גן יפני
לזכרו של ימנו בנימין
זלקה
2005 - 2026
הדירה נעימה. מהמרפסת
נשקף גן. נדמה שהמעצב שתכנן אותו ראה לנגד עיניו "גנים יפנים". אבל
בשעות הקטנות של הלילה - הגן היפני שלנו משנה את מזגו.
ביום נצפים קשישות
וקשישים פוסעים אט אט, נעזרים בהליכון או בכיסא גלגלים, מלווים במטפל או מטפלת מארץ
זרה. הם יושבים על ספסל אפור, נהנים מקרני שמש נדיבה ומפריחה אביבית סגולה. אחר
הצהריים - ילדים משחקים, מתנדנדים בתורם על נדנדה יחידה, עשויה מ"גלגל הצלה",
גולשים במגלשה שבקצה הגן. שביל צר חוצה את הגן ומוביל אל מזרקה - כמו בפרוור
אירופאי.
ועכשיו, באביב, כל
פריחה משכרת - משקרת, מהדהדת פריחת דובדבן. אבל יש דבר שהמעצב לא לקח בחשבון:
הלילות. אף מנטור לשינה לא יוכל לעזור לי להתגבר על בעיות השינה שלי, כשחלון חדרי
פונה אל אותו גן - יפה ושלו - שבנרגע הופך את עורו, מתמלא באור בוהק. תאורת לילה,
שעל פי האישה מהמוקד (שעוד אגיע אליה), לא מכבים - "כי חס וחלילה זה עלול
להיות יותר גרוע". ואולי משום כך, כמו גחליליות זעירות, נערים נמשכים אל הגן.
הם לבושים בקפוצ'ונים
שחורים, ראשם מכוסה. מראה אחיד, כמן קוד, שמאפשר להם לזהות זה את זה - בכל זמן ובכל
מקום. לרוב הם מופיעים אחרי חצות, רכובים על קורקינטים חשמליים. הם משליכים אותם
בצד, סמוך לנדנדה ולספסלים, או חגים במעגלים. קולם מתגבר, הופך לצעקה
גדולה - מרעישה, שמבהילה עטלפים, ינשופים ושאר ציפורי לילה. גם החתולים נעלמים.
ארבע שנים אני גרה כאן.
הדירה, כאמור, נאה, רוב השכנים משתדלים לשמור על סדר. לעיתים יש מסיבה - מוזיקה
מזרחית/ים־תיכונית בוקעת בעוצמה מדירת הגן. אין לי דבר נגד מוזיקה מסוג זה, גם מוצאי מן
המזרח. אני מחבבת את זהבה בן, את שרית חדד, ועוד זמרים וזמרות שיודעים לסלסל.
לפעמים המנגינה סוחפת אותי אל מחוזות רחוקים - סבך שורשים שנגדעו באחת,
מאותה עיר נמל יפה ומסתורית.
הבעיה נעוצה בשעות. ככל
שהלילה מעמיק, הרעש נעשה פרוע יותר. כמו עץ באובב מתוך סיפור על נסיך שפעם היה קטן
- עץ שנשתל במרכז הגן והפך למועדון לילה מעורפל, מהביל ומעושן. ובכלל, לא ברור איך איש מן השכנים אינו פוצה פה. ואולי כן מתקשרים למשטרה,
אבל התופעה נמשכת. מאז שעברנו לכאן.
נכון. בשנים האלה קרו דברים. לא נעימים, אפילו איומים. עד שמצב כזה כמעט מעורר געגוע. כי מה זה כבר - נערים שמתעלמים משלטים שמבקשים לשמור על השקט, לעשות קצת סדר, כמו ענק שאיבד את כוחו. לעומת טילים שעפים מעל הראש.
השבוע, אחרי שרוחות המלחמה נרגעו, לראשונה עשיתי מעשה. חייגתי 106. גיליתי שזה די פשוט. לאחר שהופניתי לשלוחה ועוד שלוחה, הגעתי לעמדה ששייכת לעיר שלי - לאישה שמעבר לקו. קול קשוח ענה לי: "מה אכפת לך אם אחרים התלוננו או לא?", "בכלל לא נתת כתובת." "אה, רוצה להגיש תלונה אנונימית." "טוב, נפנה את זה לשיטור העירוני."
במקרה זה, מדובר היה בנערים טובים. זיהיתי את שפתם, שמעתי את צחוקם. בחיי שלא רציתי להפריע להם. הם שיחקו כדורגל, הם נהנו. פשוט עברתי לישון בסלון. היה עלי לבחור בין אוויר צח לבין רעש. סגרתי את החלון. אבל בלילה השלישי אמרתי לעצמי: לא עוד. עניתי לעצמי: נכון. (בן זוגי, אגב, נרדם בכל מצב.) חייגתי כאמור - 106, כפי שהציע לי בעבר, השכן הוותיק, שמשמש גם כוועד הבית.
תוך דקות ספורות שחקני הלילה נעלמו. גם למחרת הם לא הופיעו, ועד כתיבת שורות אלה - לא נראו או נשמעו בגן. מרוצה מהתוצאה, תכננתי לנהוג באותו אופן, כששוב יופיעו הנערים עם הקפוצ'ונים והקורקינטים. אבל גם הם נעלמו. או שנבלעו בתוך המולת חגיגות העצמאות.
בערב יום העצמאות, וגם
למחרת, היה המון רעש. התבצרתי בדירה. כמובן שלא הפרעתי לחגיגות. ואז הגיעה
הידיעה - על הבחור הצעיר שנדקר, שנרצח, כי אמר, כי ביקש, כי העיר לחבורת נערים לא
להשפריץ ספריי קצף על הסועדים בפיצרייה שבה עבד.
*
בבניין שלנו גרים מספר שכנים ותיקים - אותם אלה מראשית הבניין (בערך שנת 2005), מקורם דומה לשלי. הם אפילו מכירים אנשים "חלוצים" מהקיבוץ שלי, כאלה שכבר אינם בין החיים. כך שאני חשה - גם קצת בבית. במיוחד כשהם מתלוננים על המצב הרעוע, על המנקה או על דבר מה, למשל בקבוק שלא הושלך לסל הנכון. ותמיד דואגים לציין מה היה כאן פעם, כשכולם היו דומים יותר, וממושמעים יותר.
באחד הביקורים סיפרה לי
השכנה כי פעם, בגן הזה - אותו גן שאני מכנה "יפני" - נרצח נער. אבל זה היה מזמן. היא אמרה. ולפני
כן גרה כאן משפחה של "עבריינים", הם נהגו לחנות את הרכבים על המדרכה ולחסום את הדרך
לכל השכנים. אבל גם זה היה מזמן. ולפני כן הייתה כאן בריכת שחייה. היא זוכרת, איך
כילדה שחתה בבריכה. והיה כאן גם מגרש כדורגל שבו שיחקה קבוצת "הפועל"
המקומית. על כך גם מעיד שלט שמוצב ליד המזרקה, מול הבניין החדש שנבנה אחרי שעברנו
לכאן, וביחד עם בניין נוסף שנבנה לאחר "השבעה באוקטובר" ודומה יותר מכל
ל"פיל לבן". שני הבניינים מסתירים את הנוף - את האופק הרחב, הברושים,
השמיים, ואת צמד מגדלי "התאומים" שאהבתי לצלם. אבל זה היה מזמן.
"אבל עכשיו הכול בסדר", היא אומרת, רגע לפני שאני יוצאת מדלת ביתה.
אני לא באמת בחרתי לגור
כאן, כי אם הייתי בוחרת - ללא ספק הייתי בוחרת עיר אחרת. למשל תל אביב, הרצליה,
כפר סבא או אפילו רמת השרון. אם כן, הדירה בחרה בי - בנו. נכון, אני לא התנגדתי.
בתקופות מסוימות, כמו במלחמה האחרונה וזו שלפניה ולפניה, אף הודיתי לה, העדפתי
אותה על פני אפשרויות אחרות.
אני אוהבת לגור כאן.
האוכלוסייה מגוונת. אני אוהבת לצפות מהמרפסת באנשים שהם לא אני, ואני לא הם - לא
דומים לי וגם לא דומים זה לזה. להנהן לשלום, לנסות להכיר. בזמן המלחמה האחרונה, זו
עם "הארי", צפיתי דרך חלון הממ"ד בשיכונים הסמוכים. למחרת, כשצעדתי
סמוך לשיכון עם דודי השמש הלבנים והכביסה הצבעונית שתלויה על החבל - מתנופפת ברוח
כמו ציפור מארץ אקזוטית - פניתי לאישה שחלפה בדרכי, לבושה בבגדים מסורתיים לכבוד
שבת. אמרתי לה שהיא יכולה לבוא לממ"ד שלנו בזמן ההתרעה, או לפחות רציתי להגיד.
היא ענתה, או לפחות זה מה ששמעתי, שהיא לא מפחדת, כי היא מאמינה באלוהים.
בסוף היום אני צופה
בתמונה של אותו קניון שבו התרחש האירוע. מישהו מציע לקרוא לקניון על שמו של הבחור
הצעיר שנרצח, כדי שלא נשכח - זה שאיבד את חייו בגלל מילה.
אני מתבוננת בתמונה. אני לוחשת את שמו - ימנו בנימין זלקה.
ובוכה.
)לזכרו של ימנו בנימין
זלקה. יהי זכרו מהפכה, צדק, אהבה.
הלוואי שפניו היפות,
עיניו הטובות וחיוכו המאיר יחוללו שינוי, יחברו בין קצוות, ימגרו כל פשע ושנאת חינם.)
(הטקסט נכתב אתמול, יום שישי 24.4.2026, לפני שנעצרו חשודים. למרות זאת, חשוב לא לעשות הכללות בנוגע לנערים, מראה, לבוש וכו׳ - לראות מגוון, גוונים ולא שחור־לבן.)
