אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

Lilach Bar - Ami, The Girls from Mogador, 2007 ©

מתקשה להיפרד מהספר, מויקטור, מאמי, מאליזבת, מאנה, מאיגי וג'רו, ירוק סלדון, פרוסט, רילקה, רודן, שטיח צהוב, פאלה אפרוסי ובעיקר מאוסף פסלי הנצקה:  דג מיובש, כולו קשקשים ועיניים מכווצות, עכברוש קטן שמתרוצץ מעליו כבעל בית. המשוגע הזקן, עם גבו הגרום ועיניו הבולטות, שמכרסם דג, ובידו השנייה תמנון, רקדנית יפנית אוחזת במניפה, לכודה באמצע תנועה, קבצן שנרדם מעל קערת הנדבות שלו, המסכות, הצדפים, הפירות, החולדות, הטיגריסים, השנהב, העץ ..(רשימה אקראית עמ' 195)

"היה אפשר לסדר אותם על פי הצבע, מן השסק החום כהה עד לאייל השנהב המבהיק. או לפי הגודל. הקטנה מכולם היא החולדה היחידה, עם העיניים השחורות המוטבעות בה, זו שלועסת את זנבה. היא לא גדולה בהרבה מן הבול הסגול שיצא לרגל שנת השישים לשלטון הקיסר" ( עמ' 196)

"אתה יכול לערבב אותם, כדי שאחותך לא תוכל למצוא את הנערה בשמלת הרקמה שלה, או שאתה יכול להקיף את הכלבה וגוריה במצור של כל הטיגריסים, ואז יהיה עליה להבקיע דרך החוצה – והיא אכן עשתה זאת. אתה יכול למצוא את הפסלון של האישה המתרחצת באמבט עץ, או את ההוא המסקרן יותר, זה שנראה כמו צדפת מאכל, עד שפותחים אותו ומגלים את הגבר והאישה העירומים. או שיכולת להפחיד את אחיך בפסלון של הילד שהמכשפה - נחש לכדה בתוך פעמון, זו עם השיער השחור והארוך הנכרך סביב סביב.

ואתה יכול לספר לאמא שלך סיפורים על הפסלונים האלה, והיא בוחרת אחד מהם ומתחילה לספר עליו סיפור. היא בוחרת את הנצקה של הילד והמסכה. היא טובה בסיפורים., (עמ' 196)

כנראה שלעולם לא אדע את הסיפור האמיתי ואף לא הבדוי, הטמון בגופם של כלי הנחושת, בתביעות האצבעות, של אלו שמזגו תה עם נענע או שיבא, סביב שולחן עמוס כל טוב..

סבתא שמעולם לא נשלחה לבית הספר, היא  ביתה של מאמא רחל – סבתא רבתא שבילתה את שנות ילדותה בבית הספר האנגלי עד הרגע בו חותנה בגיל 13 עם סבא רבא ניסים, צורף אומן שיצר תכשיטים וכלים מזהב וכסף, אוצרות פז שנעלמו הי - שם בין נבכי העבר, נותרו מאחור, תוך כדי חיפזון, העיקר לברוח לפלשתינה, לארץ הקודש.. רק החורים בתנוכי אוזניה של אנט, נותרו כעדות חלולה, סימן לסיפור הידוע של אמא: "סבא שלי היה צורף ולכל תינוקת שנולדה במשפחה הצמיד זוג עגיליי זהב זעירים".

איש מאמין, בעל מידות טובות, היה ניסים, גבוה, עטור גלימת כוהנים לבנה, תווי פנים חדים, שמזכירים את השחקן האגדי פול ניומן, עליו  מעולם לא שמע.

בין שטיחים מעוטרים ופאנלים תכולים דוממים.

עוטפת את כלי הנחושת בנייר טישו מהחבילות במבצע שקניתי ב"סופר פארם". טובלת את הנייר הרך במים מעורבבים בדבק פלסטיק, עוטפת את הכלים, שכבות שכבות, כשהנייר מתייבש מקלפת אט אט, נשל של זיכרון ..אבוד, תרבות שלא היה מי שיתעד, אישה אחת שתכתוב בכתב ידה, אפילו כתיבה תמה, ללא מחט, סירים ווילונות, פשוט בעט נובע, דיו או כחל.....

עשרות תמונות מחזור מבית הספר הצרפתי "פרנקו" באתר הזיכרונות של מוגדור. בכל שנה קבוצת נערות חדשה, מצולמות על פני רקע זהה, קשתות מזרחיות לבנות אוחזות בעמודי אבן מעוטרים, תצלומים מהם אפשר בין היתר ללמוד על האפנה: בעיקר משבצות אבל גם פסים ופרחים וילדה אחת שראשה עטוף בד לבן, פן תדביק את חברותיה בכינים, למרות הכל היא מחייכת, חיוך רחב שמזכיר ירח - בננה.

בסכין יפנית אני חותכת את נייר הצילום לפסים דקים, קולעת מחדש, יוצרת שתי וערב, ערב ושתי...

Lilach Bar - Ami, Nedunya, Tissue paper, 2010 ©

ארנבת עם עיני ענבר, פסל נצקה זעיר, עליו טרח אומן אנונימי במשך שנים, רק כדי שיהיה לאצבעות מה לעשות בתוך הכיס הענק של החלוק התכול, רקום ציפוריי שיר זהובות, בזמן ההמתנה בבית המרחץ, או הישיבה על ריצפת הטאטאמי, קשוב לרשרוש הרוח, משחקת בפעמוני הבמבוק.

צילמתי במוזיאון ישראל, ללא כל קשר לדירר, ג'וזף בוייס ו/או מיכל נאמן..

מעלעלת שוב בדפי הספר, המבט נעצר על פסים צהובים שסימנתי במרקר זוהר:

"המחברת שלי עשויה מרשימות של רשימות. צהוב / זהב / אדום / כורסה צהובה / זהב טיציאן השיער של לואיז / רנואר: "הצוענייה" / "נוף דלפט" של ורמר." (עמ' 383)

אמי לא עומדת בתלאות הדרך והמלחמה, מתקשה להיפרד מחיי העושר, החפצים והמאהבים.

מסתבר שאליזבת ניהלה מסכת מכתבים עם רילקה.

ג'רו כבר בן שמונים, הוא השאיר את החדר של איגי בדיוק כמו שהיה.
"אני מביט סביבי בציורים שהוצלו מן הפאלה, הציורים שהיו תלויים פעם בחדר העבודה של ויקטור, בקצה המסדרון, ובפרגוד הזהב עם האירוסים שאיגי קנה פעם בקיוטו, בשנות החמישים, אני מרים קערה סינית ישנה שעלי כותרת עמוקים חרוטים בה. הזיגוג הירוק מצטבר בחיתוכים. אני חושב שאני מכיר אותה כבר שלושים שנים, והיא עדיין מעוררת בי הרגשה נעימה." (עמ' 370)

עמ'  344, תצלום פניו הצעירות של ג'ירו מזכיר את פריחת הדובדבן, סאקי ומסיבות גן סוערות בקיוטו

של שנות החמישים, טיפות טל נספגות בשירת הייקו, סמוראים, גיישות ומרבד מרהיב

שנפרש על ירושימה ונגסקי..הו סאקי,

מזל שאלוהים המציא את טקאשי מורקאמי, שדאג שהפצצה תחייך, ללא קשר לאטום וגם את הארוקי,

שברא את ספוטניק, חתולים מדברים, גשם של דגים וגיבורות אבודות, שחוצות את הים ומפליגות מיפן עד יוון..

הזמן האבוד ופרוסט.....מזל שניתן לשכפל שוב ושוב ושוב.......

והמסר הפשוט כל כך:

"... חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו. אנשים תמיד נתנו מתנות. מה שחשוב הוא איך מספרים את הסיפור שלהם.

זו המקבילה של השאלה ששואלים אותי לעיתים קרובות: "לא מרגיז אותך לראות שדברים עוזבים את הסטודיו שלך?" ובכן לא, זה לא מרגיז אותי. אני מתפרנס מלתת לדברים ללכת. אתה פשוט מקווה, אם אתה עושה דברים כמוני, שיוכלו למצוא להם נתיב בעולם ושיזכו לאיזו אריכות ימים." (עמ' 386).

וגם דעתו של אדמון דה גונקור על אותם פסלים: "בנוגע לתחושת העידון, העדינות, החלקלקות, אם תרצו, של דברים מושלמים הנחים בכף היד: הנה מכתם. המגע הוא הסימן שבאמצעותו מזהים את אוהב האמנות. מי שמחזיק חפץ באצבעות אדישות, באצבעות רשלניות, באצבעות שאינן עוטפות באהבה, הוא אדם שאין לו תשוקה לאמנות." (עמ' 65)

האתר של האמן והסופר אדמונד דה ואל

אתר מורשת יהדות מוגדור