יום רביעי, 20 במאי 2015

untitled dots com

תערוכה בגלריה משרד בתל-אביב
אוצרת: לילך בר-עמי (תחת השם אלונה מילר *)
24.3.15 – 27.4.15
טקסט מאת: לילך בר-עמי


Panorama Photography: Dafna Sartiel

האמנים המשתתפים בתערוכה "untitled dots com" הוזמנו להציג בתוך חלל שקירותיו כוסו במדבקות שחורות עגולות. החלל המנוקד היווה, למעשה, נקודת מוצא שאליה התבקש כל אמן להגיב באמצעות דימויים השאובים מעולמו האישי. המפגש בין הדימויים לבין קירות הגלריה המנוקדים טוען את שניהם גם יחד באור חדש, מפתיע ומרתק.

המדבקות המכסות את קירות הגלריה מייצרות מצב הנע בין פוזיטיב לנגטיב. לרגע קט אפשר לטעות ולחשוב, כי הקירות מחוררים; ברגע אחר דומה שמדובר בקירות מנוקדים או מקושטים. ניתן לחשוב על רעיון ה"חירור" גם כמעין ערעור והרהור על גבולות הגלריה, אותם קירות התוחמים את חלל התצוגה. לחילופין, ניתן לראות בנקודות אלמנט דקורטיבי, חשיבה בורגנית על האמנות כקישוט לקיר.

אפשר שמחשבות ותהיות מסוג זה קדמו להחלטה להדביק את המדבקות על קירות הגלריה, אולם לאחר מכן הביא כל אמן אל החלל ה"מנוקד-מחורר" דימויים מעולמו הפרטי, מתוך כוונה שאלו יתמזגו באלו וייווצר מרחב חדש, כזה שלאו דווקא קשור בהנחות מוקדמות כלשהן.

העבודות מוצגות בחלל הגלריה ללא כיתובים המפרטים את שם האמן, שם העבודה, החומרים, השנה וכיוצא באלה. הצופה מוזמן לחוות את המרחב באופן אישי, ללא תיווך וללא הסברים. בד בבד הוא מוזמן לעיין בקטע מספרו של מאכס פריש, הומו פאבר משנת 1957, שבו הוא קורא לאדם לשוב ולהאזין לנפשו בעולם ההולך ונעשה טכנולוגי.





Dan Birenboim


עבודותיו של דן בירנבוים מתאפיינות בחסכנות, כמו נוצרו מתוך הצללים; מעין כתמים שלרגע לבשו צורה, נבראו מתוך האין-סוף. באמצעות מריחות צבע שחור במכחול יבש על פני מצע לבן בורא האמן עולם, שנוצר מתוך התבוננות בסביבה הקרובה. הדימויים המגיחים מתוך יצירתו של בירנבוים מִטלטלים בין שחור ללבן, בין יש לאין, בין ריק למלא. ניתן להבחין בדמויות המתמזגות בנוף המדברי, כמעט נעלמות, בעורבים מהלכים לאִטם, שעמהם מנהל האמן דיאלוג מתמשך הנע בין הארצי לשמימי, בין מציאות לדמיון, בין מיתוס מקומי לאגדות עם מתרבויות רחוקות. לרגע נראה העורב כעוף ידידותי לאדם, וברגע אחר – כציפור מאיימת מתוך סרט אימה של היצ'קוק, או שמא זהו בכלל העורב ממשל השועל והעורב הידוע של אזופוס.

במצב, שהוא אולי סוג של אוטופיה, מתמזגים דמות האמן והעורב שברא, ולובשים צורה המהדהדת את נמרוד, פסלו הקאנוני של יצחק דנציגר, שבו נראה נמרוד המקראי כצייד עירום שלא נימול. פסלו של דנציגר, שהושפע מאמנויות המזרח הקדום ומאזכר דמות אליל, זוהה, למרבה האירוניה, עם תמצית הלאומיות העברית.

דימוי זה של בירנבוים מייצר משמעויות חדשות ומסקרנות לקריאת מכלול יצירתו, ופותח דיון מרתק ביחס לחלל "המנוקד" ולשאר הדימויים המוצבים בו.





Dafna Sartiel


דפנה שרתיאל אמנית המרבה לעסוק בהדפס, מציגה סדרת תצלומים בשם שדרות דומניל (Avenue Daumesnil), שצילמה באמצעות מכשיר הסמארטפון בעת ביקור בפריס. העבודה חוקרת את המרכיבים הבסיסיים שמהם מורכבים דימויים, כגון קווים, נקודות, רשת הדפסה וריבועי פיקסלים. בדומה ליחסה להדפס ולציור, גם כששרתיאל עוסקת בצילום, היא בוחנת את המרחב באמצעות פירוקו. כך, למשל, בסדרה זו לכדה במצלמתה את השתקפות המרחב העירוני בשלוליות. לדבריה היא "שואפת לקרב את הדימויים למצב המתעתע שבין הקונקרטי לאבסטרקטי, בין אשליית הדימוי לבין החומריות הפיזית המייצרת אותו".

מבטה של שרתיאל מייצר דיון מעניין ואקטואלי על קו התפר שבין גבולות הציור לגבולות צילום. הסדרה, שצולמה אגב שיטוט ברחובות פריס ביום חורפי, מהדהדת את סגנון הציור המכונה פוינטיליזם, שבאמצעותו נהגו הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים לכסות את פני השטח בכתמים ובנקודות זעירות. בד בבד היא ממוסכת במעין מבט רומנטי, נופך של שלווה המשמש את האמנית על מנת להרחיק מעליה את "מצע הנקודות המתפשט ומשתלט על חלל הגלריה כולה והופך אותה למיקרוקוסמוס מנוקד בשחור" אשר מייצג, עבורה, "את רעש הקיום המאיים, וככזה – דוחק בי להתכנס ולהציג דימויים שלווים, אסתטיים וזהובים, ממוסגרים היטב ומורחקים מהרקע הגועש".






Rotem Rybak

רותם ריבק עסוקה בחלל החיצון. עבודותיה מציגות דימויים, כגון אסטרואידים, אסטרונאוטים, אלים ואלילים, תופעות טבע וכדומה. לדבריה, כשהייתה נערה שמעה הרצאה על עב"מים, ואז נחשפה לראשונה לתיאוריה המכונה "האסטרונאוט הקדום"; על פי תיאוריה זו, הקדמונים שחיו על פני כדור הארץ, פענחו את העצמים הבלתי-מזוהים שנגלו לעיניהם כהתגלות של אלים. סיפור זה העסיק את דמיונה במשך שנים ומצא ביטוי חזותי ביצירותיה דהיום.

עבור החלל ה"מנוקד" יצרה ריבק דימוי תלת-ממדי של מַנדָלה, המורכבת מראשי שוורים. לצד עיסוק בפסלי אלילים מתרבויות שונות, שוורים ואריות הם דימויים חוזרים ונשנים ביצירתה. מקורם בעיסוק בטקסט "חזון המרכבה" המקראי מספר יחזקאל, שבו נגלה האל לנביא יחזקאל כדמות היברידית, המורכבת משור, מאריה, מנשר ומאדם. מוטיב התגלות האל הוא נושא שכיח בתולדות האמנות, ומעניין לבחון אותו בהקשר של החלל "המנוקד".

בעקבות "חזון המרכבה", טקסט שבו עסקה האמנית במסגרת עבודת הגמר שלה במדרשה לאמנות בבית ברל, נוצרה גם העבודה ברקים, שבה היא מתייחסת לקטע המתאר את מזג האוויר הסוער בשעה שהאל נגלה ליחזקאל. בעקבות תיאור הסערה המוחשי כל כך יצאה ריבק לחפש ברקים. במקום הכי בלתי צפוי מצאה, להפתעתה, סערת ברקים: זה קרה במטבח, כשמישהו הכניס למקפיא בקבוק זכוכית מלא מים, וכתוצאה מכך הבקבוק נסדק. ריבק מצאה את הבקבוק הסדוק מונח על גבי מדף, מואר בחלקו, באופן שהזכיר לה "ברק המבליח מאי-שם, פוגש את אור השמש ואת הקרח הקפוא הנמס אט-אט...", רגע קוסמי, שאותו תיעדה במצלמתה. את תצלום הבקבוק הסדוק הדפיסה והכניסה לתוך קופסת אור, שיצרה ממגירה שהושלכה לאשפה.





Tzofia Lunski

שערותיה של צופיה לונסקי, אמנית מרקע דתי, משמשות כחומר הגלם המרכזי ביצירתה. תוך שימוש באצבעות ידיה, באופן המאזכר ציור בחול, משתמשת האמנית בשערות ראשה כדי לצייר על גבי נייר לבן. אט-אט, באופן מעורר התפעלות, היא טווה דמויות וסיפורים: אישה, איש, לידה. דימוי המהדהד את ציורו של בוטיצ'לי, הולדת ונוס (1486-1485), אותה אלה הנולדת מן הצדף כאישה בוגרת, ובד בבד מעלה על הדעת את "זאבת", דמות אישה-ילדה מספרו של מאכס פריש, הומו פאבר, שקטע ממנו מלווה את התערוכה.

חיים חדשים בוקעים מתוך שערותיה המתות והנושרות של האמנית, שאימצה לה אופן יצירה זה בעקבות התמודדותה עם מחלת הסרטן. בריאיון מאותה תקופה סיפרה: "השערות שלי היו בכל מקום. זה קרה בסתיו, ואני הרגשתי כמו עץ בשלכת. התחלתי לעשות כל מיני תרגילים קטנים: צילמתי את הכיור, את הכובע ואת הכרית מכוסים בשערות. בכל מקום ראיתי רק שערות. כל סדק נראה לי כמו שערה. קיבלתי על עצמי, שלמרות החולשה, לא משנה מה, כל בוקר אני נכנסת לסטודיו. אפילו רק לחצי שעה. לא היה לי כוח להוציא צבעים, אז ישבתי מול הדף הלבן, והשערות נשרו עליו" [יפעת ארליך, מדור תרבות, nrg, 6.6.2014].

עבודתה של לונסקי מתנהלת בין המופשט למוחשי, בין הזמני לנצחי. היא משליכה מן הסיפור האישי לשאלות הנוגעות לסוגיות חברתיות, דתיות, מגדריות ופוליטיות. 




Hadar Mitz

"כדי לאסוף פרפר יפה עליך להרוג אותו על מנת שיזכה בחיי נצח" – ציטוט זה מפי הדר מיץ מבטא, אולי יותר מכול, את תמצית יצירתה. מיץ עסוקה בשאלות של זמן, בהקפאתו ובשימורו בממד הווירטואלי. היא מתארת את תהליך עבודתה כאיסוף של "חומרים מתים", ביניהם גולגולות וחרקים, שאותם היא מנסה להחיות, להעניק להם חיי נצח בגבולות היצירה.

בחלל "המנוקד" היא מציגה את עבודת הווידיאו עש מסתובב. באמצעות תהליך, שאותו היא מכנה "פחלוץ דיגיטלי", היא מעניקה לזוג פרפרי עש מתים חיים חדשים. מבעד לדימוי עגול, המזכיר חור הצצה, ניתן לצפות בזוג פרפרי עש חגים במעגל, בתנועה סיבובית, הנעצרת לסירוגין ושוב נמשכת, כמעין "מחול מוות" קפוא לקולם של צלילים שמימיים, שאותם הפיקה האמנית באמצעות הקשה על זכוכיות ועל צלחות ולאחר מכן ערכה בתוכנת סאונד בליווי אפקטים מיוחדים.

עבודתה של מיץ כמו פוערת חור בחלל "המנוקד", שממנו ניתן להציץ החוצה, אל מעבר לקיר. היא מגשימה את פוטנציאל ה"חירור" הטמון בדימוי הנקודות השחורות, אולם מה שנשקף מבעד לחור, כהגדרתה, הוא "טבע מקולקל, כזה שעבר שורה של מניפולציות, בעוד הטבע המקורי התנתק מאתנו".
פרפרי העש של מיץ מרחפים בחלל, מטילים את צִלם המהדהד ומשתקף באופנים שונים בשאר הדימויים המפוזרים במרחב, מתקיימים כסוג של סימולקרה, מושג המזוהה עם הפילוסוף ז'אן בודריאר, שעל פיו אנו מתנהלים בעולם של העתקים נטולי מקור.






Lilach Bar-Ami

לילך בר-עמי מרחיקה לכת בבחינת הגבולות. היא בוחנת את החלל "המנוקד" כמצב נתון, אולי כמי שמחוברת אליו יותר מכול, כפי שיתברר בהמשך הטקסט. היא יוצרת מעין כתב חידה, משתמשת בדימויים מן-המוכן, המנהלים סוג של דיאלוג תרבותי, הניתן, בעת ובעונה אחת, לקריאה סובייקטיבית ואובייקטיבית, קריאה הקשורה בעיקר למטען התרבותי שממנו ניזון הצופה במהלך חייו.

בר-עמי בוחרת להציב מעין רשת של דימויים מן-המוכן, כאלו המייצרים ביניהם קשר אסוציאטיבי כלשהו. את התצלומים היא שולה מרשת האינטרנט ומן האוסף הדיגיטלי הפרטי שלה: דימויים של נוף ילדותה לצד מגוון דימויים, הנעים בין תולדות האמנות לסכסוך ומלחמה, שבהם היא מבצעת פעולות מזעריות שונות, כגון גזירה, ניקוב, חירור, מסגור, הדבקת מדבקות עגולות על פני תצלומים שתלשה מאנציקלופדיה אמריקנית.

* בנוסף היא בוחנת את אופציית טשטוש הגבולות בין אוצר לאמן ובין אמן לאוצר, וממציאה דמות אוצרת, שאותה היא מכנה "אלונה מילר", מתוך הנחה שבעולם שבו אנו חיים זהויות בדויות הן דבר של מה בכך, וגם מתוך הסתייגות ומתוך חשש-מה לעטות על עצמה את מכלול התפקידים: אמנית-אוצרת. ברור לה שאינה מחדשת. היא מודעת לארכיון "קבוצת האטלס" (Atlas Group) של האמן ואליד ראאד (Raad) ולעבודות דומות. לדבריה, היא בעיקר סקרנית לדעת מה יקרה בחלל הספק-מנוקד, ספק-מחורר שעלה בדמיונה, לאחר שאמנים נוספים יצטרפו לכתב החידה שהגתה.

ואם לא די בכך, בר-עמי – או, בעצם, אלונה מילר – מזמינה את המבקר בתערוכה לבחון את החלל גם ביחס לקטע מיצירתו הספרותית, המסועפת קמעה, של מאכס פריש, הומו פאבר, יצירה שראתה אור  לראשונה בשנת 1957, ובה קורא הסופר לאדם החי בעולם טכנולוגי, לשוב ולהאזין לנפשו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה