Yasumasa Morimura
Lilach Bar-Ami, Frida Me, 2010 ©
סוגיית הדודה המסכנה, שיושבת כמו חטוטרת על הגב, בהחלט מעלה תהיות לגבי שאלת הדימוי הבלתי נראה, בעולם גלובאלי, וירטואלי, פוסט מודרניסטי, בו רוב הדימויים מזמן פשטו את הרגל, אפילו אידיאות ומטאפורות מסוג זה של הסופר הדגול ה.מ. אינם עוד בגדר משהו חדשני ו/או נסבל, יתכן והפיתרון נמצא ביצירת זן חדש, המורכב מהכלאות בין ג'אנרים וזרמים שונים בספרות עולם, למשל אלזה מורנטה כפול הארוקי בחזקת סאראמאגו שורש אנדרסן, או לחילופין אמיל חביבי כפול קפקא בחזקת דה בובואר, שורש גארסיה מארקס בריבוע...
ובכל זאת נסיעה ארוכה ברכבת פרוורים נידחת לצד ילדה בוכייה, בגלל אמא יפנית אלמונית ועייפה, שעומדת שלא בצדק לצד בנה הפעוט, הם שערורייה ספרותית, חברתית, שאפילו ה.מ. אינו מסוגל להתמודד עימה ולתת לקורא המסור פיתרונות, יתכן ומדובר במצב השכיח של הבת הדחויה, לעומת אחיה המקובל, אותו מצב המביא לעולם את טיפוסיי הצומח מסוג "אטד החוף", המעיד על אנשים שחוו בילדות המוקדמת חווית דחייה ו/או נטישה, כזו שעולה ומהדהדת במצבים שונים לכל אורך חייהם, אלא אם כן הם מפתחים מודעות עצמית גבוהה ומסוגלים לזהות את הסימפטום כשזה מופיע, יתכן וטיפוסיי "אטד החוף" זהים לתופעת "הדודה המסכנה", הנזכרת ביצירתו של הארוקי מורקאמי בספרו
"ערבה עיוורת, עלמה נמה", ולא, אין כל קשר לעמוס עוז.
"ערבה עיוורת, עלמה נמה", ולא, אין כל קשר לעמוס עוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה