שוקלת התבלינים

Lilach Bar-Ami, collage 2014 ©

בימים ההם עבדתי כשוקלת תבלינים.

במהלך הזמן למדתי להכיר את כל התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר, שניצלים, המבורגרים, נקניקיות, קציצות, מדובר היה בסוד מקצועי, לא זכור לי שהוחתמתי על טופס סודיות זה או אחר, אך בהחלט ידעתי שאסור לי לספר על אותם מתכונים, שאז יכולתי לדקלם בעל פה כל אחד ואחד, אף מתוך שינה.

מידי בוקר קיבלתי רשימה עם המוצרים שהמפעל תיכנן לייצר ביום המחרת, היה עלי להכין מבעוד מועד את התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר. היו מוצרים שהורכבו מעשרות תבלינים, לפחות שלושים במספר, פירוש הדבר שכדי להכין מאה מנות של מוצר זה או אחר, היה עלי לשקול כל תבלין שלושים פעם כפול מאה. היו תבלינים שכיחים כפלפל ומלח ופפריקה, אבל היו גם תבלינים מיוחדים ואף נדירים, שהובאו ארצה ממדינות רחוקות כגון אפריקה, תבלינים עם כינויים מוזרים, כאלו שבמהלך שלושים השנים שעברו מאז פרחו מראשי.

השמות אמנם פרחו מזיכרוני אבל לא כך הריחות והחלומות. כוונתי לחלומות שבהם התבלינים המשיכו איתי אל תוך הלילה, בשלוש לפנות בוקר כבר הקצתי משנתי לקול צלצול השעון האדום לעבודה במפעל, שהחלה בדיוק בשעה ארבע ונמשכה עד ארבע אחר הצהריים, ולעתים עד שש בערב ואף שמונה בערב. אפשר לומר שבימים ההם הייתי חרוצה במיוחד, יתכן וחריצות זו מקורה בכך שהמטרה הייתה ברורה, בדומה ללימוד לבחינת הבגרות, לגיוס לצבא, להרשמה לאוניברסיטה, המטרה הייתה: חוסכים כסף כדי לטוס לאמריקה.

התבלינים מעולם לא דיברו איתי או התיידדו איתי, לא הכרתי אז את "אדונית התבלינים" ו/או שמעתי על סודות הכישוף  שלהם, ולמרות זאת  נראה שאלו הלכו לישון איתי והשכימו איתי מוקדם לפנות בוקר, אפשר לומר - טרם ציוץ הציפורים, ובוודאי בילו איתי במשך כל שעות היום.

זכור לי במיוחד תבלין אחד, זה היה תבלין מאפריקה הרחוקה, הוא יוצר מגזעו של עץ מיוחד, צבעו היה כצבע החול, וגם מראו וחומריותו דמו לחול, אך בניגוד לחול על שפת הים, או זה שזכור לי מארגז החול בגן הילדים, הוא היה דביק. בזמן שמילאתי את שקיות הנייר בתבלין זה, עטפתי את זוג ידיי בכפפות פלסטיק וחבשתי על פניי מסיכה שהגנה בעיקר על האף, כדי שזה החול הדביק לא יחדור אל תוך הנחיריים, באותה מסכה השתמשתי גם כדי לשקול את גרגיריו השחרחרים של הפלפל, למרות המסכה התעטשתי מספר פעמים בזמן ששקלתי את הפלפל.

אולם כששקלתי את התבלין המיוחד מאפריקה, זה עם השם הסודי, לא התעטשתי כלל, ממילא אסור היה לספר אודותיו, אולי משום כך הדחקתי את שמו, התבלין הזה המשיך איתי הרחק מעבר לשעות העבודה, אל תוך החלומות, הסדינים הלבנים, הכרית המנוקדת, הציפורניים, העור, נראה שהצליח לחדור תחת כל חלק בגופי, ריחו התערבב בשערי, בחלומות, ראיתי את עצמי מתבוססת בתוך חול דביק, אותו חול סודי מאפריקה, שמקורו כפי הנראה אי שם בג'ונגלים הרחבים, חול שהיה אחד המרכיבים החשובים, שששש, אסור לספר, של השניצל מן הצומח, אותו מאכל שבעת ההיא היה כה מבוקש בשוק, ויש אף להניח שבזכותו חברי הקיבוץ כמעט עברו לגור בארמונות, או לפחות בבתים מפוארים, לפחות ביחס לאלו הצנועים עם גגות הרעפים האדומים. זכור לי שבאותה תקופה לנתי בצריף, חדר קטן בבית עץ ישן שקיבלתי ממנהלי הקיבוץ, בחדר ההוא שאפילו מכשיר טלפון לא היה בו, כמעט מידי לילה חלמתי על חול, או שבכלל חלומות החול צצו דווקא בסופי השבוע, כששבתי לקיבוצי ולנתי בחדר שלי..

אין בכוונתי להתלונן על מר גורלי, ואף לא להיזכר באותם סיוטים שפקדו את שנתי אז מזמן, בדמות חלומות על חול דביק, בו התבוססתי מידי לילה וגם לא על אהבה נכזבת, כזו שאיכשהו נדחקה מהטקסט לטובת תבלין מאפריקה, לא. האמת היא שאין כל סיפור חשוב שרציתי לספר, אלא רק לציין את העובדה שאמש, סיימתי בשעה טובה את הספר "טבעות שבתאי", אותו קראתי אט אט, נהנית מכל רגע, דואגת להשהות את הזמן ככל האפשר, והנה כעבור כעשרה חודשים שחלפו מאז יום הולדתי, אז ניתן לי הספר כמתנה, הנה הגעתי לסוף.

בדפיו האחרונים של הספר, המספר עוסק בנושא מלאכת אריגת המשי, דבריו בנידון הדהדו שלא במתכוון בין היתר את הזיכרון הנ"ל, כאשר הוא הזכיר אנשים מהעבר שהיו מחוברים לנול, לצורך אריגת המשי, וגם אנשים שחושבים את דוגמת הבד אל תוך חלומותיהם, בדומה למעצב גרפי או אמן.. בדומה אלי ולחבריי, שהמחשב כמו הפך להיות חלק מגופינו, בדומה לטכנולוגיה שמתפתחת, אך האדם תמיד נותר כבול, אם לא בגופו אז במחשבותיו..

"בחושבי על המאה ה-18 היום, כאשר איננו יכולים לחדור במבטנו את החזר האור החיוור השורה על העיר ועל סביבותיה, כולי השתאות על מספר האנשים הגדול, במקומות מסוימים לפחות, שעוד בתקופה שלפני התיעוש רתמו את גופם המסכן כמעט כל חייהם אל הנולים הבנויים ממסגרות ומכפיסים של עץ , שמשקלות תלויות עליהם והם מזכירים מכשירי עינויים או כלובים, וזאת בסימביוזה מיוחדת במינה, שאולי בגלל הפרימיטיביות היחסית שלה דווקא מיטיבה יותר מכל צורה מאוחרת של התעשייה שלנו להבהיר מדוע איננו יכולים לקיים את עצמנו על פני האדמה אלא רק כשאנחנו כבולים אל המכונות שהמצאנו.

אין פלא אפוא שבייחוד האורגים וגם המלומדים ותופסי העט האחרים, שיש להם הרבה מן המשותף, נטו למלנכוליה ולכל החוליים הנובעים ממנה, כפי שאפשר לקרוא ב Magazin fur Erfahrungsseelenkunde שפורסם בגרמניה בערך באותו הזמן, שכן עבודתם אילצה אותם לישיבה כפופה מתמדת, לחשיבה חדה תמיד ולחישובים אינסופיים של דגמים אמנותיים רחבי יריעה. דומני כי לא קל להבין את עוצמת הייאוש ואת עומק התהומות שאדם עלול להיתפס להם מחמת ההרהורים שאינם פוסקים גם בתום העבודה כביכול, ההרגשה המחלחלת עד לחלומות כי החוט שנבחר אינו החוט הנכון."  

(זבאלד "טבעות שבתאי", עמ' 266 , 267)