Lilach Bar-Ami 2020©
פעם קצת אחרי המילניום צעדת ברחוב קינג ג'ורג. הנשמה
העתיקה שלך הכירה היטב את כל החומרים מהם הוא מורכב. האצילים והמחוספסים. האפורים
והלבנים. המסריחים והנעימים. וכבר החליטה שהגוף הצעיר שלך לא יבלה עד סוף הימים ברחובות
שכה אהבת, אלו שבכל פעם עוטים פנים חדשות. את לא תהיי אישה מבוגרת או זקנה שפוסעת
על שביל שמוביל אל המקום בו נהגת לקפץ ולרקוד. לשם צעדת עם לב פועם לקראת לילה
שעוד עלול להפתיע. לרוב שבת אל דירתך כמעט באותו המסלול. ליבך ריק. מתעלמת מהירח. גוררת
רגליים במעלה השביל שחוצה את רחוב שנקין. זה שבימים לא ניתן היה להתהלך בו מבלי
להתחכך.
עצרת במדרכה מול שוק בצלאל. בפעם המי יודע כמה פשפשת
בדוכן עם התיקים, צעיפים, תכשיטים, מדבקות לגוף, אבקות נוצצות וכל מיני דברים פצפונים. עוד לפני שלמדת שהם מכונים "אקססוריז",
מילה שלפחות להרגשתך לא הלמה את הדוכן הקטן והמוסתר עם המוכר הפרסי או הודי. הוא
חייך אלייך. היה לך שיער שחור-עורב בוהק. פוני קצר. בכל שבועיים רצת לספר כדי שיחדש את הגזרה. הוא קיצץ את הפוני. חינם. בגלל כל הכסף של
הצבע והתספורת. ששילמת בכמה פעמים. לא היה לך בארנק די מזומנים לכל הפסים הלבנים הבלתי
נראים, שהשתלבו בשיער השחור על פי מיטב האופנה. אחרי התשלום האחרון לא חזרת עוד למספרה
של המעצב. התעקשת למצוא "מעצבת שיער" ולא סתם ספרית. אחת כזו כמו
הגברים. שעוטפים את עצמם בשלל שמות ותארים.
בזמן שעמדת בדוכן סמוך לפינה בה נפגשים המלך
ג'ורג', שנקין ואלנבי. חלפה בראשך עטור הפוני מחשבה. על כך שנתן זך המשורר בכבודו
ובעצמו. לא יוכל עוד להגיד לך, כי יש לך ראיית עולם צרה. כשתנתחי שיר של רוני סומק.
עכשיו כשפסעת בעצמך, התלכלכת והתמזגת ברחובות מהשיר "נמר של נייר". הבנת
כמה הוא צדק ועד כמה היא, הראייה שלך הולכת ומצטמצמת ככל שהמסלול מתארך ומתרחב.
המוכר של האקססוריז עם השן המוזהבת הישיר מבט אל תוך המראה. שאל אם את רוסייה. שמחת כל כך. הנה הצלחת
לנכס לעצמך מראה זר ולו לאותה שנייה בה הפוני היה מסודר, מדויק, קצוץ בגובה
הנכון, כל שערה במקומה, כמו האישה שנבחרה לשער מגזין האופנה. בתוכנת הפוטושופ
מורקה ורוטשה. עוד ועוד עד שאיבדה זהותה. עכשיו את רוסייה. אישה זרה ברחוב
מוכר. צועדת תחת שמים כחולים. מדרכה אפורה. עליה צעדו כל המי ומי ומי, מאז הוקמה
העיר הלבנה בחולות הצהובים.
ליד האיש שאת מכירה כל כך טוב, למרות שאינך יודעת
את שמו, שממתין בסבלנות שתחליטי אם לקנות זוג גרביים או ארנק מחייך או סתם קוקייה
לשיער. קצת אחרי שלהי המאה העשרים, הימים בהם נהגת להסתובב ברחוב אלנבי. לשאול את
השען, הצורף, החייט האיש בעל עץ המשקפיים ובעל דוכן העיתונים. האם הם יודעים מי
היה אלנבי. בטח הם ידעו. הרבה יותר טוב ממך. זה לא באמת היה משנה. אם קראו לו אדמונד או הנרי. לא בכל בית היה
מחשב כדי לברר ב"גוגל". גם לא טלפון נייד משוכלל. פשוט תירוץ כדי לפטפט
איתם ולבקש צילום. לא. לא סלפי. עוד לפני הדור החדש. זה שמכוון את הפוקוס לעבר
עצמו, גם שזה לא לצורך אמנות. הם חייכו. את צילמת. את הפילם פיתחת בחנות הצילום ברחוב
אלנבי. זו שנסגרה בראשית המילניום, כשכל אדם הפך ל"מעבדה" קטנה. כשאבד
אפקט ההפתעה. לרוץ לחנות הצילום. להתבונן בנגטיב. לבחור מה להדפיס.
להרגיש את הנייר. לסדר באלבום. או לאחסן במגירה בתוך שקית חומה שתיקבר שם להמון
שנים. מאחורי כל תצלום של בעל מלאכה, שתכף יעלם מן העולם, רשמת את שמו.
את המוכר הפרסי או הודי מעולם לא שאלת אם הוא
מכיר את אלנבי. לא ביקשת לצלם אותו. חייכת אליו בחזרה. ענית לו. לא. אני לא
ממוצא רוסי. אני ממוצא אנגלי. עטופה ניחוחות של זרות. קצת כמו שלו. אבל
אחרת. אולי מעט יותר קורנת. המשכת לדרכך. מהר מהר. נעלמת אל תוך החשכה.
(אחרי
שנים. בדיעבד הבנת. כי בעצם. גם אם התשובה לא מדויקת. היא קצת יותר קרובה לאמת מאשר
זו הראשונה. היא קרובה יותר לסבתא רבתא שלך, שלמדה בבית הספר האנגלי-יהודי של מונטיפיורי
במוגדור, הכירה היטב את טקס התה של שעה חמש. וגם לאותו איש אנגלי, שזהותו אינה
ידועה. שהוא הוא הוא ללא ספק. הסיבה לצבע עינייך הירוקות)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה