלשהו.

אולם שאלת המקור וההעתק אינם עומדים במרכז הדיון בעת הנוכחית, די נאמר על אלו ע"י אמנים כשרי לוין ובני דורה שפעלו לאחר "מות המחבר",  הדיון העיקרי נע סביב המעבר המהיר מצורת עבודה וחשיבה אחת לאחרת, מעבר שלכאורה נראה טבעי, אך יש לו השלכות רבות על התנהלות העולם, כאלו שמתקיימות במישורים שונים הנעים בין תוכן לצורה, ובין מבנים כלכליים וחברתיים עתידיים. וכן עולים מתוך עיסוק זה מושגים כ"זמן", ו"זיכרון".

שם הפרוייקט "הפרויקט של סוזאן ואדם"  ניתן כדי להבדיל את העיסוק והעניין שלי בצילום מהעיסוק במדיות אחרות, למרות שהעיסוק ברובד הדיגיטלי וכן הנושאים שבהם אני מתעניינת הם בעלי מכנה משותף, לעיתים שם חדש עוזר להתרחק מהיצירה ולהתבונן במבט חדש ורענן.

"הפרוייקט של סוזן ואדם" הינו פרויקט מתמשך, מעין סוג של "עבודת ארכיון" איסוף תצלומים מהעבר ובחינתם מחדש , מתוך מקום של ערעור מלנכולי על "אז" ו"עכשיו", אולי זו גלריה קטנה ופרטית שאט אט מתהווה תוך כדי ניצול המדיה הדיגיטלית, בד בבד לצד הביקורת עליה. אולי גם אצליח להציל משהו קטן, כמו למשל תצלום של איש מבוגר, אדון מכובד שהושלך לרחוב, לצד תצלום של ילדים בהירי שיער חוגגים מסיבת יום הולדת, וגם תצלום נשכח של נערה עם חולצה ורודה על רקע הרים, מחייכת למצלמה, שנמצא בתוך אחת מקופסאות הנעליים הלבנות, שמשמשות כמגירות לעשרות תצלומים מאז, בבית הוריי היקרים, ו/או תצלום ילדה שהתחפשה בחג פורים ל"יפנית", שברגע האחרון נישלף מבין ערימת תמונות נשכחות, שנמצאה בבית משפחתו של בן זוגי.

"הפרויקט של סוזאן ואדם" קישור לחלק הראשון של התצלומים שבחרתי לפרויקט:

http://afternoooon.blogspot.co.il/2014/09/suzanne-adams-project.html

יצירה אחת בחודש, מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר"

עבודה מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר" 
ציור דיגיטלי וגזירות נייר, מודבק במספר שכבות על לוח MDF, 
60x60 ס"מ, 2014

העבודה היא מתוך סדרת עבודות חדשה, שעליה עבדתי בשנה האחרונה, הסדרה עוסקת בתופעת ה"ג'פוניזם" - הכמיהה מצד המערב ליפן, ולכל מה שממנו נודף ניחוח יפני. המונח "ג'פוניזם" מתייחס בעיקר להשפעה של אמנות יפן על האמנות האירופאית (למשל זו של האמנים "האימפרסיוניסטים" שמאוד הושפעו מאמנות יפנית). האמנים הושפעו בעיקר מהעדר פרספקטיבה ומחופש הקומפוזיציה שהתקבלו על ידי הצבת נושא הציור בצד.

הסדרה "ג'פוניזם על ההר" בוחנת בעין ביקורתית את תופעת ה"ג'פוניזם", מתחקה אחר המבט הקולוניאליסטי על "האחר" ואופני שיווק המזרח הרחוק והמסתורי למערב. בעוד היפנים שאפו להידמות לאירופאים, אנשי המערב שהגיעו ליפן, למשל צלמים כמו פליקס ביאטו שיווקו את יפן למערב באמצעות אותו קסם "ג'פוניסטי" שבא לידי ביטוי בין היתר ב "החפצת" האחר, למשל האישה בתלבושת המסורתית, מחופשת לגיישה, בין מניפות, כלי תה וכד'.

קווי המתאר של הדמויות שמופיעות בעבודות הועתקו מדמויותיו של אמן הדפסי העץ אוקומורה מאסאנובו, שפעל ביפן בראשית תקופת אדו ((1868-1603, עובדו ונצבעו בתוכנה גרפית.

במהלך העבודה על הסדרה אני חושבת את  מאפייני הציור היפני, קו שחור, דמויות שטוחות, העדר פרספקטיבה, ציור נוף מהזיכרון, לימוד מלאכת הציור באמצעות העתקה של אמנים גדולים. אני מנכסת ומבטלת את כל אלו בו זמנית, תוך כדי שימוש מניפולטיבי שמנסה לייצר גבולות חדשים, כאלו המתמזגים בין מחשבות על תוכן וצורה, אסתטיקה הנעה בין מערב למזרח, בין מסורתי לעכשווי, בין ניצול, התנשאות והנמכה לבין הקסמות רגעית.

בחלק מהעבודות הצבתי את הדמויות שהעתקתי מהאמן היפני אוקומורה מאסאנובו, בתוך נופים המזוהים עם נוף ילדותי, גבול הצפון, באקט זה אני מייצרת מעין הגבלה בין תופעת ה"ג'פוניזם", הכמיהה למזרח הרחוק לבין המושג "אוריינטליזם", שמזוהה עם מבט רומנטי על דמות הערבי החי במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אך גם מכיל בחובו את תופעת "הג'פוניזם".

הדמות "הג'פוניסטית" שבעבודה מתכתבת עם מיתוס "נרקיסוס" המפורסם מהמיתולוגיה היוונית, יושבת קרוב לנהר, מתבוננת בעצמה, אולם היא מסיטה את המבט מהמראה לכיוון אחר, אולי בכל זאת יש תיקווה ??? J

עוד עבודות מהסדרה ניתן לראות בקישור הבא:

http://www.lilachbar-ami.com/japonisme-on-the-mount.html

שוקלת התבלינים

Lilach Bar-Ami, collage 2014 ©

בימים ההם עבדתי כשוקלת תבלינים.

במהלך הזמן למדתי להכיר את כל התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר, שניצלים, המבורגרים, נקניקיות, קציצות, מדובר היה בסוד מקצועי, לא זכור לי שהוחתמתי על טופס סודיות זה או אחר, אך בהחלט ידעתי שאסור לי לספר על אותם מתכונים, שאז יכולתי לדקלם בעל פה כל אחד ואחד, אף מתוך שינה.

מידי בוקר קיבלתי רשימה עם המוצרים שהמפעל תיכנן לייצר ביום המחרת, היה עלי להכין מבעוד מועד את התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר. היו מוצרים שהורכבו מעשרות תבלינים, לפחות שלושים במספר, פירוש הדבר שכדי להכין מאה מנות של מוצר זה או אחר, היה עלי לשקול כל תבלין שלושים פעם כפול מאה. היו תבלינים שכיחים כפלפל ומלח ופפריקה, אבל היו גם תבלינים מיוחדים ואף נדירים, שהובאו ארצה ממדינות רחוקות כגון אפריקה, תבלינים עם כינויים מוזרים, כאלו שבמהלך שלושים השנים שעברו מאז פרחו מראשי.

השמות אמנם פרחו מזיכרוני אבל לא כך הריחות והחלומות. כוונתי לחלומות שבהם התבלינים המשיכו איתי אל תוך הלילה, בשלוש לפנות בוקר כבר הקצתי משנתי לקול צלצול השעון האדום לעבודה במפעל, שהחלה בדיוק בשעה ארבע ונמשכה עד ארבע אחר הצהריים, ולעתים עד שש בערב ואף שמונה בערב. אפשר לומר שבימים ההם הייתי חרוצה במיוחד, יתכן וחריצות זו מקורה בכך שהמטרה הייתה ברורה, בדומה ללימוד לבחינת הבגרות, לגיוס לצבא, להרשמה לאוניברסיטה, המטרה הייתה: חוסכים כסף כדי לטוס לאמריקה.

התבלינים מעולם לא דיברו איתי או התיידדו איתי, לא הכרתי אז את "אדונית התבלינים" ו/או שמעתי על סודות הכישוף  שלהם, ולמרות זאת  נראה שאלו הלכו לישון איתי והשכימו איתי מוקדם לפנות בוקר, אפשר לומר - טרם ציוץ הציפורים, ובוודאי בילו איתי במשך כל שעות היום.

זכור לי במיוחד תבלין אחד, זה היה תבלין מאפריקה הרחוקה, הוא יוצר מגזעו של עץ מיוחד, צבעו היה כצבע החול, וגם מראו וחומריותו דמו לחול, אך בניגוד לחול על שפת הים, או זה שזכור לי מארגז החול בגן הילדים, הוא היה דביק. בזמן שמילאתי את שקיות הנייר בתבלין זה, עטפתי את זוג ידיי בכפפות פלסטיק וחבשתי על פניי מסיכה מנייר מיוחד, שהגנה בעיקר על אפי, כדי שזה החול הדביק לא יחדור אל זוג נחיריי, באותה מסכה השתמשתי גם כדי לשקול את גרגיריו השחרחרים של הפלפל, למרות המסכה התעטשתי מספר פעמים בזמן ששקלתי את הפלפל.

אולם כששקלתי את התבלין המיוחד מאפריקה, זה עם השם הסודי, לא התעטשתי כלל, ממילא אסור היה לספר אודותיו, אולי משום כך הדחקתי את שמו, התבלין הזה המשיך איתי הרחק מעבר לשעות העבודה, אל תוך החלומות, הסדינים הלבנים, הכרית המנוקדת, הציפורניים, העור, נראה שהצליח לחדור תחת כל חלק בגופי, ריחו התערבב בשערי, בחלומותיי ראיתי את עצמי מתבוססת בתוך חול דביק, אותו חול סודי מאפריקה, שמקורו כפי הנראה אי שם בג'ונגלים הרחבים, חול שהיה אחד המרכיבים החשובים, שששש, אסור לספר, של השניצל מן הצומח, אותו מאכל שבעת ההיא היה כה מבוקש בשוק, ויש אף להניח שבזכותו חברי הקיבוץ כמעט עברו לגור בארמונות, או לפחות בבתים מפוארים, לפחות ביחס לאלו הצנועים עם גגות הרעפים האדומים. זכור לי שבאותה תקופה לנתי בצריף, חדר קטן בבית עץ ישן שקיבלתי ממנהלי הקיבוץ, בחדר ההוא שאפילו מכשיר טלפון לא היה בו, כמעט מידי לילה חלמתי על חול, או שבכלל חלומות החול צצו דווקא בסופי השבוע, כששבתי לקיבוצי ולנתי בחדרי שלי..

אין בכוונתי להתלונן על מר גורלי, ואף לא להיזכר באותם סיוטים שפקדו את שנתי אז מזמן, בדמות חלומות על חול דביק, בו התבוססתי מידי לילה וגם לא על אהבה נכזבת, כזו שאיכשהו נדחקה מהטקסט לטובת תבלין מאפריקה, לא. האמת היא שאין כל סיפור חשוב שרציתי לספר, אלא רק לציין את העובדה שאמש, סיימתי בשעה טובה את הספר "טבעות שבתאי", אותו קראתי אט אט, נהנית מכל רגע, דואגת להשהות את הזמן ככל האפשר, והנה כעבור כעשרה חודשים שחלפו מאז יום הולדתי, אז ניתן לי הספר כמתנה, הנה הגעתי לסוף.

בדפיו האחרונים של הספר, המספר עוסק בנושא מלאכת אריגת המשי, דבריו בנידון הדהדו שלא במתכוון בין היתר את הזיכרון הנ"ל, כאשר הוא הזכיר אנשים מהעבר שהיו מחוברים לנול, לצורך אריגת המשי, וגם אנשים שחושבים את דוגמת הבד אל תוך חלומותיהם, בדומה למעצב גרפי או אמן.. בדומה אלי ולחבריי, שהמחשב כמו הפך להיות חלק מגופינו, בדומה לטכנולוגיה שמתפתחת, אך האדם תמיד נותר כבול, אם לא בגופו אז במחשבותיו..

"בחושבי על המאה ה-18 היום, כאשר איננו יכולים לחדור במבטנו את החזר האור החיוור השורה על העיר ועל סביבותיה, כולי השתאות על מספר האנשים הגדול, במקומות מסוימים לפחות, שעוד בתקופה שלפני התיעוש רתמו את גופם המסכן כמעט כל חייהם אל הנולים הבנויים ממסגרות ומכפיסים של עץ , שמשקלות תלויות עליהם והם מזכירים מכשירי עינויים או כלובים, וזאת בסימביוזה מיוחדת במינה, שאולי בגלל הפרימיטיביות היחסית שלה דווקא מיטיבה יותר מכל צורה מאוחרת של התעשייה שלנו להבהיר מדוע איננו יכולים לקיים את עצמנו על פני האדמה אלא רק כשאנחנו כבולים אל המכונות שהמצאנו.

אין פלא אפוא שבייחוד האורגים וגם המלומדים ותופסי העט האחרים, שיש להם הרבה מן המשותף, נטו למלנכוליה ולכל החוליים הנובעים ממנה, כפי שאפשר לקרוא ב Magazin fur Erfahrungsseelenkunde שפורסם בגרמניה בערך באותו הזמן, שכן עבודתם אילצה אותם לישיבה כפופה מתמדת, לחשיבה חדה תמיד ולחישובים אינסופיים של דגמים אמנותיים רחבי יריעה. דומני כי לא קל להבין את עוצמת הייאוש ואת עומק התהומות שאדם עלול להיתפס להם מחמת ההרהורים שאינם פוסקים גם בתום העבודה כביכול, ההרגשה המחלחלת עד לחלומות כי החוט שנבחר אינו החוט הנכון."  

(זבאלד "טבעות שבתאי", עמ' 266 , 267)

מחברת לייבוש פרחי בר, כיתה ג'

Lilach Bar - Ami 2013 ©

קטע 18 מתוך הטקסט "קיבוץ גן עדן" (2006)

לפי האגדה הייתה מכונה לכיפוף בננות,

שהומצאה ע"י החבר יצחק, עת נפלה עליו ההשראה,

באחד הבקרים השגרתיים בהם בילה

בין עלי הבננות הירוקים ולחים מטל הבוקר.

יתכן וחשב לעצמו כי צורתה הטבעית של פרי הבננה

צריכה להיות יותר דומה לפיסת הירח,

זה שעדין נראה באופק,

טרם נעלם לטובת זריחת החמה.

אף לא אחד מחברי הקיבוץ  ידע לספר

מה באמת קדם למה. הירח לבננה או הבננה לירח. 

הקומקומים, שאספה אישתו החברה רותי

נצבעו בשלל צבעים וסודרו בגינתה כפסל סביבתי.

מלים כמו קומקומ, סומסומ או בולבול

נתפסו בעיננו כהשתקפות הנרקיס בביצה,

או השתקפות העולם במשקפי השמש של

החברה רותי: ברוש, שמים תכולים, עמוד חשמל

                                       והג'יפ מכוסה בבוץ, שזה עתה חזר ממטע הבננות.

עו"ד קורט - חיים אמסטר, שלושים ללכתו

אני לא בטוחה אם הוא היה אוהב את זה, אם בכלל ידע מה זה  "בלוג", "פייסבוק" ושלל רשתות חברתיות, בעצם הוא לא ידע וזה גם לא עניין אותו כפי הנראה, בכל זאת יש לי צורך לציין את יום השלושים ללכתו של עו"ד חיים קורט אמסטר היקר, אביו של בן זוגי, במסגרת הבלוג .

במהלך השבעה גילינו מספר מסמכים ותצלומים מעברו. לראשונה ראיתי את קלסתר פניו הצעירות, שהזכירו לי משום מה את הארי פוטר, הסתבר שעוד לפני שעלה ארצה היה סטודנט, סטודנט למה תהינו, בסרט הוידאו שבו סיפר על חייו, חלק א', (חלק ב' לדאבוננו לא הגיע), הוא לא ציין את שלב זה בחייו, האם למד באוניברסיטה בחו"ל לפני המלחמה או אחרי, בהמשך זיהינו את האותיות הלועזיות הרשומות בכתב יד מסולסל על גבי התעודה, המעיד על כך שלמד פילוסופיה, גילוי שגרם להרמת גבה, הוא היה מסוג האנשים האלו, כשסיפרתי לו על כך שאני לומדת לתאר שני באמנות, תגובתו הייתה: "מה עושים עם זה".

כשהתעורר ביום שישי האחרון לחייו בבית החולים שאל ספק בהומור ואולי לא "אני מת?", "לא" ענינו "אתה חי, אחרת מה אנחנו עושים פה?" "אתם בהלוויה שלי" ענה, סיפרנו לו מה עבר עליו בשעות האחרונות מהרגע שקיבל שוק חשמלי ע"י אנשי מד"א, הוא האזין בריכוז רב, במבע מתעניין ואף שאל שאלות, אחר כך ביקש עוגת קרם. יום שישי בלילה, נ' הלך לחפש עוגת קרם, הוא מצא עוגיות "אלפאחורס" ועוגת "בראוניס" בסניף של "קפולסקי" השוכן במתחם בית החולים, קורט - חיים אכל מהעוגיות ונרדם.

ביום ראשון נ' בדרכו לבית החולים קנה את עוגת הקרם האהובה על אביו "בלאקפורסט", הוא אכל בתיאבון רב שתי פרוסות ונרדם, בחמש ועשרים בבוקר עו"ד קורט-חיים אמסטר נפטר, כשנ' נמצא סמוך למיטתו, בשעה זו בדיוק נעצר השעון המעורר בדירתנו.

עו"ד קורט - חיים אמסטר, בנם של צבי ואלזה אמסטר, נולד ברומניה בעיר צ'רנוביץ בשנת 1920, עלה ארצה בשנת 1949, נשא את אלה מורטקוביץ לאישה, למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, התמחה בנזיקין, התגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם בהרצליה פיתוח, היה שותף במשרד עורכי דין ששכן ברחוב החשמל בתל אביב, הצטיין במקצועו, עזר לאנשים רבים להשיג פיצויים ואף ייצג לקוחות שנחשבו רמי מעלה במדינת ישראל של אז,  עבד עד גיל 86, אז סיים את עבודתו כי החליק על הרצפה הרטובה בעת ביקור שיגרתי בבית חולים ושבר את האגן, תוך כשנה הוא השתקם. מאז התגעגע לשוב לעבודתו, למעשה עבד כעו"ד עד שנת 2008, כשמזכירתו מדפיסה את המכתבים באמצעות מכונת כתיבה, מסוג המכונות המוגדרות כ"וינטג'", (חיפוש מהיר בגוגל: "וינטג' מכונת כתיבה", מעלה דימוי של מכונת כתיבה זהה לזו ששימשה אותו, גוון תורכיז, מקשים שחורים).

את הימים שבהם שהה בבית לאחר שסיים את עבודתו כעו"ד בכורח הנסיבות, אהב להעביר בצפייה במסך הטלוויזיה במשחקי כדור רגל ובתכניות בישול ואף למד לבשל, בימי שישי נהג להכין לנו ארוחות משפחתיות, בזמן שסעדנו הוא הביט בנו בהנאה ממתין לתגובות, ואם אלו בוששו לבוא הוא שאל  "נו טעים?, נכון טעים?" ואכן האוכל שבישל לנו, תפוחי אדמה עם מלפפונים חמוצים ומיונז, עוף במרינדה על האש, סלט ירקות, ערב מאד לחיכנו, לאחר הארוחה והסיפורים על פעלולי הנכד שגר באמריקה נהג ללכת לסלון לכורסתו, תוך מספר שניות נרדם.

בטקס ההלוויה חברו הטוב שיבח את חכמתו הרבה שעזרה לו לשרוד את תלאות המלחמה ועמדה תמיד לצידו, הוא שלט בשפות רבות ובאחד המקרים הצליח לשכנע את חיילי האויב האנאלפביתים כי הוא וחבריו גרמנים ולא יהודים וכך הם ניצלו.

למרות סגולותיו הרבות, סיפורי הגבורה והתלאות שעבר בחייו, יש להניח שערך בוויקיפדיה לא יוקדש לו, אולי משום שהיה איש צנוע, איש ישר שעשה את תפקידו, מסוג האנשים, אלו השייכים לדור האחר, אלו שפועלים בעולם לשם הפעולה ותו לא ואולי גם כי לא נשאר מי שיכתוב עליו, בגיל תשעים וארבע, כעבור כשנה שבה היה מרותק למיטה לאחר שרגליו בגדו בו, עו"ד קורט – חיים אמסטר הלך מאיתנו.

יהיה זכרו ברוך.

נראה כי הקטע הזה מספרו של יעקב שבתאי הולם את האיש שהיה במידת מה:

"..אם כי האמת היא שהדוד לזאר לא שתק, הוא פשוט כמעט שלא דיבר משום שידע עד כמה הדעת קצרה, והתבונה חסרת תוקף, והאפשרויות דלות, והכל מסוכסך ורב-פנים במידה כזאת שהספק הוא הדבר היחיד שיש בו ממשות, והיכולת להאמין היא נחלתם של מעטים, ואסור לצפות אלא למעט, וכן ידע עד כמה צריך אדם לדעת להערים על עצמו כדי להעביר אפילו יום אחד, ואיך הגורל מהתל בבני אדם, כמו בו עצמו, ושכל המילים שבעולם לא יסיטו את כדור-הארץ ממסלולו אפילו כדי סנטימטר אחד, ולא יחזירו אף יום שעבר, ולא ימלאו את החסר, וגם לא יביאו נחמה למי שעיניו נפקחו והן גלויות, ועיניו של הדוד לזאר נפקחו והן היו גלויות, ועם זאת בשום אופן לא היה אדם מיואש או מר נפש, אלא רק מיושב מאד ושרוי במין שוויון נפש של אדם שבע נסיון ורואה נכוחה, שהחיים, אשר הוסיף להתייחס אליהם בחיוב ובכובד ראש, שוב אינם מסוגלים להפתיע אותו.."

(יעקב שבתאי, זיכרון דברים, עמ' 131)

בתצלומים למעלה, תעודת הסטודנט, תמונות מתעודת הנישואין של קורט ואלה אמסטר, עם משה דיין בבר המצווה של נ'.

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Grandpa (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Japanese Girl (Amster family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party 2 (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Lunch in the Office (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

קול קורא מברלין 2010

"קול קורא מברלין" הצעה למיצג שנעשה והוגש כפרויקט ליריד אמנות מקומי בשנת 2010 בשיתוף פעולה עם האמנית שרית אכטנברג. כמו עבודות רבות יש להניח שההצעה תיוותר על הנייר, פורמט שלעיתים מטיב עם העבודה ואף עם העולם, מותיר מקום לדמיון ולמיגוון אפשרויות שאינן תלויות בדבר.. הבלוג הינו מקום טוב לשמר רעיונות מסוג זה, כאלו שהזמן מוריד מההתלהבות הראשונית, משכיח את המוטיבציה והרצון להציג את היצירה, אך יחד עם זאת מעניין לבחון מחדש את העבודה בראי הזמן.

Lilach Bar-Ami & Sarit Achtenberg, Berlin Calling  2010 ©

בדימוי  הנ"ל תיאור ראשוני של לבוש ומראה הבנות שיופיעו במיצג

במרכז המיצג ניצבת קבוצה המונה 12 בנות, הן לבושות בתלבושת אחידה (בהשראת אפנת שנות הארבעים וסרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר) שכוללת חולצה לבנה וחצאית עם כפלים עד הברך, נעלי בובה שחורות. לראשן הן חובשות פאות בלונדיניות ושחורות. הבנות פוסעות בטור בקצב אחיד וקוראות בקול רם טקסט בשפה הגרמנית, מתוך מכתב אותו הן אוחזות בידן. הבנות חוזרות בקול רם שוב ושוב על הטקסט: "אם אתם רוצים לעשות אמנות אמיתית בואו לברלין" הן מתהלכות ברחבי היריד (הליכה בטור בקצב אחיד המזכירה צבא חיילות) וחוזרות על אותה קריאה בשפה הגרמנית. הבחורה שמובילה את קבוצת הבנות אוחזת בידה מגאפון, אחרי שהיא קוראת את הקריאה שאר הבנות חוזרות אחריה. 

המיצג משלב בין זמנים, אופנות ומצבים המערבבים בין עבר והווה. העבודה שואבת את מקורות ההשראה ממדיות שונות ביניהן קלנוע, אפנה, אמנות המיצג וצילום. דמויות הבנות עוצבו בהשראת סרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, היצ'קוק, דויד לינצ', אופנת שנות הארבעים, הצלמות סינדי שרמן ווונסה ביקרופט.

שם המיצג "קול קורא מברלין" מתייחס לאין ספור "הקולות- קוראים" הנשלחים ברשת מידי יום

ומועלים באתרים שונים, תופעה ייחודית לעידן הדיגיטלי שבו התקשורת והאפשרויות מהירות ואין סופיות. תופעה היוצרת בלבול והרגשה מצד האמן שתמיד אינו נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, אולי אם ייסע לסדנת אמן (רזידנס) מעבר לים אמנותו ושמו כאמן ישתנו לבלי היכר ו/או ישתתף בתערוכה הי שם בביאנאלה במזרח אסיה.

המיצג עוסק בשאלת המרכז מול שוליים, ה"כאן" וה"שם" וכן השאלה מהי אמנות בתקופה בה הגבולות מטושטשים וכל מדיה אפשרית יכולה להיחשב לאמנות? האם מדובר בעניין של אפנה ו/או השפעות חיצוניות הקשורות לכוחות ותנועות המפעילים את כלכלת העולם וכפועל יוצא מזה את שוק האמנות, ללא כל קשר לאמן עצמו פועלו ואיכות יצירתו.

הבחירה בשפה הגרמנית, על כל מה שמשתמע מהשימוש בה ביחס לנוף המקומי ואופן צעידת הבנות בקצב אחיד בטור, יוצרים בין היתר הקשרים מיליטריסטים והיבטים נוספים המהווים ערעור והרהור על אופן התנהלות כלכלת העולם ושוק האמנות.

השימוש בשפה הגרמנית, שפה שהיא זרה לרוב הקהל המקומי כאמצעי לביטוי, מחדד ביחד עם הבחירה בעיצוב דמויות הבנות באופן מסוים היוצר הקשרים מיידים לתולדות האמנות, זמן ואפנה, את רעיון האמנות כשפה, רק שהפעם הבחירה היא בשפה במלוא מובן המילה, השפה הגרמנית, על כל המשתמע ממנה, שפה שללא תרגום ספק אם נצליח להתקרב אליה ולהתחבר אליה ללא שיפוט, לקבל אותה כעוד יצירת אמנות. במקרה זה מדובר בבחירה בשפה שלפחות בהקשר הנוף המקומי, גם מי שלא מבין אותה ו/או מדבר אותה יש להניח שפיתח אליה יחס ו/או רגש מכל סוג שהו.

העבודה נעה בין האיום לפיתוי, אך גם הבטחה לפעולה במרכז האמנות העכשווית. אולי זה בא לידי ביטוי גם ביחסים הטעונים המוכרים לנו למשל מסרטיו של היצ'קוק עם דמויות בלונדיניות טובות ומפתות לצד דמויות נשים שחורות ומאיימות, סוג של מוסכמות וטאבואים חברתיים, שלרוב מוליכים אותנו שולל, בדומה לשאלה מהי אמנות "טובה"?

פרויקט האנציקלופדיה 2010

Lilach Bar-Ami  2010 ©

דימוי מתוך "פרויקט האנציקלופדיה" 2010

"שומר היערות" - פרויקט האנציקלופדיה

ראיון מיוחד עם לילך בר-עמי על הפרויקט בו היא עסוקה כבר ארבע שנים. 

מאת: אלונה ביאטריס מילר

Lilach Bar-Ami 2010-14

ש. איך הגעת לעסוק דווקא באנציקלופדיה?

ת. בפסח בדיוק לפני ארבע שנים השכנה עשתה ניקיון יסודי והחליטה להיפתר מסדרת הספרים של "אנציקלופדיה תרבות בהוצאת מסדה", היא שאלה אותי אם אני רוצה את הכרכים של האנציקלופדיה, התגובה הראשונה שלי הייתה לא, פשוט ידעתי שאם אקח את הספרים הם יסיתו את תשומת ליבי מהפרויקט בו הייתי עסוקה באותו זמן. למרות שהשבתי בשלילה, הספרים לא יצאו ממחשבותיי, למזלי הם נותרו ליד דלת הדירה של השכנה ובסופו של דבר החלטתי לקחת אותם.

ש. מתי התחלת לעבוד על הפרויקט?

ת. בחודש יוני של קיץ 2010 התחלתי לגזור מתוך הספרים את הדימויים, שמרתי על צורת גזירה מסוימת, מעין דגם שחוזר על עצמו ומייצר חללים עגולים בדפים, הייתי מושפעת מאמנית יפנית שעושה עבודות עם ספרים, אולם עד כמה שידוע לי היא עובדת עם כלים יותר משוכללים, אני גזרתי בעזרת מספרים קטנים של ציפורניים כל דף בנפרד, די מהר הבנתי שאיני יכולה לוותר על הדימויים, כך שהם הפכו למה שהכתיב את אופי הגזירה, בעיקר מבחינת הצורה. היו דימויים שנותרו בספר והיו כאלו שנגזרו. את אלו שגזרתי מיינתי לפי סוגים, למשל כל הגברים, כל הבתים, כל החיות, כל הפרפרים, דגים וכ'ד ושמרתי בשקיות ניילון, לכל שקית הוצמדה מדבקה שעליה נרשם סוג הדימויים שהיא מכילה.

הדבר המעניין שבאותו קיץ, הגעתי למצב בו הייתי חייבת עבודה נוספת לפרנסתי, המודעה הראשונה שראיתי באחד מהאתרים לחיפוש עבודה הייתה, " להוצאת ספרים דרושים אנשי מכירות", משום מה זה קסם לי, הרמתי טלפון, הלכתי לראיון, הסתבר שמדובר בהוצאה לאור שמתמחה בשיווק ספרי אנציקלופדיה. כך יצא שאחר הצהריים התקשרתי לאנשים כדי לשכנע אותם שיפגשו עם סוכן המכירות של ההוצאה, ניסיתי להסביר להם מדוע כה חשוב שלילדם יהיה ספר אנציקלופדיה, למרות שאנו בעידן הדיגיטלי, ובלילה רוקנתי את הספרים שהיו ברשותי מתוכנם, הוצאתי אותם מכלל שימוש. פעולה שבהחלט מנוגדת לזו שעשיתי במסגרת העבודה.

Lilach Bar-Ami 2011

ש. מי זה שומר היערות?

ת. "שומר היערות יושב על המגדל ביער, הוא שומר על החזירים שלא יכרסמו את השורשים של העצים, הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר"

למעשה זה מעין סיפור מסגרת שתפרתי, כזה שמהווה מניע ליצירה.. כי סתם לשבת מידי לילה ולגזור עשרות ואף מאות דפים זו יכולה להיות פעולה מאד משעממת ומתישה, חסרת תכלית, ואילו הסיפור נתן לגיטימציה ומוטיבציה למעשה. 

ניסיתי להיכנס לראש של "שומר היערות", לחשוב מה הוא מרגיש, למה הוא עושה את זה, מיהו, מי הם החזירים, אולי אלו כל אותם ההפרעות לקיום מעשה האמנות, הפנטזיה של "השומר" לשלב בין פרנסה ליצירה והנה הוא מצא פיתרון, בזמן שהוא שומר על היערות הוא עושה את מה שהוא הכי אוהב, הוא גוזר. "גוזר ומתפרנס, מתפרס וגוזר". הוא חולם על כך שמישהו ימצא איזה עניין בפעולה חסרת התכלית בה הוא עסוק וגורלו ישתנה.. למעשה אפשר להגיד שהוא "האמן".

ש. האם יש עוד מחשבה שעומדת מאחורי רעיון ריקון הספרים מתכולתם?

ת. כן הרבה מחשבות, ראשית המחשבה על המעבר מעידן הנייר, החומר, הספר לעידן הדיגיטלי, כל המידע נשמר במדיה דיגיטלית, אין עוד צורך ממשי בספר וכמובן אתר  "וויקיפדיה", שמחליף את האנציקלופדיה, ובעיקר המחשבה הפוסט מודרנית, המערערת על כל אמת אפשרית, אין אמת אחת, אין היסטוריה שאפשר להגיד בוודאות זה מה שהיה, "היסטוריה" זה סיפור וסיפור מעצם טבעו מסופר בעיני המספר, כך שמראש הוא מוטל בספק, אם כך אין ערך אמיתי לאנציקלופדיה כמקור מידע, כי המידע זה דבר יחסי, בעיני המתבונן, רוב ההיסטוריה מסופרת מעמדת כוח, אותו כוח שולט שיש לו אינטרס מה לספר, לתעד למען הדורות הבאים. יש להניח שאם ההיסטוריה הייתה נכתבת מנקודת מבט של העבד היא הייתה שונה לגמרי ולכן חלק מתהליך הריקון של הספרים, נעשה מתוך מחשבה של פירוק ההיררכיה ההיסטורית וחיבור והרכבה מחדש.

למשל בעבודות הקולאז' שנעשו מהדימויים שנגזרו, "האישים", מלכים, עבדים, משרתים ואדונים מאורגנים מחדש במעמד שווה, הם הופכים להיות חלק  מ"הטבע הדומם".

ש. ובכל זאת בספרי האנציקלופדיה, יש גם פרפרים, הרי געש, פרחים וכד'?

ת. יש להניח שגם אזורי גדילה ותנועות הציפורים במרחב משתנים בהתאם לשינויים באקלים ותנודות בחלל. שינויים באטמוספרה ובעיקר "אגו" האדם, אותו רצון שמשפיע על התנהלות העולם. למשל ע"י הזיהום שמייצר בעל כורחו ואף במודע.

Lilach Bar-Ami, Collage 2011

ש. אגו האדם?

ת. כן. התבוננות בעולם דרך התפיסה של חוכמת הקבלה טוענת בין היתר כי כל מה שהאדם חווה זה דרך חמשת החושים שלו, דרכם הוא רואה את העולם כנפרד, יש חפצים, ספרים, פרחים, יש עוד אנשים, ציפורים וכד', אך למעשה הכול אחד, ואילו מה שיוצר את הריבוי, אותם הרבה פריטים נפרדים זה "האגו", שהוא הרצון של האדם, אולי אני לא מסבירה טוב את הרעיון הקבלי, אבל זו ההבנה שלי שבהחלט תואמת את התפיסה הפוסט מודרנית, לשאול מחדש על אותם אמיתות שקיבלנו כמובן מאליו, למעשה הכול נוצר מהרצון האנושי.

לפי הקבלה היהודית, יש רק "רצון". אם כך למעשה אין באמת שום דבר ולכן "הספר" וכל מה שהוא מכיל אינו עוד רלוונטי ועובדה הנה עכשיו יש טכנולוגיה חדשה, מבוססת על דימויים דיגיטליים, כאלו המורכבים מתכנות של ספרות, ולרוב אף נותרים במימד הזה. בעשירית השנייה אפשר לצור דימוי. אם חושבים על הדורות הבאים, אלו שתהיה חסרה להם החוליה של המעבר מעולם אחד לשני, מבחינתם העולם הווירטואלי, דיגיטלי, יהיה "היש" היחיד.

חכמת הקבלה טוענת בין היתר שתהליך התפתחות "אגו" האדם והעולם היה צפוי מראש, ולכן אחת השאלות שמטרידות את "שומר היערות" היא אם כל זה היה ידוע מראש, מדוע היה צריך להרוס כל כך הרבה יערות לטובת ייצור הנייר ואז לעזוב הכול ולהמשיך לעידן הדיגיטלי, אולי בכלל היה ניתן לקפוץ מיד לעידן הדיגיטלי ולחסוך את הרס היערות והפרת האיזון האקולוגי.. כמובן שכל שלב הכרחי כדי להבין את הקודם ובעיקר החשיבות שלו להתפתחות האדם. לפי הקבלה התכלית של האנושות היא לחזור להיות אחד, לוותר על ההפרדה, "האגו" ובעיקר "האגואיזם" שכה אופייני לתקופתנו, תקופה שאותה ה"מקובלים" צפו מראש, ולשם כך לדור שלנו כתבו את "ספר הזוהר" שמלמד איך עושים את זה, איך מתחברים מחדש לאחד, איך הופכים אגואיזם לאלטרואיזם.

ולכן "השומר" כל כך מוטרד, הוא מרגיש שבעולם החדש המתוקן אין עוד מקום ל"אגו" הענק שלו, לרצון של האמן, להיות כה מיוחד, הנה עכשיו כולם "צלמים", כולם "מבקרי אמנות", "פרשנים" עסוקים ב"סלפי" אז מיהו האמן? כולם? כשכולם אותו דבר אז אין אחד, אינסוף דימויים שמבטלים את הדימוי האחד, המיוחד? (מזכיר לי שלא מזמן חברה כתבה לי במייל, "יש כל כך הרבה אמנים טובים מה יהיה, שוק האמנות הפך לכריש טורף..", יש להניח שתמיד היו מלא אמנים טובים ומצוינים, רק שהיום יותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לעסוק באמנות, גבולות האמנות התרחבו, הם אינסופיים וכן יש תקשורת שמאפשרת את הנראות לכולם ולא רק למי שמישהו שהוסמך לכך החליט לכתוב עליו במדור "גלריה" של עיתון "הארץ" או מוסף תרבות של  "ידיעות אחרונות" או "מעריב".)

Lilach Bar-Ami 2014

ש. האם הצלחת להיכנס במהלך העשייה לראש של "שומר היערות"?

ת. כן אני חושבת שמאד, החלטה נוספת הייתה לנהל יומן, שבו יתועד התהליך שעובר על "שומר היערות" בתקופת העבודה על הפרויקט, כאמור קיץ 2010. ביומן בין היתר ציטטתי קטעים של טקסטים שגזרתי מהספרים, זו הייתה הדרך לשמור אותם, בהתחלה חשבתי שאוכל להתמקד רק בפעולת הגזירה, אולם הקריאה הפכה לחלק מהתהליך, לא יכולתי לעצור בעדי מלקרוא את הטקסטים. חלק מהטקסטים ממש הזויים, הם נכתבו בשנות החמישים, שישים, כשהאנציקלופדיה יצאה לאור.

במקביל לעבודה על הפרויקט קראתי את הספר "קפקא על החוף" של הסופר היפני הארוקי מורקאמי, ביומן  של "השומר" יש גם התייחסות לדמויות מהספר, למעשה הספר של מורקאמי היווה את ההשראה לכתיבה. הגיבורים של מורקאמי לעיתים נעים בין מספר עולמות, שבדרך מסתורית קשורים זה בזה, מעין תנועה בין מציאות לדמיון וזה היה אולי המקום הכי נכון לשומר לשהות בו, אי שם ביער, אולי "היער הנורווגי" של מורקאמי, או לחילופין עמוק בבאר מ"קורות הציפור המכאנית" או באיזו ספרייה נידחת, אליה ברח גיבור הספר "קפקא על החוף". אלו מקומות שבהם אפשר להתנתק מהמציאות ולחלום.. היומן היווה חלק מהפרויקט, בו הועלו השאלות שהטרידו את השומר לגבי העיסוק ב"ספר", בגזירה, בדימוי.

ש. מה בקשר לדימוי?

ת. שאלת הדימוי בעידן הדיגיטלי מאד הטרידה את "השומר", שלטענתו פעם היה צלם, דרך אגב הוא מכונה הירוקי, (כן מזכיר קצת את השם הארוקי). גורל הדימוי בעידן בו בכל עשירית שנייה נולד דימוי חדש, כולם מצלמים, סוג של צלמים, במכשירים שונים, רוב הדימויים נותרים במימד הווירטואלי, מפעלי קודאק נסגרו, חנויות לפיתוח תמונות נסגרות מידי יום, לטענתו הוא עבד בכזו חנות. השאלה שהוא עסוק בה היא האם יש טעם לייצר דימוי חדש, אולי כדאי פשוט לקחת את הדימויים הישנים, למחזר ולשדרג אותם, אין טעם לייצר עוד דימוי חדש רגעי, כזה שאורח חייו הוא במקרה הטוב מספר שניות.

בתחילת היומן הוא מכנה את שלל הדימויים שהוא גוזר ואוסף בצנצנות זכוכית כ"תרבית התרבות", מה שגם מעיד על עיסוק בשימור העבר, שימור התרבות. אותו עולם שהנה אוטוטו יעלם. הוא מציע לתת את הדימויים לאמן או אמנית אחרים והם יחליטו מה לעשות איתם.

ש. אז למי הוא נתן את הדימויים בסופו של דבר?

ת. האמנית שקיבלה את הדימויים מהשומר זו הייתי אני, לשמחתי. עשיתי ניסיונות רבים איתם, כולל סריקה הדפסה ,קולאז'ים דיגיטאליים וקולאז'ים ממשיים. בסופו של דבר הדימויים שגזרתי מהספרים לאחרונה נשמרו בצנצנות זכוכית. זה היה הרעיון  של "שומר היערות", שבסופו של דבר נראה לי הכי נכון, הכי מבטא את הרצון ל"שימור",  הצינצנות ימכרו למעוניינים במחיר סימלי, ובעצם כל מי שירכוש צנצנת יהיה שותף בשימור "אנציקלופדיה תרבות בהוצאת מסדה".

Lilach Bar-Ami 2014

ש. מדוע "השומר" מדבר על אנציקלופדיה יפנית?

ת. יש להניח שהספר "קפקא על החוף" שקראתי בזמן הפרויקט השפיע על בחירת המרחב של העלילה, וכן עבודות קודמות בהם עסקתי בדימוי "יפן" כדיאלוג עם "השם", שאולי הוא בכלל "כאן"? התייחסות ל"אחר" המובהק כדי לבחון את הדבר הקרוב ואת העצמי מחדש.

השומר יושב על המגדל ביער שנמצא ביפן, סמוך לעיר טוקיו, האם יש שם יערות, אין לי מושג, אחרי הכול זה סיפור, אחרי הכול מדובר על עולם וירטואלי, כפר גלובלי, זה לא ממש משנה איפה אתה נמצא, המחשבות שלך יכולות להיות בכל מקום, לנוע במרחב הגלובלי, הרי שום דבר אינו ממשי,

 גם בסיפורים של מורקאמי התודעה נעה ממקום למקום, הגיבור יכול לעשות מעשה נורא ובכלל לא לדעת שהוא זה שעשה את זה, יש משפט בספר "קפקא על החוף" בו אומר "גיבור" העלילה, הלוואי ואפשרי היה שהמיכל יהיה בתוכי ולא אני בתוך המיכל, הכוונה כמובן לגוף, אז מיהו באמת "האני"?

 האם ל"שומר" יש שתי ישויות, כמו למשל "השומר" ו"האמנית"? אחרי הכול זה סיפור, הכול יכול להיות, הסיפור נכתב בבלוג ברשת האינטרנט.

בסופו של דבר הוא חוקר את המקור של האנציקלופדיה באמצעות חיפוש מהיר ב"גוגל", והאמת בדבר מקור האנציקלופדיה העברית ולא יפנית נחשף במהלך היומן. או לפחות השאלה עולה..

ש. למה בלוג?

ת. בתקופה ההיא מאד אהבתי את רעיון "הבלוג", במשך שנים נהגתי לכתוב מעין "יומן" תחילה במחברות ואז בקבצי וורד ואז יום אחד החלה תופעת "הבלוגים" פתאום כולם כותבים יומנים ברשת, חושפים את החיים הפרטיים שלהם בפני כל העולם, זה נראה לי הזוי. לא היה שום סיכוי שהיומנים שלי יעברו לרשת ובכל זאת הרעיון קסם לי אז התחלתי לייצר דמויות בדיוניות, כאלו שכתבתי בשמן, אולי למעשה "שומר היערות" הוא עוד דמות אחת מיני רבות, הראשונה הייתה אלונה מילר, שעד היום מידי פעם ממשיכה לצלם דרך חלון הדירות השכורות בהם היא מתגוררת את השמיים והנוף והבניינים והשכנים ממול, בעבר היא תיעדה מיד יום את הכביסה של השכנה ממול, התלויה על החבל, מצב המיטה שלה ושל בן זוגה ואת הצלחת עם הארוחה העיקרית שאכלה מידי יום. אלונה זכתה להצלחה רבה באתרי אמנות  שיתופיים שנפתחו באותו זמן ברשת,  תופעה שסימנה בין היתר את ההתלהבות הראשונית מרשת האינטרנט ואפשרות  השיתוף, למשל באתר myatspace, שהיה אחד הראשונים לשיתוף אמנות ברשת, מפעילי האתר שוב ושוב שיבחו את התצלומים של אלונה ונתנו להם מקום מרכזי בדף הבית של האתר ואף כתבו לה מכתבים אישיים מלאי שבחים, כולל הצעות להציג בתערוכות בניו יורק. אולם אלונה מילר כמו "שומר היערות" מעולם לא הייתה ..

ש. למה בכלל לצור זהות בדויה?

ת. באותה תקופה מאד אהבתי את האמנית סופי קאל וגם עבודות מסוימות של סינדי שרמן, מראשית דרכה, המשחק עם זהויות קסם לי, חושבת שיש מעט מאד אמנים שמסתפקים בדמות האחת שמזוהה איתם ובכלל רוב האנשים חולמים להיות לפחות לזמן מה מישהו אחר, או אולי מפנטזים על מי שהיו או יהיו בגלגול אחר, אם יש כזה דבר. תמיד חשבתי שאם אבחר שוב אהיה צלמת, פשוט צלמת!, נולדתי לתוך הצילום, שנות ילדותי עברו עלי במעבדה, לצד אבא שהיה צלם חובב ופיתח תמונות, כשהלכתי ללמוד אמנות צילום זה נראה לי הכי קל.. אז מבחינתי לא בא בחשבון לוותר על כל מה שדורש "סקילינג" ולהתמקד בצילום.

והנה תחילת המאה ה21 נשאלת השאלה מה זה צילום, מי צלם, האם כל אחד צלם, כל חובב, ו/או רק מי שלמד במקומות הנכונים. אותי באופן אישי היום מאד מעניין העיסוק בשאלות של רעיון, (קונספט), ודימוי, למשל עיסוק בשאלות כמו מקור והעתק, שספק אם בכלל רלוונטיות בעידן הנוכחי, אז לא משנה איך קוראים לזה, איך זה נוצר, במצלמה, בפוטו שופ,
באייפון, העניין זה המחשבה על מה עושים עם זה, מה רוצים להגיד, האם יש עוד מה להגיד..  ובוודאי לא ההגדרות, וגם לא שאלת המדיה צילום, ציור, פיסול.., ובוודאי לא "סקילינג"  מה שבטוח בגלגול הבא לא אהיה צלמת וגם לא ספרנית.

Lilach Bar-Ami, Collage 2011

ש. האם ביומן יש עוד דברים חוץ מציטוט הטקסטים שנגזרו מספרי האנציקלופדיה?

ת. כן היומן כאמור התנהל בבלוג, יש בו ציטוט של חלק מהטקסטים שגזרתי מהספרים, וכן דיאלוג וניכוס או יותר נכון עיסוק בשאלת הניכוס, של דמויות של הארוקי מורקאמי מהספר "קפקא על החוף" כמו למשל "הנער עורב", אקט שמייצר שאלה על ניכוס של דימוי ספרותי, בדומה לדימוי הצילומי או ציורי, האם זה לגיטימי, אולי זה "רדי מייד", האם מותר להשתמש בדימוי של מישהו אחר, האם יש לשמור על זכויות יוצרים, והאם בכלל בעידן הנוכחי, המתאפיין בהעתק של העתק של העתק של העתק ללא מקור (מה שבודריאר מכנה סימולאקרה) שאלת ההעתק עוד בכלל רלוונטית.

מה שעוד מעניין ביומן בגלל שהוא נכתב בבלוג, נוצרו דברים לא צפויים כגון רומן שמתקיים במימד הוירטואלי, עם אחת הדמויות שקוראת את הפוסטים שמפורסמים בבלוג ברשת, שספק אם יש כזו דמות? עוד מימד שמעלה את שאלת האמת ובדיה, הסתתרות מאחורי דמויות שכה שכיחה לתקופה שלנו..

ומה עכשיו?

ת. אולי הגיע הזמן להציג את הפרוייקט כולו, הספרים הוצגו בתערוכה "שיתוק שינה" בקיבוץ גלויות 45 ב2010 וגם בבית האמנים בתערוכה הקבוצתית "אסקפיזם", כנראה שבתערוכה המסכמת  יוצגו הדימויים שנגזרו מהספרים בצנצנות זכוכית, פינת העבודה של השומר והיומן בקובץ דיגיטלי.

Lilach Bar-Ami 2014