לעיתים עולה השאלה האם האמן הדגול ליאונרדו דה וינצ'י ו/או מיכאל אנג'לו, לפחות בגלגולם החדש השכילו לעמוד מהצד כדי לצפות ב"אגו", או לחילופין המשיכו להתנהל דבוקים לו, בדומה לבובת סמרטוטים, נייר או עץ, (למשל פינוקיו), שמעולם לא הרימה את ראשה למעלה, ולו לרגע קט כדי להישיר מבט לתוך עיניו של יוצרה, בדומה לחייל בדיל, שסבור שחייו בידיו. וזה למרות הסכנות הרבות העורבות לחומר הבדיל.
האם בגלגול הנוכחי האדון מיכאל אנג'לו לרגע בוש מול יוצרו, כשגילה עד מה גדולה מעטפת ה"אגו", אותו רצון שמניע אותו הלאה והלאה והלאה, עד שגובר על יוצרו, כשד ענק שברח ממעבדה אלמונית בסרט של וודי אלן.. אולי בכלל זה אותו דמיאן או ג'ף, או סינדי או טרייסי, הירסט, קונס, שרמן או אמין, אפשר גם להעלות את שמו של היפני טקאשי מורקאמי..
יתכן מאד שגם אנג'לו וגם דה וינצ'י ואולי אפילו דיקפריו, הם בסה"כ שם מותג, שמופעל על ידי קבוצת אנשים המשכילים להבין איך עובד עולם התקשורת, לכן אין לבוא בתלונות לשמות הנ"ל, גם אם בגלגולם הנוכחי לא הצליחו אפילו לרגע לעמוד מהצד ולהתבונן איך רוקד ומקפץ, יצור נבוב, ריקני, מצחיק ומטומטם בשם "אגו", זו בכלל עלולה להיות תופעה מפחידה, במיוחד למי שכל חייו התבלבל ולא ידע להבחין בין הפנימי לחיצוני, בינו לבין מיסטר "אגו", יתכן והבמאי דויד לינצ' יוכל לבטא היטב את הרעיון או שכבר ביטא אותו בטענה האניגמאטית "הינשופים הם לא מה שהם נראים", בסדרת הטלוויזיה החד פעמית "טווין פיקס".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה