משהו לפורים

דימוי: פורים בגן הילדים בקיבוץ. אמא, אחי ואני.

©Lilach Bar-Ami

פעם מזמן בילדות בכיתה ג' או ד'
בחג פורים התחפשתי לאינדיאנית.
לא משנה שהיה לי שיער ארוך, כמעט עד הברכיים
בקלות רבה אפשר היה לקלוע זוג צמות מושלמות
אני התעקשתי לחבוש את הפאה האדומה -
זו עם השיער הקצר, תספורת "קארה" 
שאמא קיבלה, מתנה מהדודה מפריז
כשהגעתי למסיבה חשבו שזו בכלל ילדה חדשה.

העניין הוא לאו דווקא בתחפושת שהייתה די מוצלחת -

חצאית וג'קט מעור אמיתי, פרנזים ונוצות ססגוניות
אלא דווקא ב "ילד החוץ", ילד שבא מן החוץ -
כלומר אחד מן העיר ולא מן הקיבוץ.

אותו ילד מן החוץ התחפש לקאובוי כלומר בוקר
הקאובוי או הבוקר רצה מאוד מאוד להצטלם לצד האינדיאנית,
לצידי. לדאבוני, דאבון הילדה - "נדחף לכל תמונה"
(בסך הכול רצה להיות בפנים ולא בחוץ)

אני - האינדיאנית - "בת המשק", כל כך כעסתי
על זה הילד מן החוץ ש"נדחף לכל תמונה"
אז אחרי המסיבה
או יותר נכון כשאבא חזר הביתה
מהמעבדה עם שלל התצלומים
פשוט לקחתי זוג מספריים
ו"גזרתי" את "ילד החוץ"
מכל תמונה ותמונה.

נכון עכשיו חג פורים ולא כי-פורים
בכל זאת רציתי להגיד לילד ההוא
סליחה!! ועוד סליחה!