מאכס פריש, הומו פאבר, עמ' 162-164

Tzofia Lunski

לפני עשרים-וארבע שעות (והדבר נראה עתה בעיניי כזיכרונות-נעורים) עוד ישבנו על האקרוקורינת, זאבת ואני, כדי לצפות שם את זריחת-השמש. לא אשכח זאת לעולם! באנו מפאטראס וירדנו בקורינת כדי לסייר שם בין שבעת עמודי מיקדש, אחר-כך ארוחת-ערב בבית-הארחה, בקירבת מקום. פרט לכך, הרי קורינת כפר נידח. כאשר התברר, שאין חדרים פנויים, כבר ירדו דימדומים. זאבת מצאה זאת רעיון כביר להוסיף לנדוד, לתוך הלילה וללון תחת איזו תאנה. למעשה לא היתה זו אלא הלצה מצדי, אך כיוון שזאבת סבורה היתה, כי זהו רעיון כביר, יצאנו לדרך, פשוט, לרוחב השדות. אחר-כך ניבחת כלבי הרועים, בהלה מסביב, העדרים בלילה; מן הסתם היו אלה חיות כהלכה, אם לדון על פי קול נביחותיהם, ועל הגיבעה, שאליה נמלטנו, לא היו תאנות, רק  דרדרים, ומלבדם רוח. על שינה אין מה לדבר! לא שיערתי, שהלילה ביוון עלול להיות צונן כל כך, לילה בחודש יוני, ממש לח. ומלבד זאת, שום מושג לאן יוליכנו שביל זה המתפתל בין טרשים, זרוי אבנים, מכוסה אבק, באור הירח לבנוני כמו גבס. זאבת היתה סבורה: כמו שלג! התפשרנו: כמו יוגוּרט. ומלבד זאת הסלעים השחורים שמעלינו: כמו פחם, הייתי סבור, אך זאבת שוב מצאה דבר-מה אחר, וכך התבדרנו, בשביל הצר, שהוליך מעלה מעלה. נעירת-חמור בלילה: כמו נסיון ראשון על צ'לו, אמרה זאבת. אני אמרתי: כמו בלם לא משומן! פרט לכך דממת מוות; הכלבים נשתתקו סוף סוף, לאחר שאין שומעים עוד את קול-צעדינו. הבקתות הלבנות של קורינת: כאילו מישהו הריק קופסה של סוכר-קוּביות. אני מוצא דימוי אחר, רק כדי להמשיך במישחקנו. ברוש שחור אחרון: כמו סימן-קריאה! סבורה זאבת, אני כופר בכך; חודו של סימן-קריאה הוא למטה, ולא למעלה. נדדנו כל הלילה בלי לפגוש איש. פעם החרידנו צילצול פעמונה של עז, לאחר-מכן שוב דממה על פני מורדות שחורים המדיפים ריח של מינתה, דממה ודפיקות-לב וצימאון, רק הרוח הרוחשת בעשבים היבשים: כאילו היו חוזמים פיסות משי! אמרה זאבת, אני מהרהר, אך לעיתים אין עולה על דעתי שום דימוי; נקודה אחת לטובת זאבת, בהתאם לכללי המישחק. על דעתה של זאבת עולה כמעט תמיד דבר-מה. צריחים וחומות משוננות של מיבצר מימי-הביניים: כמו תפאורה באופרה! עברנו דרך שערים, ואחר-כך שוב שערים, בשום מקום לא נשמע פיכפוך של מים, אנו שומעים רק את הד צעדינו ליד החומות התורכיות, ומשאנו נעצרים, דממת-מוות. צללינו באור הירח: כמו גזירי-נייר! אמרה זאבת. אנו משחקים עד עשרים ואחת נקודות, כמו בפינג-פונג, אחר-כך מישחק חדש, עד שאנו נמצאים לפתע באישון לילה, בראש ההר. כוכב-השביט שלנו כבר נעלם. במרחק הים: כמו פח של בדיל, אמרתי, בעוד זאבת אמרה, שקר לה, ועם זאת רעיון כביר הוא לוותר פעם על לינה במלון.

היה זה לילה הראשון בחוץ. זאבת בזרועותי, בעוד אנו מחכים לזריחת השמש, רועדת מקור. ידוע, לפני הזריחה מגיע הקור לשיאו. אחר-כך עישננו יחד את הסיגרייה האחרונה שלנו, על היום הבא, שבשביל זאבת הוא יום שיבתה הביתה, לא דיברנו מלה. בשעה חמש, לערך, קרניו הראשונות של השחר: כמו חרסינה! מרגע לרגע גבר האור, השמיים והים הבהירו, לא האדמה; אפשר היה להבחין בתחומה של אתונה; האיים השחורים במיפרצים בהירים, המים מתבדלים מן היבשה, כמה ענני-בוקר קלים: כמו פוּכיות מלאות פוך ורוד, אמרה זאבת, אני לא העליתי כלום והפסדתי נקודה. 9:19 לטובת זאבת: האוויר בשעה זו: כמו סתווניות. אני אמרתי: כמו נייר-צלופאן שאינו עוטף דבר. אחר-כך אפשר היה כבר לראות את גלי-הים המשתברים אל החוף: כמו קצף של בירה! זאבת אמרה: כמו שולי שמלה עשויים תחרים! ויתרתי על קצף-הבירה שלי ואמרתי: כמו צמר-זכוכית! אך זאבת אינה יודעת מה זה צמר-זכוכית – ואחר כך הקרניים הראשונות מן הים: כמו אלומה, כמו חניתות, כמו בקיעים בזכוכית, כמו גביע יין-הקודש, כמו תצלומים של הפצצת אלקטרונים. כל סיבוב נחשב רק בנקודה אחת, לא כדאי היה להעלות חצי-תריסר דימויים. מייד לאחר מזה אין זה זריחת השמש, סינווּר. כמו השפך הראשון של פלדה מתוך כיבשן! אמרתי, זאבת שתקה, וגם היא הפסידה נקודה... לעולם לא אשכח, איך ישבה על צוק-הסלע, עצומת-עיניים, איך שתקה והשמש הטילה בה אורותיה. היא מאושרת, אמרה; ולעולם לא אשכח: הים, שהאפיל והלך, שהכחיל והסגיל, ימה של קורינת, והים האחר, הים האטי, הגון האדום של השדות, הירקות העמומה של עצי-הזית, צלליהם הארוכים על האדמה האדומה, החמימוּת הראשונה, וזאבת המחבקת אותי כאילו הענקתי לה כל אלה במתנה, את הים ואת השמש ואת הכול, ולעולם לא אשכח איך זאבת שרה.

מתוך: מאכס פריש, הומו פאבר, מגרמנית: עדנה קורנפלד (ספריית פועלים, 1996 [1963]),
עמ' 164-162.