Lilach Bar-Ami, winter, 2011©
Lilach Bar-Ami, winter, 2011©
"הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ של השולחן. עתה התחיל לנער את האבק גם מעל בני משפחתו: על אביו סיפר, למשל, שהיה לו מגוון רחב של דרכי התנהגות, ואפילו קולות שונים, לפי האנשים שאיתם דיבר – הממונים עליו, עמיתיו, או הפועלים... אביו ואמו, אפילו בלי לחשוד שהם פוגעים, כינו את העובדים שלהם "הנחותים": וגם היחס הלבבי שהראו להם בדרך-כלל נראה תמיד חסד מגבוה... ההטבות והמתנות שהעניקו מפעם לפעם היו תמיד עולבות במהותן, ונקראו בפיהם: צדקה... ועל כל מיני אירועים חברתיים של מה-בכך היו מדברים כעל חובות. לדוגמא: הזמנה חוזרת לארוחת-ערב, ביקור משעמם, או לבישת מקטורן מסוים לרגל אירוע זה או אחר, או הליכה לתערוכה מסוימת, או לטקס אווילי כלשהו ... נושאי שיחותיהם ודיוניהם לא השתנו בדרך כלל: רכילות על אנשי העיר או על בני-המשפחה, תקוות להצלחות אופייניות של ילדיהם, רכישות רצויות או הכרחיות, הוצאות, הכנסות, ירידות מחירים או עליות מחירים... אבל, כשהיו מתייחסים במקרה לנושאים נעלים כגון: הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או "טריסטאן ואיזולדה", או הקאפלה הסיסטינית – היו נוקטים נימה נשגבת מיוחדת, כאילו גם דברים נעלים כאלה הם זכויות-יתר מעמדיות... המכונית, הבגדים, הרהיטים – כל אלה לא נחשבו דברים שנועדו לשימוש אלא היו דגלים של סדר חברתי..."
אלזה מורנטה, "אלה תולדות", עמ' 456
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה