13.7.2026
חווית הקריאה שלי בספר "דיוקן עצמי של אימי" מאת יערה
שחורי
"בחודש אוקטובר 2023 כל אחד איבד משהו. האבדה שלי הייתה מזערית ביחס לשאר. איבדתי את הספר שעבדתי עליו שנים."
אתמול סיימתי לקרוא את "דיוקן עצמי של אימי" - ספרה החדש של יערי שחורי. כתבתי לעצמי לא מעט הערות, שנוגעות ב"קריאה שלי". כולל ציטוט הטקסט הנ"ל שאשלים בהמשך.. למרות שכבר כתבתי אותו, מספר פעמים במהלך השנים שחלפו מאז ראשית המלחמה, אבל אולי רק בפעם האחרונה - זו שעוד לא כתבתי. הבנתי מה באמת איבדתי ביום ההוא.
אני חוששת שכל מילה שאנסה להגיד בנוגע אליי תגרע מהעיקר. כן אגיד שמלבד חוויות דומות, מרחבים מגבילים – בין הקיבוץ לעיר. מקומות שאליהם חשתי קירבה כבר בספר "שנות העשרים", למרות שאצלי אלו היו "שנות השלושים".
בספר הנוכחי ישנו דבר נוסף שנגע בי: הוא קשור לארכיון שחקרתי בשנים האחרונות. ארכיון שהוא "סיפור" שבמרכזו ניצבים אישה ומשפחה, הניחנים בקווי מתאר דומים לאלו של אימה וסבתה של יערה. פולין, תל אביב, שנות החמישים/שישים, ניסיון לחיות חיים חדשים בצל העבר, המראות, המתים, השתיקות והמחלות שעוברות מדור לדור – בעיקר לנשים.
במסגרת התהליך שלי - יצרתי ספר אמנית. אותו כיניתי "להציל אישה אחת". זו אליסיה. האישה שמצאתי את הארכיון שלה, האתגר "החזותי" היה "לרוקן את הארכיון מארכיביותו". אולי כך אפשר להגיד את זה? התצלומים מונחים על גבי דפים לבנים. שותקים. כתמים, א.נשים לא מזוהים. לאט לאט הצלחתי לפענח, לתת להם שמות, לתרגם מכתבים מפולנית לעברית. ושוב החזרתי אותם למרחב השקט. הלבן.
וכך, המשכתי לקרוא בספר הקטן של יערה, זה שכתבה במשך לפחות שבע שנים? ואיבדה את המחשב הנייד עם הטקסט, באחת הרכבות באיטליה. באחת הערים שגם קשורה למסכת החיים של אימה.
(אולי אני טועה בפרטים.. ? ברור לי שאקרא בו שוב ושוב. ואז אולי אוכל לדייק קצת יותר.)
ספר קטן, 11.5 על 16 ס"מ, "נייר עיתון", גוון צהבהב, הלוואי וכל הספרים, לפחות "ממוארים" יעשו בו שימוש וגם הקטלוגים שלי (כמדומני יקר מאד). הוצאת "כתר", בגב העטיפה למטה משמאל כתוב "הסדרה הקטנה". עיצוב מושקע שטומן בחובו אהבה גדולה. העטיפה יפה ומושכת - להושיט יד, לאחוז, לעלעל. לקרוא. פיסת שיער - קוקו גזור. מונח על גבי רקע ירקרק - גוון סלדון, דימוי שעוד יובן במהלך הסיפור. יקבל מגוון צורות - מפתיעות, מרתיעות.
הספר/סיפור מלווה בתצלומים, מסמכים ומכתבים מארכיון האם. חומרים שמפיחים חיים בטקסט, מזינים את הסקרנות אודות "הגיבורה" - רבקה, רבקל'ה, ריקי. האישה היפה הזו! שניבטת מבעד לתצלומים ישנים. בעקר חכמה כי "יופי" לא שייך ל"בית הגידול" שלה. וגם היפית שחיה בקומונה באיטליה. ופעילה חברתית. אותה אחת שהיא אימה של הסופרת יערה שחורי.
