"קול קורא מברלין" הצעה למיצג שנעשה והוגש כפרויקט ליריד אמנות מקומי בשנת 2010 בשיתוף פעולה עם האמנית שרית אכטנברג. כמו עבודות רבות יש להניח שההצעה תיוותר על הנייר, פורמט שלעיתים מטיב עם העבודה ואף עם העולם, מותיר מקום לדמיון ולמיגוון אפשרויות שאינן תלויות בדבר.. הבלוג הינו מקום טוב לשמר רעיונות מסוג זה, כאלו שהזמן מוריד מההתלהבות הראשונית, משכיח את המוטיבציה והרצון להציג את היצירה, אך יחד עם זאת מעניין לבחון מחדש את העבודה בראי הזמן.
במרכז המיצג ניצבת קבוצה המונה 12 בנות, הן לבושות בתלבושת אחידה (בהשראת אפנת שנות הארבעים וסרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר) שכוללת חולצה לבנה וחצאית עם כפלים עד הברך, נעלי בובה שחורות. לראשן הן חובשות פאות בלונדיניות ושחורות. הבנות פוסעות בטור בקצב אחיד וקוראות בקול רם טקסט בשפה הגרמנית, מתוך מכתב אותו הן אוחזות בידן. הבנות חוזרות בקול רם שוב ושוב על הטקסט: "אם אתם רוצים לעשות אמנות אמיתית בואו לברלין" הן מתהלכות ברחבי היריד (הליכה בטור בקצב אחיד המזכירה צבא חיילות) וחוזרות על אותה קריאה בשפה הגרמנית. הבחורה שמובילה את קבוצת הבנות אוחזת בידה מגאפון, אחרי שהיא קוראת את הקריאה שאר הבנות חוזרות אחריה.
המיצג משלב בין זמנים, אופנות ומצבים המערבבים בין עבר והווה. העבודה שואבת את מקורות ההשראה ממדיות שונות ביניהן קלנוע, אפנה, אמנות המיצג וצילום. דמויות הבנות עוצבו בהשראת סרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, היצ'קוק, דויד לינצ', אופנת שנות הארבעים, הצלמות סינדי שרמן ווונסה ביקרופט.
Lilach Bar-Ami & Sarit Achtenberg, Berlin Calling 2010 ©
בדימוי הנ"ל תיאור ראשוני של לבוש ומראה הבנות שיופיעו במיצג
במרכז המיצג ניצבת קבוצה המונה 12 בנות, הן לבושות בתלבושת אחידה (בהשראת אפנת שנות הארבעים וסרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר) שכוללת חולצה לבנה וחצאית עם כפלים עד הברך, נעלי בובה שחורות. לראשן הן חובשות פאות בלונדיניות ושחורות. הבנות פוסעות בטור בקצב אחיד וקוראות בקול רם טקסט בשפה הגרמנית, מתוך מכתב אותו הן אוחזות בידן. הבנות חוזרות בקול רם שוב ושוב על הטקסט: "אם אתם רוצים לעשות אמנות אמיתית בואו לברלין" הן מתהלכות ברחבי היריד (הליכה בטור בקצב אחיד המזכירה צבא חיילות) וחוזרות על אותה קריאה בשפה הגרמנית. הבחורה שמובילה את קבוצת הבנות אוחזת בידה מגאפון, אחרי שהיא קוראת את הקריאה שאר הבנות חוזרות אחריה.
המיצג משלב בין זמנים, אופנות ומצבים המערבבים בין עבר והווה. העבודה שואבת את מקורות ההשראה ממדיות שונות ביניהן קלנוע, אפנה, אמנות המיצג וצילום. דמויות הבנות עוצבו בהשראת סרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, היצ'קוק, דויד לינצ', אופנת שנות הארבעים, הצלמות סינדי שרמן ווונסה ביקרופט.
שם המיצג "קול קורא מברלין" מתייחס
לאין ספור "הקולות- קוראים" הנשלחים ברשת מידי יום
ומועלים באתרים שונים, תופעה ייחודית
לעידן הדיגיטלי שבו התקשורת והאפשרויות מהירות ואין סופיות. תופעה היוצרת בלבול
והרגשה מצד האמן שתמיד אינו נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, אולי אם ייסע לסדנת אמן
(רזידנס) מעבר לים אמנותו ושמו כאמן ישתנו לבלי היכר ו/או ישתתף בתערוכה הי שם
בביאנאלה במזרח אסיה.
המיצג עוסק בשאלת המרכז מול שוליים, ה"כאן" וה"שם" וכן השאלה מהי אמנות בתקופה בה הגבולות מטושטשים
וכל מדיה אפשרית יכולה להיחשב לאמנות? האם מדובר בעניין של אפנה ו/או השפעות
חיצוניות הקשורות לכוחות ותנועות המפעילים את כלכלת העולם וכפועל יוצא מזה את שוק
האמנות, ללא כל קשר לאמן עצמו פועלו ואיכות יצירתו.
הבחירה בשפה הגרמנית, על כל מה שמשתמע
מהשימוש בה ביחס לנוף המקומי ואופן צעידת הבנות בקצב אחיד בטור, יוצרים בין היתר
הקשרים מיליטריסטים והיבטים נוספים המהווים ערעור והרהור על אופן התנהלות כלכלת
העולם ושוק האמנות.
השימוש בשפה הגרמנית, שפה שהיא זרה לרוב
הקהל המקומי כאמצעי לביטוי, מחדד ביחד עם הבחירה בעיצוב דמויות הבנות באופן מסוים היוצר
הקשרים מיידים לתולדות האמנות, זמן ואפנה, את רעיון האמנות כשפה, רק שהפעם הבחירה
היא בשפה במלוא מובן המילה, השפה הגרמנית, על כל המשתמע ממנה, שפה שללא תרגום ספק אם נצליח להתקרב אליה ולהתחבר
אליה ללא שיפוט, לקבל אותה כעוד יצירת אמנות. במקרה זה מדובר בבחירה בשפה שלפחות בהקשר הנוף המקומי, גם מי
שלא מבין אותה ו/או מדבר אותה יש להניח שפיתח אליה יחס ו/או רגש מכל סוג שהו.
העבודה נעה בין האיום לפיתוי, אך גם הבטחה לפעולה במרכז האמנות העכשווית. אולי זה בא
לידי ביטוי גם ביחסים הטעונים המוכרים לנו למשל מסרטיו של היצ'קוק עם דמויות
בלונדיניות טובות ומפתות לצד דמויות נשים שחורות ומאיימות, סוג של מוסכמות
וטאבואים חברתיים, שלרוב מוליכים אותנו שולל, בדומה לשאלה מהי אמנות "טובה"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה