תמרה גרה ביפו על גבול בת-ים, בעבר או בהווה, או גם וגם, אין זמן
ללמוד, אולפן, עברית, צריך לעבוד, פרנסה, חיים, במקום בו היא גרה, יש המון אנשים
מאתיופיה, כן כן, היא אפילו אוהבת במיוחד זוג אחד, בעקר את האישה, היא לא יפה, אבל
מתוקה, יש לה חיוך שנפרש מצד לצד, כמו סירת מפרש, ליד כפר שמריהו יש בית גדול, שם
היא ניקתה, גם בעזריאלי, איש אחד, מיליארדר, קנה מגדל או בניין בחמישה עשר מיליון
דולר. כל האצבעות של תמרה פרושות עכשיו בפני, ועוד כף יד אחת, חמש עשרה עם המון
אפסים, גם הבת שלה אמנית, עובדת לא רחוק מכאן, היא תיתן לי לדבר איתה במכשיר הנייד,
אולה תסביר לי, איפה היא עובדת או לומדת, אולי בדרום הארץ, אולי בדרום העיר, ליד
גשר, או כביש, או סמטה, בתל-אביב או באשקלון.
היום פגשתי את תמרה. שוחחנו במשך כשעה. תמרה דיברה רוסית מתובלת
בעברית. כמו סלט בלי מלח, עגבניות, מלפפונים, עלי רוקט בודדים, בזיליקום וגם קצת
דובדבנים, אני דיברתי הינהונית וחיוכית, הנעתי את הראש מעלה מטה או מצד לצד, את
השפתיים מתחתי מאוזן לאוזן, כמו סהר על פני שמים בהירים. תמרה דיברה בעזרת הלשון,
הגרון וכפות הידיים, תמרה רגילה לשוחח עם אנשים שלא מבינים את שפתה, העקר יש אוזן
קשבת, אפילו שתיים, זוג אוזניי שיצאו מהבית ביום חורף אביבי, תפסו טרמפ לתל-אביב,
לראות תערוכה.
אתמול קראתי כתבה על אנה זורבובה, משוררת, כימאית, היא קיבלה פרס על
ספר שכתבה "אריה בשמלה", רעיית הנשיא העניקה לה את הפרס, היא משיטה
סירות מפרש, היא אוהבת עברית, היא כותבת עברית, רק עברית, היא בת ארבעים ושלוש,
היא עלתה ארצה, לפני שלושים שנה מברית המועצות, כעבור שמונה חודשים היא קראה את
עגנון, ביחד עם מילון, היא אוהבת את דוד פוגל, כשהיא מוצאת מילה יפה, היא מייד צדה
אותה. היא כותבת שירים על רוסיות זונות, מחוטבות שקר להן, גם בארץ ישראל קר להן,
למרות שנדדו כמו חסידות מארצות הקור.
תמרה גרה ליד אתיופים, הרבה אתיופים גרים על גבול יפו בת-ים, גם תמרה
ועולים מחבר העמים, מנקים, משרדים, בתים, מוזיאונים, רחובות, יש זוג אחד, היא
אוהבת במיוחד, בעקר את האישה, יש לה חיוך כמו ירח, משתקף באגם הלבן, תמרה מושיטה
לי את הנייד, מעבר לקו אולה או אולגה ביתה, האמנית, היא בכלל לא אמנית, היא
סטודנטית למשפטים, העברית שלה כמו צברית, היא לא נחמדה כמו אימה, היא בעקר חשדנית.
פעם מזמן, לקראת סוף התשעים של המאה שעברה, ברחוב אלנבי, נכנסתי
לחנות ספרים בשפה הרוסית, עשרות מדפים, המון צבעים, ביקשתי מהמוכרת שתפנה אותי אל
פושקין וצ'כוב, התפעלתי מיופיין של הכריכות, האיורים, הנייר, הריח, הבבושקות בחלון
הראווה, תמרה אמרה בבושקה, רובוטה, נייט, לתמרה לא אכפת שאיני מדברת רוסית או
אוקראינית, אני מקשיבה. תמרה מבינה צלילים, היא יודעת כי לחיים, לשפות, לתרבויות,
אין התחלה וסוף, או סוף והתחלה, הכול נובע מאותה מהות ונשמה, הכול אחד, שלם
שמתגלגל, למרות הצורה בעיניי המתבונן. זה דמיון, זה מציאות, זו אשליה, זה מגדל
בבל, מבלבל, ככל שיורדים מטה, זה עוד יותר מבלבל, מתבלבל, ככל שמגביהים עוף, זה
מתאדה, עד שנעלם.
תמרה מדברת עם כל הפנים, שפתיים, עיניים, אף, עפעפיים, אישונים, ריסים,
כפות ידיים, אצבעות, ציפורניים. על כסף, על מיליונרים, על עזריאלי, על איש שקנה
בניין בחמש עשרה מיליון דולר, על רוסיה, על אוקראינה, היא גם וגם, תלוי מתי, באיזו
שנה או מאה, על ביתה אולגה או אולה, שדוברת עברית שוטפת, בניגוד לאימה, יש להניח,
שאינה שוטפת, או מנקה מידי יום ביומו את הרצפה, השירותים, הכיורים, החלונות,
הכלים, בבתים של אחרים, משרדים, חדרי מדרגות או מוזיאונים, תמרה סיפרה על אימה,
שמתה בגיל שבעים, כמו נסיכה קסומה, כמו עובר, התקפלה אל תוך גופה נרדמה ופשוט
נדמה, זה הספיק לה, לא צריך יותר, אמרה, בעצם סימנה וחייכה.
תמרה היא המנקה של השירותים במוזיאון הקטן. לשם נסעתי באוטובוס כדי
לראות תערוכה, בעקר כדי לצאת מהבית בו אנו מתגוררים בשנתיים האחרונות, מבנה ספוג
קור או חום, תלוי בעונה, לנשום אוויר אפילו מזוהם, לראות אנשים מכל הסוגים,
מכוניות, קורקינטים, אופניים,ממונעים או לא, לשמוע קולות ציפורים, עורבים, יונים, דרורים,
ילדים, אנשים. תמרה יצאה מביתה מאותה הסיבה, וגם הפרנסה.
המוכרת
בחנות הספרים שוחחה איתי, בשמחה ואף התלהבות, עד הרגע בו נפלו פניה, פושקין נחת
ארצה, צ'כוב כמעט השתגע, אדומים, סגולים, ירוקים ולבנים התערבבו באוויר, ברגע בו
הסרתי את המסכה, העיניים התכולות, העור הבהיר, השיער הכתום, אמרתי לה את המוצא, רק
כי היא שאלה. מרוקו, סכין, חייכתי במבוכה, את לא נראית מרוקאית, פלטה המוכרת במבטא
הזר, מרוקנית תיקנתי.
תמרה אמרה שהיא אוהבת אותי, חיבקה אותי, כמו סבתי זיכרונה
לברכה, תמרה זרה באפלה, במדינה החדשה, בתרבות שונה, בארץ הקדושה. לתמרה לא גיליתי,
לא סיפרתי על המוצא, פחדתי לקלקל, אולי אני מתחזה, בשביל מה להרוס, לעסוק בשטויות,
בעידן פוסט פוסט מודרני, שלא עושה עניין מתרבויות, מוצא, שפה, צבע עור ומבטא,
כולנו "סימולקרות", סירות לבנות, צפות, על פני אגם מוזהב, בשמים מרחפים
שחפים, מלאכים, ירח וכוכבים. אני אוהבת את תמרה ותמרה אוהבת אותי.
