לילך בר-עמי
הר הר (חומרים של ארכיון)
מיצב בגלריה "גבול" קיבוץ חניתה
אוצרת ריטה כץ
"מכל
עבר ראיתי את עצמי מוקף פרגודי-בד, כרים, כנים, שהתאוו לתמונתי כמו
צללי השאול לדמה של בהמת-הקרבן. לבסוף
הציגוני לפני כרזה מגושמת של
האלפים, וימיני, שהוטל עליה להרים כובע
קטן של שער-יעלים, הטילה צל על
העננים ועל השלגים הנצחיים של היריעה. אך
החיוך המיוסר שבשולי פיו של
איש-האלפים הקטן אינו מדכדך כמבט הננעץ בי
מפניו של הילד, שבצל הדקל
שבעציץ." (1)
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
הסיור בתערוכה של לילך בר-עמי מסתיים ליד הר. בקצה הגלריה על קיר שמידותיו 3.85 על 2.55 מטרים מתנוסס דימוי של הר, למרגלותיו פרסה האמנית שטיח, המבקרים מוזמנים להצטלם לידו, לשתף ברשתות החברתיות, כך נוצר מרחב נוסף שמאפשר לתערוכה, המתקיימת הרחק מהמרכז, בפריפריה, בצפון הארץ, שם בקצה ההר, להתקיים גם ברשת, כיצירה שעומדת בפני עצמה. מאקט זה גם עולה ביקורת על ההליכה עד הקצה השני של העולם, כדי להצטלם ליד נוף מסוים ("סלפי"), לצד שאלת טשטוש או היפוך הגבולות בין "כאן" ל"שם" ובין פנים לחוץ.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
לצד דימוי ההר שניכסה מרשת האינטרנט, הניחה בר עמי אלבום תמונות אותו כינתה "אלבום גוגל", בתוכו שמה תמונות של "אנשים והר" שאספה בעזרת מנוע החיפוש גוגל. את פני האנשים כיסתה במדבקות ילדותיות זולות של פרפר או פרח, עץ או דמות גיישה, דימויים שמטעינים את הדימוי מחדש, מעלים שאלות, אך גם מזכירים את עקר עניינה של בר-עמי לאורך רוב יצירתה בדיאלוג בין ה"גבוה" ל"נמוך", בין תרבויות שונות, בין מזרח למערב, בין כישלון להצלחה..
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
בר-עמי מציבה את כל חלקי המשוואה ביחס להר, שואלת שאלות שמשיקות לסיפור האישי שלה לצד זה האוניברסלי, בוחנת מחדש את הסדר ההיררכי בקיבוץ, המקום בו גדלה לצד הזיכרון הקולקטיבי של מי שגדל בארץ הזו, אבל גם מי שבטעות נקלע למקום והוא בבחינת "זר", "זרות" אליה היא חותרת ברבות מעבודותיה, "זרות" שהוחלפה במיצב החדש בעיסוק בארכיון האישי שלה, במוכר.
את המיצב שבנתה בר-עמי בגלריה החדשה בקיבוץ חניתה, שם נולדה וגדלה היא מכנה "הר-הר". המקום שיצרה הוא ספק בית, ספק מוזיאון אישי, ספק אתר
נופש. שם התערוכה: הר-הר בעברית ובאנגלית
Har-Har נותר הצליל, אולי זה שם של מקום, אולי פשוט הרהור על מקום, על הר, פיזי או מטפורי.
Har-Har נותר הצליל, אולי זה שם של מקום, אולי פשוט הרהור על מקום, על הר, פיזי או מטפורי.
זוהי תערוכת היחיד השישית של
בר-עמי, לצד עוד מספר פרויקטים גדולים במסגרתם בחרה לעשות שיתופי פעולה או להציג
ביחד עם אמנים נוספים. בתערוכה זו בניגוד לקודמות היא החליטה לא להציג או לצור
עבודות חדשות אלא לבחון את דימוי ההר ביצירותיה, מהלך שהוביל אותה לעבוד עם
חומרים מהארכיון האישי שלה, תצלומים, מכתבים, גלויות, מחברות לימוד, לצד חומרים שאספה מרשת האינטרנט.
את החומרים
הנ"ל שכוללים: תצלומים מילדותה ונוף הקיבוץ, שאביה אלי בר-עמי, צילם בשנות השישים והשבעים, מחברת לייבוש פרחי בר מכיתה ד', מכתבים שנשלחו אליה מנציגי הקיבוץ וממשפחתה בסוף שנות השמונים, זמן בו הייתה ב"שנת חופש" מהקיבוץ, תצלומים מאלבום התמונות של סבתה ז"ל שהתגוררה
בקיבוץ, היא ממיינת, סורקת, מדפיסה מחדש. משלל "הניירות" היא יוצרת מיצב
שחולש על חלל הגלריה, מבנה מעניין כשלעצמו, בנוי בצורת האות ר', הקירות נצבעו בגוון
אפרפר, עמוד בטון מוצב במרכז המבנה, לעמוד היא הצמידה מדף, עליו הניחה עציץ, אולי
רמז ל"שיח" בין התרבויות, אותו היא מעוניינת להעיר ממרבצו, שם במרכז
הנוף הפסטורלי, הטבע הקסום, נוף ילדותה.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
תחילה נראה שבר-עמי חושפת את סודותיה, סיפורים מילדותה, מציבה את כל החומרים שהוציאה מן המגירה במרכז המקום בו גדלה, שם בגלריה החדשה בקיבוצה, כל חבר וחברה וגם תושבי המקום מוזמנים לפשפש בניירות האישיים של האמנית, לקרוא את המכתבים ששלחה לה אימה, או את אלו שקיבלה מנציג ועדת דור צעיר בסוף שנות השמונים, עת שהתה בניו יורק, מכתבים שכוללים תיאורי מזג אוויר, בעקר של גשם ורוח, מאיצים בה לחזור, עליה לחזור ללמוד מקצוע, להתחיל את חייה וגם כי "שנת החופש" שלה כבר הסתיימה, כולל הזמן הנוסף, שקיבלה הארכה מאסיפת הקיבוץ, בנוסף לכך יש לה חוב לקיבוץ בסך 300 ש"ח.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
ככל שהצופה נחשף לעוד מידע, הוא מגלה שפעולת החשיפה טומנת בחובה גם את פעולת ההסתרה, מה שמזכיר קצת את משחק "סימני הדרך", אך בניגוד למשחק הילדות ההוא, במרחב שיצרה בר-עמי כל רמז שנמצא מרחיק את הצועד בדרך מהפתרון או "המטמון", ומאפשר יצירה של נרטיב או מסלול אישי במקביל לזה של האמנית. לצד הזיכרון האישי מהדהד זה הקולקטיבי, דרך אותם "חומרים" שמייצרים הזדהות בין דורית, כגון: מכתבים, תצלומים שחור לבן, מחברת לייבוש פרחי בר וכד'..
ליד התצלומים היא תלתה טקסטים, רשימות, זיכרונות מהנוף, מילים שרשמה, ללא סימני פיסוק, נעים בין טקסט לטקסטורה, נשארים פתוחים לאינטרפרטציה אישית, הזמנה לייצר נרטיב אישי, בדומה לאופן ההצבה של כל חלקי המיצב.
סמוך לעבודה
שהוצבה על הקיר המרכזי "מעולם לא הגעתי לפנות את הבית שלי", שכוללת את תצלומי הקיבוץ
וילדותה שצילם אביה, הציבה בר-עמי מתקן "גלויות". "תצלומי הילדות" מוצעים למכירה למעוניינים, כ"סוביניר"
ל"תייר" בתערוכה, למי שזכה להציץ לנוף ילדותה של האמנית וגם שלו - חלק
ניכר מהמבקרים בתערוכה, שנבנתה במיוחד עבור חלל הגלריה (בין היתר כמחווה לקיבוץ לכבוד יום הולדתו ה-80), הם חברי הקיבוץ, אנשים שכמו האמנית גדלו באותו נוף, הן
כילדים והן כמחנכים או הורים.
באחת התמונות, שתלויה על המתקן, נראה תצלום ילדות של האמנית - האמנית כילדה אוחזת סל נצרים גדול,
צועדת ביער אורנים, דימוי שמהדהד את סיפור כיפה אדומה.
בדומה לילדה מהסיפור שהולכת לבקר את סבתה, בידה סל מצרכים, שאמה נתנה לה, להביא לסבתא החולה, כך אולי בר עמי מובילה את המבקר בתערוכה אל בית סבתה ,או ליתר דיוק מאפשרת לו להציץ אל תוך אלבום התמונות של סבתה פיבי ז"ל.
בדומה לילדה מהסיפור שהולכת לבקר את סבתה, בידה סל מצרכים, שאמה נתנה לה, להביא לסבתא החולה, כך אולי בר עמי מובילה את המבקר בתערוכה אל בית סבתה ,או ליתר דיוק מאפשרת לו להציץ אל תוך אלבום התמונות של סבתה פיבי ז"ל.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
בר עמי יצרה קולאז'
קיר גדול שמורכב מתמונות האלבום של סבתה ומתמונות שגזרה מהמגזין "נשיונל
ג'אוגרפיק". הקולאז' הוצמד לקיר צדדי, ניתן להבחין בו רק בהמשך הדרך
שיצרה. (סבתה שעלתה ארצה ממרוקו זמן מה אחרי אימה, גרה בקיבוץ.
הסבתא לא דיברה עברית, מלבד מילים בודדות, בזמן שהיא ביקרה אותה הן נהגו
ביחד להסתכל באלבום של סבתה, שכלל תמונות מהזמן בו המשפחה המורחבת כולה התגוררה במרוקו).
העבודה הזו שבר-עמי
מכנה "לכי לבקר את סבתא" מאירה את החלל כולו
באור חדש, זווית אחרת שאולי גם מסבירה את פשר הימצאותו של פסל "לוחם אפריקני", מאותם פסלים שנרכשים ע"י תיירים כסוביניר, מזכרת
ממסע בארץ רחוקה, או אזכור לתופעת ה"אוריינטליזם" במאה ה19, שטומנת בחובה בין היתר הקסמות של אנשי המערב מ"האחר". מושג שגם מזוהה עם "המבט" של המערב השולט על המזרח ה"פסיבי" ונשלט.
המושג
"אוריינטליזם" מרחף על פני חלל התערוכה, גם בדמות מדף עם כדים מתרבויות שונות
בין היתר יפן וסין, מהדהד את הביקורת של חוקר הספרות אדוארד סעיד על
ה"אוריינטליזם", בספרו הידוע המכונה בשם זה, הוא ממשיל את חוקרי המזרח לתיירים מערביים, אנשים שמשטיחים את "האחר", יוצרים מזרח מדומיין, "אחר"
מדומיין, שאינו קשור כלל למציאות. (2) מתוך זיכרון הילדות אפוף הנוסטלגיה, געגוע,
מסתוריות מתוקה, מגיח "האחר" ומערער את הקסם. סרט הוידיאו "להפיל כד מקזבלנקה" שיצרה בר-עמי במרכזו רקדנית בטן שמפילה כד, מוקרן מהסוף להתחלה, השברים מתחברים לשלם, מהדהד את יצירתו של האמן הסיני המפורסם אי ווי ווי "להפיל כד מתקופת האן", בעוד ווי ווי מדבר על להתנתק מתקופת האן המקודשת לסינים, בר-עמי בוחנת את האפשרות להתחבר אל העבר, למוצא, לשורשים שהודחקו והוסתרו תחת "זהות חדשה".
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
באופן יחסי מעטים
הם האנשים איתם בר-עמי יכולה לחלוק את זיכרונות נוף ילדותה, ככל שיחלוף הזמן אלו יוותרו
כנראה רק במחשבותיה, מה שאולי מחזק את רצונה לעסוק בחומרים מהארכיון שקשורים לנוף
ילדותה, כמו להגיד "אני הייתי שם", "אני יודעת". הנה פה בתצלום אנלוגי שאביה צילם, היא
ואחיה צועדים על השביל הראשי שחוצה את הקיבוץ ביחד עם אימה, בתצלום נוסף הם צועדים על אותו שביל ביחד עם אביה, אמה אולי צילמה, והנה צילום דיגיטלי צבעוני, אותו השביל, זה שמוביל מהמוזיאון עד קצה הגבעה, עכשיו הוא ריק, בר-עמי צילמה בעצמה את "שביל הילדות" בשנת 2006.
חדי עין יכולים
להבחין בתוך הפסיפס שיצרה משלל התצלומים בעוד דימויים, שחוזרים על עצמם בזמנים שונים, למשל תצלום שחור לבן אנלוגי של בריכת השחייה של הקיבוץ, שוקקת חיים ותצלום נוסף צבעוני דיגיטלי של אותה בריכה, (שבשנים האחרונות פורקה ובמקומה נבנתה חדשה)שצילמה בעצמה בשנת 2006, בקושי רב ניתן להבחין באדם אחד במים, דימוי אחר של אותה בריכה, פותח וסוגר את הקיר המרכזי של מיצב
"גלויות נוף הילדות", רק שהפעם היא ריקה ממים, ואילו השער, עליו מתנוסס השלט "כניסה" נעול.
(1) ולטר בנימין, המשוטט,
התוודעות אל ולטר בנימין, מאת יורגן ניראד,עמ' 124, הוצאת הקיבוץ המאוחד. חלק ד'
ציטוט מתוך "ילדות בברלין", בנימין מעלה זיכרון מהסטודיו של הצלם.
(2) אדוארד סעיד, אוריינטליזם, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה