ונציה

19.7.2019

Lilach Bar-Ami, Venice 2017©

את עומדת על גשר ריאלטו. מביטה ביחד עם כל האנשים אל עבר השקיעה, את המון עיניים, הגוף שלך שוקע בתוך הזמן, מכיל את כל הספרים שקראת, את רובם את לא זוכרת. התודעה שלך הרבה יותר חכמה מכל הידע שטרפת במהלך השנים, היא יודעת הרבה יותר ממך. לפחות כך קראת באחד הספרים. הצהרת על כך שאינך אוהבת כתיבה בגוף שני, אבל הנה עכשיו הגוף שלך הופך לשני, נבלע בגופם של כל האחרים, את שוקלת, אולי בכל זאת תוכלי להשיב אותו למצב ראשון, או פשוט תשחררי שליטה, תהפכי להיות נחיל תיירים, אינספור לבבות רוטטים, מתמזגים עם שכבות של היסטוריה. יתכן ונשמתך מתערבבת עכשיו עם זו של טיציאן, מרחפת מעל ארמונות, כנסיות, גשרים, גונדולות, מים ועוד מים, מנופפת בידך לפגי גוגנהיים, מבקשת ממנה למסור ד"ש חם לסלבדור דאלי.

את מתחקה אחר אורח חייהם של המקומיים. פוגשת אותם בבוקר מטיילים בגן עם הכלבים, ממתינים עד שהם יעשו את הצרכים, על פני השטח הם נחמדים, למרות שבטלוויזיה אמרו שהם שונאים תיירים. את מעמידה פנים של אחת מהם, את רוצה לשאול אותם על ההרגשה, איך זה לגור בעיר שבנויה על מים, האם זה מפחיד נורא, כשיש הצפות ואזעקות, את פוחדת ממים עמוקים, אולי טילים זה יותר מפחיד. הם דומים לך, חוץ מהשפה שאת לא מבינה, מלבד מילים בודדות שטרחת ללמוד, בונג'ורנו, צ'או, גרציה, סקוזי. הכול מסביב נקי ומעוצב, יש חוקים לגבי כל דבר ודבר, יש יום של נייר, יום של פלסטיק ויום של זכוכית, אם מישהו מבלבל בין הימים, הוא עלול לקבל קנס, הכביסה מתנופפת באוויר, כמו דגלים שמישהו תלה וסידר לפי הצבעים.

את התאהבת בעיר, הסתרת זוג נעלי גומי באחת המגירות בחדרך, בדירה של אייר בי אנד בי, סיבה מספיק טובה לחזור לשם. את מהרהרת בינך לבין עצמך בדבר התנועה, בעיר בה הכול מתנהל על המים, איך מעבירים את כל יצירות האמנות ממקום למקום, בכל פעם מתחלפת תפאורה, בתוך תפאורה, בתוך תפאורה, בת מאות שנים, ביאנלה עולה, ביאנלה יורדת, אמנות, עיצוב, אדריכלות, זכוכית, השמש שוקעת, השמש זורחת, אנשים עומדים מעל גשר ריאלטו, הם תמיד שם, הם מעולם לא ישנים, מתבוננים בשקיעה, מצלמים בנייד, מעלים לאינסטגרם. פעם אחת גם את זכית לעמוד שם, להיות חלק מתבונה אנושית, מגלויה תיירותית, אחת מתוך ביליונים. בלב שלך יש רק אחת, את משתדלת להזכיר לעצמך, מידי פעם כשאת שוקעת בעצבות קיומית, שיש ערים, ערים סמויות מן העין, כמו למשל אלו של קאלווינו, כמו שלך. את מקווה, שלמרות מה שכולם אומרים, ונציה לעולם לא תשקע ואולי באחד הימים תוכלי שוב לעמוד על גשר ריאלטו, לצפות בשקיעה, ביחד עם כל התיירים. 

(טיול לונציה נובמבר 2017)

(הפוסט הועלה בתאריך 13.3.2020, 
מחווה לאיטליה, בימים הקשים של הקורונה)