ליל שבועות. סוד.

במשק הילדים (אמא, אחי ואני)

צלם: אלי בר-עמי

פעם מזמן, בילדות, בכיתה ג' או ד', בחג שבועות, חברתי מ' ואני הלכנו למשק החי, שם לקחנו זוג אפרוחים, כדי להביא אותם כביכורים לטקס החג, לבמה הגדולה שתוצב על הדשא ליד חדר-האוכל. לכבוד האירוע צבענו את זוג האפרוחים, קישטנו אותם בצבעים של גואש, אלו היו אפרוחים של ברווזה או אווזה, כלומר לא של תרנגולת, הציור שיצרנו על גבי גופם הקטן נראה כמו כתם צבע חסר צורה וכלל לא מצא חן בעיננו, לכן שטפנו את האפרוחים בבריכה הירוקה, שהייתה מוצבת במרכז השטח, התחום בגדר ומכונה "אווזיה", כתוצאה מכך שטבלנו את גופם של האפרוחים במים הם מתו. כן האפרוחים מתו. אני לא זוכרת איך בדיוק זה קרה, אבל אני זוכרת שהם מתו וגם שזה ישב לנו על הנשמה, כמו משהו מעיק נורא, דבר לא טוב שעשינו, אמנם לא בכוונה, אבל אנחנו הרגנו זוג אפרוחים של ברווזה או אווזה. זה הרגיש בגוף דומה להרגשה הזו שכבר הכרנו מאותו יום בו נגענו בקן של סנוניות, קן שמצאנו במקלט של בית-התינוקות, הבנו שבגלל שנגענו בקן, הסנוניות לא ישובו עוד לעולם, לכן לקחנו מהקן את הביצים הזעירות ושמנו אותן על הרדיאטור בבית- הילדים, מקוות שהן יבקעו ומהן יצוצו גוזלים, מה שכמובן לעולם לא קרה, מקסימום הביצים הזעירות והרכות הפכו לקשות.

ליל שבועות, בעצם כל מה שכתבתי עד עתה על אותו סוד ילדות שקשור לאפרוחים שמתו אינו לרוחי. הנה עכשיו אני כותבת את זה שוב: פעם בילדות הייתה לנו כוונה טובה, לפחות כך חשבנו, להביא זוג אפרוחים מהודרים לטקס הביכורים, לבמת החג הגדולה והלבנה, שהוצבה על הדשא הירוק, ליד חדר-האוכל, עוד קודם לכן האפרוחים מתו בשוגג, כתוצאה מכך ששטפנו אותם בבריכה של האווזים.