Lilach Bar-Ami 2016 ©
בקיץ אלפיים ושש עשרה עזבתי את תל־אביב. כעבור עשרים ושלוש שנים, שבע דירות: אחת עם שותף, שתיים עם שותפות מתחלפות, אחת לבד על גג, ועוד שלוש עם בן זוג. בדירה האחרונה, סמוך לשדרות עמנואל, גרנו שבע שנים. מהעיר עברנו לבית בפרוור. החיים הפכו ל״בית״. עבורי זה היה דבר חדש ומפחיד - בלי חצר הקיבוץ, בלי רחובות העיר. פשוט בית. זה היה בית גדול. ארבע קומות וגג. בלילה הראשון עמדתי במרפסת חדר השינה, בוהה מול הכלום. לנגד עיניי חלפו כל ״עקרות הבית״ - נשים שאת רובן לא הכרתי באופן אישי . קיוויתי כי אולי נגלה - שבכל זאת יש חיים בפרוור.
גרנו שם שש שנים. לראשונה היה לי סטודיו רחב, במקום ששימש מחסן. אחרי שפינינו ממנו ערימות ספרים, אינספור חפצים מאובקים וגם חרא של עכברים. בחודש האחרון פגשתי בחור צעיר ונחמד, שהתעניין ביצירות שלי וברכישת הבית, הוא הזמין אותי למפגש של דיירי השכונה. אלה היו א.נשים עשירים מאוד. כאלה שקונים בתים, שעושים עסקים. לא היה לי מה להציע להם, וגם לא ידעתי איך מתנהגים לידם. עניתי בנימוס: תודה על ההזמנה, אולי אבוא לפגישה הבאה.
התפקיד שלנו היה לפנות את הבית - מקום גדוש בדברים מכל הסוגים, אוסף שנצבר במשך כחמישים שנה, שנע בין אספנות לאגרנות. פחדתי לגעת בדברים. פחדתי שמישהו מבעלי הבית יכעס עלי. וגם קיוויתי שמישהו יכעס - או תכעס. אבל כבר לא היה מי. הבנתי שכדי לצלוח את המשימה עלי להפוך אותה ל״פרויקט אמנות״. אפשר היה לפנות הכול תוך ימים ספורים. בעזרת סבלים מהשוק. אבל התעקשתי לתת מקום לתהליך, לפרידה מתקופת חיים של אנשים שלא מכבר הלכו מכאן - דור שמהווה חלק מרכזי מהמדינה שבתוכה צמחנו. כל מה שמספרים החפצים שאספתי ותיעדתי.
מבעד לחלון הסטודיו נשקף בית עם גג רעפים אדום. מבנה גנרי, שיותר מכול הדהד את המקום שממנו באתי. תיעדתי את הבית ההוא לאורך עונות השנה - אביב, קיץ, סתיו, חורף. כמו דמות מסרט יפני או מסיפור של פול אוסטר. בראשית שנת עשרים עשרים, כשבאוויר הדהדו קולות הפיכה, ובחוץ הצטרפנו למפגינים סמוך לגשר, באחד מימי "הסגר" הראשונים, הופיע בולדוזר כתום. רעש חזק הקפיץ אותי מהמיטה. צילמתי את הריסת הבית עם גג הרעפים האדום, כמי שמתבוננת ביצירה של גורדון מטה קלארק, ומתעלמת משאר המחשבות..
20.1.2026
