Lilach Bar-Ami, French Film, 2010 ©
"אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי בפעם שאבא לקח אותי לראות את הפינגווינים בגן החיות, הרים אותי על הכתפיים בקור הלח והמסריח מדגים כדי שאוכל להצמיד את הפנים אל הזכוכית ולראות איך מאכילים אותם, ואיך הוא לימד אותי לבטא את המילה אנטרטיקה.
ותהיתי אם זה באמת קרה. (ניקול קראוס, "תולדות האהבה", עמ' 190)
"אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. אבי החזיק אותי (ובקור הארקטי. הייתי אז פינגווין קטן.) סמוך לבטנו ודיבר אל הדוד הרברט, בשדות שממזרח לרמת גן, על שופנהאואר ועל קנט. נשבה רוח צפונית. האוויר היה נמוך מאד. אבל אני ידעתי שאם אבי ישמוט אותי יאסוף אותי הדוד הרברט (הפינגווין הגדול, חשוך הילדים) אל בין רגליו. (יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", קטע 17)
עלעול, ספק משועמם, בין דפי ספרה של ניקול קראוס, ספר שקראתי לפני זמן רב יחסית ונשאר כחוויה מעולה, (מסוג הספרים שרוצים לשמור לנצח, גם אם יישארו סגורים על המדף) מביא אותי משום מה לספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים", הייתכן וקראוס מכירה את יצירתו של מר הופמן?
תחושת בטן כמעט וודאית, (למרות הסתירה) ,לפחות כמו שמיסטר מורקאמי מוקיר את האדון קפקא ואת מר סלינג'ר.
מעניין לערוך מחקר השוואתי בין שתי היצירות, למשל אזכור המדינה "פלשתינה" בשני הספרים ראוי לבחינה. ו/או מוטיב המוסיקה בשתי היצירות, וכן ההחלטה של הגברת הצעירה קראוס (ילידת 1974), לשלב בספרה טקסטים הבנויים מקטעים קצרים, כנראה גם היא נעשתה בהשראת הסופר העברי הדגול מר הופמן, שבעצמו הושפע מתרבות יפן ובעיקר משירת ההייקו.
או שמא כותבת מילים אלו סבורה שחסרים דברים לחקור בעולמינו..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה