6 מפגשים עם אבשלום (חלק 4) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 4 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 3)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

קווינס, ניו יורק 1987, בתא הדואר מחכה לי "עלון הקיבוץ" שנשלח אלי מטעם ועדת דור צעיר, "כדי לשמור על קשר".  בעלון כתוב שהחבר ש', עולה חדש מצרפת שאמור היה להתגייס לצה"ל, נסע לבקר את משפחתו בפאריס לפני הגיוס ולא חזר. אני מהרהרת ביני לבין עצמי, מחשבות מותנות, ברוח התנועה השיתופית, אולי לא כל אחד מתאים, אולי בכלל לא היה צריך לקבל אותו לחברות. כשאני חוזרת ארצה כעבור כשנה, אני מגלה את האמת, החבר ש' לא חזר לקיבוץ וגם לא לצבא הגנה לישראל כי גילה שחלה במחלה האיומה.

בתקופה הזו כולם מדברים על המחלה, בחנות בגדי העור בה אני עובדת בוילאג', רחוב 4מערב, ניו יורק, ניו יורק, עובדים איתי בין היתר בחורים הומוסקסואלים, הם מספרים לי שלאחרונה איבדו רבים מחבריהם, שנפטרו מהמחלה.

רוק הדסון הוא כפי הנראה האיש הכי מפורסם שנפטר מאיידס. ביום הראשון שלי בעיר, אחי הבכור מתלוצץ ומספר לי שנהר ה"הדסון"  נקרא על שמו ואני בתמימותי מאמינה.

בזמן הזה אבשלום חי בפאריס, לדאבונו ולדאבון עולם האמנות גם הוא נדבק במחלה האיומה, לאחר או בזמן שסעד את דודו האוצר ג'אק אוחיון, שהיה חולה באותה המחלה.
לאחר שדודו האהוב נפטר, החלל שנפער אצל אבשלום כנראה עצום. הוא כותב בפנקסי הרשימות שלו:

"הראש שלי מתפוצץ, ז'אק חסר לי, הוא חסר לי, אין לי אפשרות לדבר אליו, אי אפשר להתחלק. אני מתפוצץ... איזה כאב (משפט של ז'אק)".

(ציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", מאת: אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin

http://www.artinamericamagazine.com/reviews/absalon/

"תאים" הוא הפרויקט האחרון והמשמעותי שיוצר אבשלום. הוא מתכנן שישה תאי מגורים התפורים למידות גופו, או יותר נכון למידות גופו של האדם הממוצע (גובהו של אבשלום הוא 1.90 ואילו התאים מתאימים לאדם בגובה 1.75. אף אני שגובהי 1.68, התקשתי לנוע בתאים של אבשלום). הוא מתכנן להציב את תאי המגורים בערים גדולות (פאריס, ניו-יורק, ציריך, פרנקפורט, תל-אביב, טוקיו) ואף מתכנן כל תא בהשראת המקום אליו מיועד, למשל לתא המיועד לתל-אביב יש פתח גבוה ורחב  לחלון, דרכו יחדור האור הישראלי. אבשלום מתכוון לנדוד ברחבי העולם ולהתגורר בתאים שיצר. בדומה ואולי ביחד עם בת זוגו מארי-אנז' גיימינו, שגם יצירותיה עוסקות בנדודים בארצות שונות.

בתאים הזעירים של אבשלום, בערך גודל של מכונית פרטית ממוצעת, אין מקום לדבר מיותר, החלל כולו מנוצל, כל פרט מתפקד באופן פונקציונאלי, מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שהיא גם שירותים וכד'.. באמצעות הצבת התאים בערים הגדולות יתקיים עימות עם הארכיטקטורה האורבנית, המטריאליסטית של האדם, תוצר המאה העשרים. אבשלום האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות היא לצור התניות חדשות.

הפרויקט "תאים, של אבשלום מתואר בסרט "וירוס בעיר", שיצר הבמאי הצרפתי סדריק ווניי ב2008. בסרט אומר אבשלום: "אני אוהב את הרעיון של הוירוס: זה נשמע אלים משום שיש לכך קונוטציה שלילית, אך בעצם זה תהליך שכולל את הרעיון של טרנספורמציה, של שינוי."

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin
קישור לסרט וידאו של התערוכה בברלין

לאור כל המידע הנ"ל אני סקרנית לדבר עם האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו, שהייתה בת זוגו ב4 השנים האחרונות לחייו, רק כדי לשאול אותה:

מה הוא חשב ? מה הוא אמר? מאיפה שאב את האמביציה והכוח לצור ללא הפוגה בצל מחלה כה מאיימת?

מובן  שיצירתו המשמעותית של אבשלום והאחרונה, אינה ניתנת לניתוק מהנסיבות שליוו את חייו באותו זמן:

כאמור החלל הענק שנוצר בעקבות פטירתו של הדוד, שכפי הנראה היה האדם הכי קרוב אליו.

המחלה האיומה שבה לקה בתקופה בה נחשבה למחלה חשוכת מרפא וגם מדבקת, מצב שכפה עליו בדידות.

(אני נזכרת באחד מימי חנוכה בילדותי בקיבוץ כשתינוקות רבים חלו במחלה בשם "דיזנטריה", אותם תינוקות רוכזו בתאי בידוד בצידו המערבי של הישוב, איזור בו איש לא התגורר. באחד הויטראז'ים הצבעוניים שכיסו את חלונות חדר האוכל לכבוד חג האורות הופיעו האותיות: ד י ז נ ט ר י ה, לאיש מלבד האחיות והרופא אסור היה להתקרב לחדרים המבודדים, בהם שהו התינוקות החולים.)

כל אלו מצטרפים לעיסוק שלו בחללים הן ברמה הפיזית והמטפיזית, החיצונית והפנימית,

אבשלום, כאמור נושא בליבו חללים מצטברים הבאים לידי ביטוי ביצירתו.

החל ממות דודו, וכלה במחלה שמסתיר מרוב האנשים, שאם תתגלה, יש להניח שתכפה עליו ניתוק מוחלט מהחברה, חייו יתנהלו בתא בידוד, ממש כמו בסרטי הוידיאו שיצר, איש בגפו בחדר לבן, איש מקיים את הפעולות ההכרחיות בלבד, אוכל, רחצה, אכילה, התרוקנות, כמו חיה בכלוב, איש נאבק באויב דמיוני, לדידו האויב כה מוחשי, רק הוא יודע על הגזירה שנפלה עליו, איש צועק צועק צועק..

אבשלום יוצר תא לכל עיר בה מעוניין לשהות, אולי יהיה מבודד מהחברה, אבל יוכל לשהות בכל מקום בו יחפוץ, בתא הזעיר, הפרטי שלו, אם לא בגופו אז ברוחו, בחלל הענק שנפער בליבו, בלכתו בטרם עת, בחללים המצומצמים שהותיר במבנים הלבנים - נצחיים שהשאיר אחריו, אלו שתמיד יזכירו לנו לשאול שאלות, לבחון מחדש את המרחב, את התרבות והמוסכמות שיוצרת, לערער בהתניות חברתיות ולבחון מחדש את מיקומינו ובעיקר את צרכינו האמיתיים.

כשנשאל אבשלום על הזמן לו זקוק לסיום הפרויקט הוא עונה:

"כמה זמן? אני חולם שהוא יימשך לנצח. אני חושב שהחיים שלי יהיו קצרים, כמו החיים של כולנו. זה בסדר. עבור זמן-חיים זה בסדר".

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)