יערה שחורי. השם, הבחירה, נזכר שוב ושוב. אולי לא שוב? אני חושבת לעצמי "היער השחור" קוראת באחד העמודים. "היער השחור". איזה עמ'? ככל שאני ממשיכה לקרוא, אני נכנסת למעמקי היער של יערה. לא יכולה לעצור. אני כבר לא משווה. הפה נפער. (אם אייני טועה בספרה "שנות העשרים" הייתה עוגה Blak forest? משם אני זוכרת גם את האם והקשר איתה, דרך "החלפת ספרים". בתחנה מרכזית צפונית, שהייתה גם חלק מחיי ותמונה ליד מיטת האם בבית חולים. זו במידת מה נקודת המוצא שלי..)
וגם הדוד העשיר. למי אין כזה, אפילו השם זהה. לא. אני כבר לא משווה. הנשימה נעצרת מול הסיפור שהיא מגוללת אט אט במן שלווה, מתפצלת, לאינספור דרכים ואפשרויות, כמו הזיכרון, כמו טעמה של עוגיית מדלן. טבולה בתה. אבל הטעם הוא אחר. אחר. (יתכן והדימוי הוזכר בספר הקודם שקראתי ולא כאן? - עצב הראייה/מריה גאינסה. אבל קשה לדבר על "זיכרון" מבלי לפזול אל פרוסט.)
שחורי מספרת באומץ רב אודות אימה, האישה שהכי קרובה אליה, אבל גם רחוקה. מנסה לפענח, להבין את סיפורה, אותה. אחרי מותה. אני רוצה לחבק את האם ואת הבת ואת הסבתא ואת הילדה. ואת הבובה נטולת העיניים. (לשמור עליה. מפני כולם. מפני "חברי הקיבוץ". אני יודעת.)
הסיפור, השפה, הדרך - שבכל פעם מתפצלת מחדש לעוד ועוד שבילים. ללא מוצא. הדימויים המכושפים ("כמו"), ההדהודים - מקס פריש (לפחות בעיני רוחי), וירג'יניה, פרוסט, ג'וייס, פרק, קאמי, בארת, המיתולוגיה וגיבוריה. ועוד ועוד
"נזכרתי בתרגיל הכתיבה הראשון שנתתי לתלמידים כשהתחלתי ללמד כתיבה. אמרתי להם, "נסו לכתוב זאת: האם שוכבת במיטה דוממת כאבן. תארו זאת מנקודת המבט של הבן." לא יכולתי לחשוב על בנות. ממילא הדגש היה על הדימויים. ביקשתי שידמו אדם לחיה, לצומח, למינרל. חזרתי לתעלול העתיק של הכתיבה, הדימוי, השינוי, כשכל דבר יכול להיהפך לדבר אחר. נערה לעץ. נערה לכוכב. אישה לסלע גונח ומזיל דמעות." (שם, עמ' 151(
אני כל כך אוהבת לקרוא את יערה שחורי.
ובעצם עוד לא אמרתי דבר על הסיפור הנוגע, כואב ואף צורב. האומץ הנדרש מצד הסופרת, כך להיחשף. לחשוף, לחקור, לגלות. ובד בבד "לכסות", "להסתיר", "לסתור", "להמציא", לתהות, לטעות בדרך לכאורה מוכרת - כמו ילדה באגדות, ביער.
לצד כישרון וחכמה אינסופיים - לגעת במהות הדברים: באמה ובכל האימהות, הבנות, הנשים - הגיבורות. "כל הקסנדרות" שלהן מוקדש הספר.
פשוט תקראו. מבחינתי הספר הזה הוא בגדר המלצת חובה!
תודה יערה שחורי!
יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי, הוצאת כתר, עורכת: נטעלי גבירץ
עיצוב העטיפה והסדרה: עדה ורדי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה