מס שפתיים

בעקבות דימוי שפורסם מתוך וידיאו של המעצב עודד עזר באתר reDesign שיוצג בתערוכה "ארמון הזיכרון" במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, נזכרתי במיצב הקיר שיצרתי מתצלומים גזורים של שפתיי לתערוכה לוליטה, שאצר רון ברטוש והוצגה בשנת 2009 בגלריה "משרד בתל-אביב".

רב הדמיון בין הדימוי המסוים הזה, שמהווה חלק מיצירתו של עזר לעבודה שיצרתי, אך מובן הדבר שככל שהעולם מצטמצם, הולך ומתעצם הדמיון בין יצירות של אמנים שונים, על אף שאין כל קשר ביניהם. ממילא הכל נובע מאותו מקור, אחד שמועתק שוב ושוב, קופי, פייסט, קופי, פייסט, קלון קלון קלון... 

יתכן והדמיון היה תמיד קיים, רק שהיום ניתן להבחין בו לעיתים קרובות ולא מדובר על יצירות שנעשו בהשראת אמן מסוים המהווה אייקון, ו/או מתכתבות עם יצירה מסוימת, אלא סתם דמיון מפתיע שאינו קשור לכלום, מלבד העובדה שמדובר בבני אדם, מסוג הומו ספיאן.

כאמור בדומה לדמיון הרב בין יצירת תנועות השפתיים שלי בזמן שאני הוגה את הברות המילה לו – לי- טה לבין תצלום דימוי השפתיים מהוידיאו שיצר עזר, מעצב  שיצר שפה המורכבת מתנועות שפתיים, ידיים וכד'. (לא ראיתי את עבודת הוידיאו, הטקסט מתייחס רק לדימוי שפורסם בכתבה באתר של רידיזיין)

הטקסט שכתבתי על מיצב הקיר עם גזירות השפתיים, שיצרתי לתערוכה לוליטה:

"אחד ההיבטים המרתקים ברומן "לוליטה" הוא השליטה של נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת עגה אמריקנית טיפוסית של שנות החמישים בארצות הברית ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתית. העושר אינו רק לשוני, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת של הספר היא:

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב): "לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".

משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש במצלול בכתיבת פרוזה." (ויקפדיה)

בעבודה לו-לי-טה Lo-lee-ta, אני מתייחסת לאותו רובד ספרותי שמנצל את השפה.

אני מצלמת את שפתי מרוחות בשפתון אדום, בזמן שאני הוגה כל הברה בשם לוליטה, התוצאה: שלושה צילומים נפרדים של שפתי. באמצעות דפוס דיגיטלי אני משכפלת את הצילומים, גוזרת ויוצרת על קיר הגלריה קולאג' דמוי פרח, המורכב מעשרות תצלומי שפתיי. לכאורה פרח אדום, כשמתקרבים לפרח אפשר לזהות את השפתיים, מהן הוא מורכב, השימוש בשפתיים, שכפולן, גזירתן וחיבורן מחדש, יוצר חוויה אלימה, בתוכה מהדהדים כאב, ניצול ואף אונס.

העבודה בדומה לרומן עוטפת את הכיעור, ההשפלה והניצול במעטה הגון, רגיש, יפה ואצילי,

כזה שמטשטש את הגבולות בין הקרבן למקרבן, עד שהקורא הולך שבי אחרי המספר ו/או הצופה אחרי האמן.

מה שגם מזכיר לי את הדמיון הרב בין פרפרי הנייר הלבנים שיצרתי לראשונה כסקיצה בראשית 2006 לאלו של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, שבסופו של דבר הוצגו במוזיאון ישראל, כשנפתח החלק החדש ב2010
(מה שבטוח גזירי הנייר השחורים שלו מצטלמים הרבה יותר טוב מאלו הלבנים שלי.
הסקיצות הראשונות שלי לעבודה נוצרו בשנת 2006, לאחר החלום שחלמתי על פרפרי העש, ניסיתי לצור מצב הנע בין הקסמות להזיה ובאמת הופתעתי מהתגובות השונות של האנשים לחוויה שיצרו מאות פרפרי הנייר שהדבקתי על הקיר והוצגו בשלושה מקומות: ב2008 בגלריה "משרד בתל-אביב" במסגרת תערוכת היחיד "סאקורה", ב2009 בבית מאני במסגרת התערוכה הקבוצתית "בית הרוחות של מאני" במסגרת יריד צבע טרי השני וב2010 בתערוכת היחיד שלי "פריחת הדובדבן " בגלריה של קיבוץ ראש הנקרה)

במהלך ההכנות למיצב הפרפרים בשנת 2007 כתבתי במחברת היומן:

  קצת הוציאו אותי משלוות נפשי   המקסיקני קרלוס אמורלס "פרפרי הנייר של האמן

אחרי שידיד ראה את אלו שלי הלבנים, שהם סקיצת הכנה לעבודה שמתכננת,

הוא שלח  לי לינק לעבודה של האמן, נזכרתי בחלום בו פרפרי העש הלבנים כיסו אותי,

התעוררתי בבהלה, מן סיוט שהפך לעבודה.

תהליך די ארוך של עבודות נייר עברתי עד שהגעתי לצורות לבנות נקיות

שנראו לי הדבר הנכון, מגזרות שצמחו באופן ישיר מעבודותיי ומהחלום ההוא

ופתאום האמורלס הזה מילא חלל ענק בפרפרי עש גזורים מנייר שחור.

שמחתי להכיר את האמן הזה, מצאתי דמיון רב בין העבודות שלנו

בעיקר מסדרת כתמי הדיו ומגזרות הנייר

אני חושבת שלא אוותר על הפרפרים שלי, הם מידי יקרים לי

ונובעים ישירות מתהליכים ארוכים שעברתי עם עצמי."

בית מאני 2009, אני מדביקה על הקירות את פרפרי הנייר הלבנים, שכאמור מצטלמים הרבה פחות טוב מאלו השחורים של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, עליו שמעתי לראשונה בזמן שעבדתי על הסקיצות למיצב.
בניגוד לאמורלס האמן המקסיקני שהוזמן ע"י מוזיאון ישראל, אני תולה את מאות הפרפרים בעצמי,
(בתערוכה בגלריה של ראש הניקרה אבא עזר לי בהדבקת גזירי הנייר על הקיר, התפקיד שלו היה לשים את הדבק על הגזירים שהכנתי מראש (ממש כמו בתיה ע). )

מוזיאון ישראל 2010, עובדת המוזיאון, כפי הנראה, תולה לכבוד פתיחת האגף החדש את פרפרי הנייר השחורים של אמורלס, יש להניח שנשלחו למוזיאון מראש. מקווה שיום אחד אזכה לתמיכה ואפשרות להעסיק אסיסטנטים, לפני שכל הרעיונות יעלמו אי - שם בעננים..