יום חמישי, 4 בינואר 2018

שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!

דעה אישית על תערוכתו של דמיאן הירסט בונציה ב Palazzo  Grassi
"Treasures from the wreck of the Unbelievable"
("אוצרות מן הספינה הטרופה לא-תיאמן)

אוצרת: Elena Geuna





Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami



תערוכתו של האמן הבריטי דמיאן הירסט בפלאצו גראסי' בונציה, היא מופע ראווה גרנדיוזי, מעורר השתאות, פלצות ומפלצות. החל מה"מפלצת" הענקית נטולת הראש וכלה במפלצת כחולה שרוצה לטרוף את הנסיכה המיתולוגית אנדרומדה.

המפלצת הראשונה בדמות פסל ענק, נישא לגובה של 16 מטר, מקבלת את פני המבקרים (מבוססת על יצירתו המיניאטורית של המשורר הבריטי ויליאם בלייק, המוצגת במוזיאון טייט גלרי ומכונה The Ghost of a Flea) ראשה החסר נוגע בקצה הבניין בן שלוש הקומות. היא מהווה אולי את תמצית השאלות בהן דן הירסט במסגרת  התערוכה, החולשת על כל שטח הבניין המפואר (5000מ"ר). התערוכה ממשיכה גם בגלריה פונטה  דלה-דוגאנה, שם לא ביקרתי

השאלה הראשונה שעולה באופן די טבעי במוחו של בן אנוש שנכנס לבניין היא איך הוא יצר את הפסל?, האם זה אמיתי?, איך בנו את זה?, איך הביאו לכאן, אל העיר הזו שבנויה על המים, את כל כמויות ה"פלדה"? וגם האם הוא האמן בנה את העבודות בעצמו?

התשובה: לא לא לא הכול שקר! לא צריך להאמין לכל מה שרואים ושומעים! "פייק ניוז", שקר וכזב, עולם שיקרי! בקיצור: "אל תאמינו לכלום" ואולי כאן מתחילה הבעיה? 

התערוכה של הירסט נעה סביב סיפור מרכזי על ספינה שטבעה בתחילת המאה שעברה באוקיינוס ההודי, על הספינה היה אוסף אמנות ואוצרות יקרי ערך של אספן מכובד ועשיר מהעיר אנטיוכיה, הספינה נמצאה בשנת 2008. כל הממצאים שמוצגים בתערוכה נמשו מן הספינה. בתערוכה מוצגים סרטים שמתעדים את עבודת הצוללנים. שם הספינה ה"אפיסטוס" פירושו ביוונית ה"לא יאמן".

האם באמת הספינה טבעה והקפטן שיקר? (או שזו בכלל תערוכה אחרת, די משעשעת אך מעט כבדה שזכיתי לראות ב בפונדציונה פראדה, או שסתם הייתי כבר עייפה) (התשובה ברורה).

האם הירסט ניצל עד זוב דם את ההון והשלטון? האם הוא השלב המפותח של השילוש הקדוש - הפוסט מודרני? – אמן כסף אגו. מוטציה של כוח, של פוסט תרבות, גועל, מוצרים עטופים בצדפים, אלמוגים, אצות, טחב וירוקת. האבסורד הוא שהירסט עוסק בסוגיה די שכיחה באופן כה נלהב, כמו ילד שמשחק ב"לגו" חדשני, שקיבל מתנה מהדוד מאמריקה או ממיליארדר צרפתי שקנה את הארמון. חשוב לציין כי הירסט על פי הפרסומים מימן בעצמו את הפרויקט בעלות של 65 מיליון דולר. (דרך אגב אותו מספר של שנת הלידה שלו 1965).





Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


"סוף עידן הדפוס" ספרו של המעצב הגרפי וגולש הגלים דויד קארסון סימן באמצע שנות התשעים שינוי – מעבר מדפוס על נייר ("פרינט") למדיה דיגיטלית בדמות פרסום ועיצוב שמתרחשים באתרים באינטרנט. מה מסמל לנו הירסט? סוף התרבות? סוף האמנות? (לפחות על פי הנרטיב המוכר ?)
האם הירסט לצד האמן הסיני אי ויי וויי, שאת תערוכתו במוזיאון ישראל לצערי לא ביקרתי, למרות חיבתי לחלק מעבודותיו וגם למרות המחווה שעשיתי לעבודתו "להפיל כד מתקופת האן", מסמנים לנו סוף. או סופים. - סוף האמן היחיד שעובד בסטודיו, סוף עבודת היד, המיומנות וה"קראפט", סוף הציור, צבעי השמן והריח. (סוף מוקצן, מלא גאווה עצמית מצטרף אל עוד סופים וצמתים ידועים בתולדות האמנות).

הירסט לקח גם את "אור הזרקורים" מהחללים המרכזיים של הביאנלה - הארסנאלה והג'רדיני, במסגרתן ניסתה האוצרת כריסטין מאסל להחזיר את הכבוד והכוח לאמנים עצמם. בתערוכה המרכזית בג'רדיני אפשר היה לצפות באמנית האמריקאית דון קספר יוצרת בסטודיו שלה, אותו העתיקה על כל תכולתו לחלל התערוכה, למשך כל חודשי הביאנלה. אמנות שהיא ההפך הגמור מזו של הירסט. אמנות שבמידה מסוימת מחדדת את תופעת הירסט ואמנים שהולכים בעקבותיו, את ה"הירסטאניזם" או ה"דמיאניזם".




Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


האם התערוכה של הירסט היא מוטציה של דושאן וה"רדימייד"? רדימייד משוכלל - קו יצור של בובות מסוגים שונים מיקי מאוס, פלוטו, היפה והחיה, וולט דיסני, הספינקס, הפרעונים, ונוס, המדוזה והמינוטאור, יצורים מיתולוגיים ועוד מפלצות שונות ומשונות שנפלו למכונת ערבול, ביחד עם אלמוגים, קונכיות, צדפים, אצות, טחב ושאר שורצי ים.. ביחד עם קייט מוס וגם פסל בן דמותו של האמן עצמו,  איך לא. או שזו סתם תפאורה, תוצר של הפקה יקרה ומושקעת עד בלי די.. ובאמת לעיתים כדאי לדעת מתי להגיד די! די די די

האם הירסט איבד את חוש ההומור הבריטי או שמעולם הוא לא ניחן בו, האם זה חוש הומור כה מתוחכם עד שאינו ניתן להבחנה ונראה כמו בדיחה על חשבון הקהל, הצופה, הצרכן, בדיחה שחוזרת על עצמה. אפשר להסתפק בפסל אחד או שניים מאותו סוג אלמוגי צבעוני מסחרי..

באופן אישי אהבתי את החלק שנראה כמו אוסף מטבעות עתיקות ועוד מוצגים במוזיאון ארכיאולוגיה ואילו החלק של התוכניות בסגנון רישומים מדעיים או טכניים עלק ליאונרדו דה וינצ'י, נראה בעיני מיותר או סתם בדיחה בריטית לא מוצלחת, מאולצת, מתאמצת, אותו מאמץ יתר שניכר בכל התערוכה ועומד בעוכריו של האמן. 




Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

שלום דמיאן ותודה על הכרישים, הפרפרים, הפרות, הפורמלין, התרופות, הנקודות!
אבל עד כאן. אולי זמנך עבר אולי זמן האמנות - האמן עבר.

אולי זו התחלה? עכשיו מומלץ לחזור ל"ריבוע השחור" או הלבן של מלביץ לבהות בו לפחות שעה, חוויה מדיטטיבית מתקנת, במקרה הטוב יכולה לעזור לחזור למוטב, להתחיל מחדש או לפחות להתאושש מהדבר המוזר וה"נורא" שהירסט יצר בבניינים הכי מפוארים בוונציה.

בהם דרך אגב מומלץ לבקר גם ללא קשר לדמיאן, מצד שני בכל זאת מעניין היה לראות איך הוא ניצל את החלל? ובעיקר מעניין הפער בין האמנות ה"רנסאנסית" המפעימה לבין האמנות ה"עכשווית" או יותר נכון הפוסט עכשווית או פוסט פוסט עכשווית.. (תלוי אפשר גם בלי ה"פוסט")

מלביץ' והריבוע, אולי כמו הירסט מסמלים את תחילתו של עידן חדש, אם אפשר לומר כי הריבוע הוא איקונין שניחן בהילה וקדושה גם אם מן הסוג החילוני, התערוכה של הירסט היא ההיפוך הגמור, היא אולי מוטציה של תרבות שכבר מזמן אינה מקדשת דבר.. כלומר בעוד שנים כשההיסטוריונים של האמנות הסתכלו אחורה יש להניח שתערוכתו ה"מזעזעת" וממש לא במובן החיובי של המילה של הירסט, תערוכה אליה התכונן במשך עשור, תהווה צומת כלשהי, בוודאי משמעותית, באמנות המאה העשרים ואחת. 






Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami

וכן לפני שפוסלים את הירסט ומופע הפלצות מומלץ לבחון שוב את ה"מפלצות" ההן - זו נטולת הראש וזו הכחולה שכמעט טרפה את אנדרומדה על חוף ימה של יפו, הנסיכה שברגע האחרון ניצלה ע"י פרסאוס בנו של זאוס. האם זה גורלה של ה"תרבות"? אולי בכל זאת, גם אם המסר של הירסט צורם באופני התצוגה שבחר, יש ל"איש העסקים" הממולח משהו חשוב להגיד לנו? ובטח יש להניח, או לפחות לקוות שהירסט מודע לעצמו גם כשהוא יוצר "אמנות רעה מאוד".

ואולי דמיאן הירסט בכבודו ובעצמו הוא הוא "המפלצת". (ואמנים שכמותו שעוסקים בהפקה, במוצרים, במסחר וכו..)

דמיאן הירסט תודה! בזכותך זכיתי לבקר באחת התערוכות הגרועות של השנה, אולי של המאה. מוונציה חזרתי חולה בשפעת. חשבתי לעצמי האם זו "שפעת ונציה" או "שפעת דמיאן" – צורך עז לנקות את הגוף מהתערוכה הגרנדיוזית של האמן העשיר ואיש השיווק הכי מפורסם בעולם!!












Damien Hirst, photography by Lilach Bar-Ami


דמיאן הירסט בונציה חלק 2
הבהרה לגבי הטקסט הנ"ל בסוגריים: (לא חובה לקרוא :))

ללא ספק הירסט נוגע בתערוכתו בשאלות חשובות הקשורות לשקיעת התרבות, לצד שקיעתה של ונציה, אמת ושקר, דרך נרטיב פיקטיבי על ספינה בשם "לא תיאמן", סיפור שכביכול בא להצדיק ולחבר את כל חלקי התערוכה. הדברים הנ"ל נוגעים בעקר בתחושות שעברו עלי בעת הביקור בתערוכה וגם הרגשה אישית שהירסט אינו מחדש הרבה לגבי הנושאים בהם בחר לעסוק, ובעקר, אופן העיסוק באלו מבחינה "אסתטית",  לפחות על פי טעמי, פחות מעניין, חוזר על עצמו, מהדהד גם עבודות ישנות של ג'ף קונס, אמן נוסף שהוא "הפקה בפני עצמה", תרבות ואמנות שהופכים ל"סחורה", מוצרים בחנות הכי גדולה ויוקרתית בעולם.. 
אי אפשר כמובן להתעלם מאופן התצוגה, סידור שחושב חללים של מוזיאוני טבע או ארכאולוגיה, יש לי חולשה לעבודות שמתכתבות עם נושא "המוזיאון", כן נחמד, אבל אין פה כל חידוש, אולי לא צריך להיות?  

יש כאן סוג של "גימיק", גם אם מוגש בעטיפה מושכת, צבעונית, אלמוגית, אפילו קצת מרגשת, הבנו את הרעיון אחרי פעם אחת או שתיים, אפשר בקלות היה לזרוק את כל המוצרים הנ"ל לתוך ים המלח או לתוך כוורת דבורים, להוציא כעבור מספר ימים, זה אפילו היה קצת יותר מעניין, אפשר גם היה לנצל את גובהו של הארמון המפואר, למשל ע"י ערמה ענקית של מזרנים שצומחת לגובה, ורק כשמטפסים לקומה האחרונה ניתן להביט בדמות האמן שוכב כשהוא שרוע על גבו, על המזרן האחרון, או לחילופין קייט מוס, או קייט וינסלט, או הדוכסית קייט מידלטון - אמירה מעניינת על בית המלוכה הבריטי ובריטניה, ארצו של הירסט, בעידן הנוכחי. 

אמנים רבים עסקו עוד לפני הירסט בנושאים דומים, כאלה שבוחנים את גורלם של התרבות והתרבויות בעידן הגלובלי, את "קץ התרבות", ערבוב בין כל התרבויות, תרבות אחת, פוסט קולוניאליזם ועוד.. ועשו זאת באופן מרתק פי כמה.. די נאמר ונכתב על התערוכה של הירסט בונציה, אין ספק שהוא "גאון"! הטקסט הנ"ל מתייחס כאמור למה שאני חשתי בתערוכה ולאחריה, בעיקר לבחירה של האמן איך להגיד ולהציג את פני הדברים, יתכן ואם הייתי בוחנת יותר לעומק את הטקסט-סיפור, שמלווה את המוצגים בדומה למאמרים אחרים, שנכתבו על אודות התערוכה והחמיאו לה ולאמן, הייתי משתכנעת ומשנה את דעתי. אך הצד ה"אסתטי", לעניות דעתי, הוא חלק מתפקידה של אמנות טובה ומרגשת, נראה שבשנים האחרונות לא מעט תערוכות נופלות בגלל מחקר יתר, הפקת יתר וגם טקסט יתר, כאשר אלו גוברים על התערוכה עצמה. כולל תערוכות של אמנים מעולים!! (ראו דוגמת לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב ממש בימים אלו).

לפני מספר שנים פגשתי את אחד המורים החשובים שלי לאמנות, פסל-אמן שאני מעריכה מאוד, בתערוכה שלו בגלריה "גבעון", שוחחנו מעט על הא ועל דא וכמובן על אמנות, הוא אמר: "הטעות היא שבשנים האחרונות, הרבה אמנים חושבים שתפקידם לעשות מחקר, אמנות זה לא "מחקר" זה טעות!" 
אמר. אולי צדק?