Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
בסוף הקיץ שעבר, כמעט סתיו, זכיתי לראשונה לבקר בפלה דה טוקיו (Palais de Tokyo) אותו מקום, שבעיני רוחי הצטייר כשילוב בין
"טוקיו" לבין האוצר המיתולוגי ניקולה בוריו (Nicolas Bourriaud), זה ששמו נאמר בנשימה אחת עם צמד המילים "אסתטיקת
יחסים".
שם בפלה של טוקיו, ברובע ה-16 בפריס, לא רחוק מנהר הסיין ותחנת המטרו אלמה-מרסו, מצאתי את עצמי פוסעת במן מנהרה ארוכה ומתפתלת, בתוך ענן ערפל אדום ומהביל, נזהרת לא למעוד במדרגות, נאחזת בקרניי אור שבוקע מבעד לשנדליר, קישוט מצועצע משווה למקום אווירה, שנעה בין נשף מפואר בארמון צרפתי לבין הזיה מתוך סרט של דויד לינצ'. בסוף הדרך מגיעים לאולם רחב מידות, ברחבי החלל פזורים עשרות ליצנים, גודלם כשל דמויות אנושיות. המראה המלבב, צבעוני ומפתיע של הליצנים, עומד בניגוד מוחלט לבדידות המעיקה שעוטפת כל ליצן וליצן.
די מהר בני דמותם של הליצנים האלו התפזרו ברחבי הרשת, "העולם הגלובלי" ע"י מאות האנשים שביקרו במקום, למרות השלט אסור לגעת! אסור לצלם! למרות השומר שתפס אותי מגניבה "קליק" ועוד "קליק", ממלמלת "פרדו".. מגניבה עוד "קליק"..
Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
אז נכון עברו קצת שנים מאז בוריו, וגם קצת חודשים מאז הביקור שלי באתר המרשים הזה שמוקדש ליצירה עכשווית רב-תחומית (אצלי הכול לאט לאט לאט, נצרך זמן עיכול..), ברוב העבודות לא נותרו יחסים או אינטראקציה כלשהי עם קהל, אפילו את הליצנים העצובים אסור לחבק, מלבד פינה קטנה שאולי מהדהדת יחסים כלשהם, מאפשרת לילדים לצייר מפלצות. מציורי הילדים יצר אחד האמנים מגזרות נייר מבריסטול שחור, את אלו הוא תלה על מן גלגל מתכת מסתובב, בעזרת תאורה משתקפים הצללים על גבי הקיר, כך נוצר מן מעגל קסמים, מסוג אלו שפוערים פיות, דימוי שמהדהד במידת מה יצירות של האמנית האמריקאית קארה ווקר לצד שאלות ומשלים על מערות ואולי גם מנהרות.
Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
אז למה בכלל נזכרתי בביקור ההוא, או בכלל חזרתי לתיקיה בשם "פלה דה טוקיו" שנותרה כמו בובת "בבושקה" נשכחת במחשב, בתוך תיקייה "אמנות 2018", שבתוך תיקיה "צילום 2018", שבתוך תיקיה "צילום בנייד 2018", שבתוך תיקיה "פריז 2018" .
בעצם הכול בזכות עבודה של אמנית אחת, שאת יצירתה פגשתי שם לראשונה, את שמה דרך אגב לא זכרתי, בביקור ההוא לא היה זמן להיכנס לפרטים, שותפיי הנאמנים למסע אבי, אחי ובן זוגי המתינו לי על הספסל, מיצו את כל הדבר הזה הרבה לפני, השתלבו בתפאורה שלרגע הדהדה אסתטיקה ויחסים בין צורות ואנשים, אנשים וצורות, הדימוי האהוב עלי במוזיאונים או גלריות. (נזכרת תוך כדי כתיבה שבסוף הביקור בחנות המפוארת של המוזיאון, קניתי לעצמי מתנה קטנה, בשעה טובה את הספר "חלל וכו': מבחר מרחבים" של ז'ורז' פרק, ולאימי קניתי מתנה את הספר "אליס בארץ הפלאות" בצרפתית)
Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
האמנית ההיא, שאת שמה לא זכרתי, ספק אם בכלל ידעתי, הציגה מיצב שבמרכזו ניצבת מזרקה, סילון מים מגיח מתוך שדיים מלאכותיות ענקיות, דימוי שכמו נגנב
מתוך סרט של וודי אלן. המים הנקווים על גבי הרצפה יוצרים שלולית, כתם שמתפשט אט אט, מציף את
החלל, הופך למן מראה, השתקפות של זיכרון או חלום, "פאטה מורגנה", אי
קטן בלב מדבר או מוזיאון, מקום לנוח בו, לחשוב, להתבונן פנימה והחוצה, לשהות לרגע בין שמים לארץ, קצת כמו "עץ שתול על פלג מים" או לחלופין "נרקיסוס". בסוף הדרך, אחרי סיור ארוך ומייגע ברחבי
המבנה הגדול ומתפתל הזה, אפשר לשבת על ספסל להתבונן ב"אגם". לא הרחק משם בנתה האמנית מן קירות מענפים יבשים, זרדים ושריגים, כמו סכך
של סוכה מעונה אחרת, חג שכבר מזמן נשכח, בתוך אלו היא שזרה "שאריות חיים",
גזרי נייר, מסכי מחשב מרצדים, חפצים זעירים, טקסטים, כתובות שמזהירות מפני הלא נודע.. וגם הניחה חפצים בתוך מקרר ישן, מה שבזיכרוני הדהד
עבודה מראשית שנות ה-90 של האמן הישראלי בלו סימיון פיינרו.
Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
האמנית הזו, שפגשתי לראשונה בקיץ כמעט סתיו שעבר, שמה דרך אגב הוא לור פרובו (Laure Prouvost) והיא גם זו שמייצגת את צרפת בימים אלו בביאנלה בונציה. (מסתבר גם שהיא זכתה בפרס טרנר לשנת 2013). כנראה לביאנלה לא אגיע השנה, אסתפק בכך שזכיתי בכל זאת להתחכך בעבודות שלה, בנשימה, בנשמה..
Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami
"מלנכוליה" הוא השם שעוטף את מקבץ התערוכות שהוצגו במוזיאון בזמן ההוא, אותיות שמהדהדות שוב ושוב, תוך כדי הליכה ברחבי המבנה המפותל הזה, בתוככי חללים אפלים, שמשרים תחושה כי בקלי קלות ניתן לאבד את הדרך..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה