דיזנטריה

24.5.2019

Lilach Bar-Ami, Garlic 2020©

בחג החנוכה הייתה - דיזנטריה. יתכן שהמחלה החלה עוד קודם לכן. בכל אופן בחנוכה היא זהרה במלוא הדרה! בזכות ניירות צלופן בכל הצבעים, שהוצמדו בעזרת דבק פלסטיק לבריסטול שחור, עם צורות שמישהו חתך בצורת האותיות שמרכיבות את המילה - דיזנטריה. 

מכל קישוטי הנייר שעטפו את חלונות חדר האוכל: חנוכיות, מנורות, כדים, סביבונים וסופגניות, כשהשחר עלה עם הנץ החמה, ה"דיזנטריה" היא זו שזרחה, ללא עוררין בעיניו של כל אדם, שנכנס לחדר האוכל לארוחת בוקר או צהריים ואף ערב, למרות שהשמש כבר שקעה, ראשית כל ריצדו אותיות המילה - דיזנטריה. שהרי הדיזנטריה לא הייתה רק מילה, או רעיון, או סתם הלצה שחבר משועמם הגה. הדיזנטריה הייתה ממשית, מחלה איומה, שאיש לא באמת ידע את זממה, עד כמה נוראה היא, מסוכנת, מדבקת או בכלל מה. לדיזנטריה היו פנים, גוף, ידיים, רגליים ואפילו שמות, יצורים קטנים שאיש טרם פגש או הכיר, מלבד איש ואישה, עלם ועלמה, זוג אנשים דאוגים, שלא מכבר הפכו להורים.

דיזנטריה היא מחלת ילדים. התינוקות שחלו במחלה הושמו בהסגר, בבית האבן, הרחק הרחק משאר בתי הישוב, שם בעבר היה "בית-הבראה", מקום שנסגר בגלל "המצב הביטחוני", כלומר מצב של שקט, שלא פעם הופר, ביישוב הקטן ששכן על ההר סמוך לגבול, מרחק קילומטרים בודדים מארץ לבנון, ממחוזותיהם ומחנותיהם של אנשים שכונו "מחבלים", ומידי פעם חצו את הוואדי, חתכו את גדר התיל, ניסו לחדור לארץ ישראל, לפעמים אף הצליחו. אך הפוליטיקה והמלחמה לא היו קשורים כלל למחלה, בה לקו התינוקות של היישוב, דווקא לפני חג החנוכה.

לאיש אסור היה להתקרב אל הבית ההוא עם התינוקות הסגורים, פן ידבק במחלה הנוראה. בחג ההוא של חנוכה, כולם כולם, איש, אישה, ילד, ילדה, קיוו קיוו, התפללו, למרות שלא האמינו באלוהים. מתחת לבגדי העבודה הכחולים, אולי בכיסים הסתתר אל אחר, אחד שיציל את התינוקות, את בני האנוש החדשים, את העתיד! כולם קיוו לנס, בזכותו יבריאו העוללים הזעירים, שטרם הספיקו להגיח לאוויר העולם וכבר זכו לכזו מחלה, עם שם כל כך נורא.

דיזנטריה - אותיות המילה האיומה ומדבקת. הוטמנו עמוק בתוך המזרן עם הפסים, מתחת לקפיצים ולתאים האפורים, ביחד עם שירים על "נרות זעירים" של משוררת בשם נעמי שמר, שכתבה שירים על גיבורים וחלומות שמורידות המון דמעות, מתערבבות עם כל הזיכרונות, המלחמות, המחלות. מושלכות אל ארגז החול ביחד עם הגולות, הגוגואים, הבולים, האסימונים, "הטלפון השבור", משחק הקלאס, המחבואים, המצלמה, אלבום התמונות וכל השאר.

(בוויקיפדיה כתוב:

"דיזנטריה Dysentery;  (בעברית:בורדם) היא שלשול חמור, המלווה לפי הגדרה בדם וריר בצואה, וכן בחום גבוה, הנובע מזיהום במערכת העיכול. המושג מתייחס יותר לתסמינים הנגרמים על ידי מחלות או מצבים בריאותיים שונים, ובדרך כלל אינו משמש כשם של מחלה בפני עצמה. לדיזנטריה יכולת הדבקה גבוהה מאוד. המחלה שכיחה יותר בקיץ מאשר בחורף.")

(הסיפור נכתב במאי 2019 פורסם כאן במרץ 2020 בימים של ה"קורונה")

ונציה

19.7.2019

Lilach Bar-Ami, Venice 2017©

את עומדת על גשר ריאלטו. מביטה ביחד עם כל האנשים אל עבר השקיעה, את המון עיניים, הגוף שלך שוקע בתוך הזמן, מכיל את כל הספרים שקראת, את רובם את לא זוכרת. התודעה שלך הרבה יותר חכמה מכל הידע שטרפת במהלך השנים, היא יודעת הרבה יותר ממך. לפחות כך קראת באחד הספרים. הצהרת על כך שאינך אוהבת כתיבה בגוף שני, אבל הנה עכשיו הגוף שלך הופך לשני, נבלע בגופם של כל האחרים, את שוקלת, אולי בכל זאת תוכלי להשיב אותו למצב ראשון, או פשוט תשחררי שליטה, תהפכי להיות נחיל תיירים, אינספור לבבות רוטטים, מתמזגים עם שכבות של היסטוריה. יתכן ונשמתך מתערבבת עכשיו עם זו של טיציאן, מרחפת מעל ארמונות, כנסיות, גשרים, גונדולות, מים ועוד מים, מנופפת בידך לפגי גוגנהיים, מבקשת ממנה למסור ד"ש חם לסלבדור דאלי.

את מתחקה אחר אורח חייהם של המקומיים. פוגשת אותם בבוקר מטיילים בגן עם הכלבים, ממתינים עד שהם יעשו את הצרכים, על פני השטח הם נחמדים, למרות שבטלוויזיה אמרו שהם שונאים תיירים. את מעמידה פנים של אחת מהם, את רוצה לשאול אותם על ההרגשה, איך זה לגור בעיר שבנויה על מים, האם זה מפחיד נורא, כשיש הצפות ואזעקות, את פוחדת ממים עמוקים, אולי טילים זה יותר מפחיד. הם דומים לך, חוץ מהשפה שאת לא מבינה, מלבד מילים בודדות שטרחת ללמוד, בונג'ורנו, צ'או, גרציה, סקוזי. הכול מסביב נקי ומעוצב, יש חוקים לגבי כל דבר ודבר, יש יום של נייר, יום של פלסטיק ויום של זכוכית, אם מישהו מבלבל בין הימים, הוא עלול לקבל קנס, הכביסה מתנופפת באוויר, כמו דגלים שמישהו תלה וסידר לפי הצבעים.

את התאהבת בעיר, הסתרת זוג נעלי גומי באחת המגירות בחדרך, בדירה של אייר בי אנד בי, סיבה מספיק טובה לחזור לשם. את מהרהרת בינך לבין עצמך בדבר התנועה, בעיר בה הכול מתנהל על המים, איך מעבירים את כל יצירות האמנות ממקום למקום, בכל פעם מתחלפת תפאורה, בתוך תפאורה, בתוך תפאורה, בת מאות שנים, ביאנלה עולה, ביאנלה יורדת, אמנות, עיצוב, אדריכלות, זכוכית, השמש שוקעת, השמש זורחת, אנשים עומדים מעל גשר ריאלטו, הם תמיד שם, הם מעולם לא ישנים, מתבוננים בשקיעה, מצלמים בנייד, מעלים לאינסטגרם. פעם אחת גם את זכית לעמוד שם, להיות חלק מתבונה אנושית, מגלויה תיירותית, אחת מתוך ביליונים. בלב שלך יש רק אחת, את משתדלת להזכיר לעצמך, מידי פעם כשאת שוקעת בעצבות קיומית, שיש ערים, ערים סמויות מן העין, כמו למשל אלו של קאלווינו, כמו שלך. את מקווה, שלמרות מה שכולם אומרים, ונציה לעולם לא תשקע ואולי באחד הימים תוכלי שוב לעמוד על גשר ריאלטו, לצפות בשקיעה, ביחד עם כל התיירים. 

(טיול לונציה נובמבר 2017)

(הפוסט הועלה בתאריך 13.3.2020, 
מחווה לאיטליה, בימים הקשים של הקורונה)