6 מפגשים עם אבשלום (חלק 1) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

Lilach Bar-Ami., art at the turn of the millennum, 2013 ©

מפגש 1 עם אבשלום

(קישור למפגש 2)
(קישור למפגש 3)
(קישור למפגש 4)
(קישור למפגש 5)
(קישור למפגש 6)

את אבשלום הכרתי לראשונה קצת אחרי שנת 2000 כשרכשתי במבצע בחנות הספרים סטימצקי את הספר

ART AT THE TURN OF THE MILLENNIUM

אחת הרכישות המוצלחות שהצטרפו לספריית האמנות שלי. ספר המאגד בתוכו אמנים בעיקר צעירים שכוכבם דרך בעשור האחרון של המילניום ביניהם: קבוצת האמנים הבריטים הצעירים YBA, הכוללת את טרייסי אמין, שרה לוקאס, דמיאן הירסט ועוד, עוד אמנים מוכרים שמוזכרים בספר הזה שחלקם הכרתי במהלך העשור ההוא וחלקם בעקבות הספר:

JEAN – MICHEL BASQUIAT

NOBUYOSHI ARAKI

JANINE ANTONI

DONALD BAECHLER

MATTHEW BARNEY

VANESSA BEECROFT

SOHIE CALLE

JAKE & DINOS CHAPMAN

MARLENE DUMAS

DOUGLAS GORDON

MONA HATOUM

NAN GOLDIN

ELIZABETH PEYTON

CINDY SHERMAN

MARIKO MORI

JESSICA STOCKHOLDER

ועוד ועוד

רפרוף מהיר בספר לאחר תקופה ארוכה שלא עיינתי בו מגלה שרוב האמנים שנבחרו לספר הם אמנים מפורסמים, חלקם פרצו לתודעה כבר בשנות השמונים אך רובם כאמור זכו להצלחה בשדה האמנות הבינלאומי במהלך שנות התשעים. כולל אותם אמנים צעירים שסיימו את לימודי האמנות בראשית שנות התשעים ובין השנים 1990 ל2000 הצליחו לבנות קריירה משגשגת.

לא ניתן להזכיר את הספר הזה מבלי לחשוב על התערוכה המדוברת המתקיימת בימים אלה בניו מוזיאום בניו יורק, שרבות כבר דובר עליה : "ניו יורק 1993: חוג סילון ניסיוני, טראש ולא-כוכב"

http://www.newmuseum.org/exhibitions/view/nyc-1993-experimental-jet-set-trash-and-no-star

(חושבת לעצמי שגם האמנית האמריקאית קארה ווקר ראויה להיכלל בספר של אמני המילניום. וכן בתערוכה 1993.)

ובחזרה לאבשלום.

הספר הנ"ל מסודר בסדר כרונלוגי מa עד z

האמן שפותח את הספר הוא

ABSALON

ליד תצלום פניו כתוב:

1964 born in Ashdod, Israel/1993 died in Paris, France

כותרת קטנה שמייצרת אצלי סקרנות רבה, מאותו רגע אני מתחילה לצבור מידע על אותו אבסלון – אבשלום. הזמן הוא טרם עידן מחשב בכל בית ,  לפחות עד שיכנס לחדרי המחשב והחיבור לרשת יחלפו כ4 שנים. (במחשבה שנייה הייתי מחוברת למחשב ולרשת בעבודה אבל בבית לא היה לי מחשב ובעבודה לא היה זמן  סתם כך לנבור לעצמי)

האמן מאיר אשל נולד באשדוד, חי, למד ויצר בפאריס בין השנים  1987 ל1999.

מתגנבת לאוזניי השמועה שאשל היה חבר טוב של האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו.

כשהיא מגיעה לארץ אני הולכת לשמוע את הרצאתה בבצלאל, היא מדברת באנגלית, באמצע נתקעת, מתרגשת ומבקשת להפסיק, אני מזדהה עם השיתוק הזה... הפחד לדבר מול קהל..

אני לא ניגשת אליה..

תוך כדי כתיבת שורות אלו אני מחפשת חומרים על אותה אמנית שאף את שמה לא זכרתי, אני רושמת בגוגל "השמלה של האמנית הצרפתייה", זכור לי שהייתה לה עבודה חשובה עם שמלה.

והנה בדרך לא דרך הגעתי לאותה אמנית שחיפשתי, הקשר הראשון שלי לאבשלום.

תוך כדי רפרוף בכתבה  שהתפרסמה בעכבר העיר בנובמבר 2008 מאת דנה גילרמן שראיינה אותה כשביקרה בארץ בעקבות השתתפותה בתערוכה בנושא שינה במוזיאון פ"ת.

אני מגלה מספר אמירות המתחברות ליצירתו של אבשלום. כגון:

"היא מדברת על הקושי שעומד בפני האמן העכשווי, שחייו הם חיי נדודים - מעיר לעיר, מארץ לארץ, מתערוכה לתערוכה. עם זאת, אין מוכנה יותר ממנה לאותם נדודים אין-סופיים: חלק גדול מהאובייקטים שהיא מכינה מתאימים לחיים בתנועה. מלבד גרבונים שבכמה תנועות יד זריזות נהפכים לתיק גב, יצרה שכמייה, שיכולה להיפתח לאוהל ענקי. היא מעידה שבסטודיו שלה בפאריס יש רק מזוודה."

(אבשלום תכנן מבני מגורים עבור ערים שונות בעולם, בהם התכוון לגור)

צמרמורת אוחזת בגופי, בהמשך הכתבה מסתבר שאותה אמנית, לא רק שהייתה קשורה לאבשלום אלא במשך תקופה היא הייתה בת זוגו של מאיר אשל מאשדוד.

עכשיו מתבהר הדמיון בדרך החשיבה של שני האמנים.

אני מזהה עוד משפטים בכתבה שבקלות משתלבים עם יצירתו של אבשלום, למשל:

"הלך הרוח, החרדה והאי-יכולת לישון מאפיינים בעיניה את מצב האמן, שפעמים רבות נאלץ לנסוע בעקבות עבודותיו לערים זרות ברחבי העולם ונותר ספון בחדרו במלון בתחושת תלישות, זרות וניכור", נכתב בדף התערוכה. "האמנית מעידה על עצמה כמי שנתקפת חרדה וחוסר מנוחה לפני נסיעה לערים זרות ובאופן כללי, פעמים רבות רואה בנסיעות הללו גורם מפריע שמנתק ותולש אותה מעבודתה וממקומה הטבעי".

(ציטוט המעלה במחשבתי את סרט הוידיאו בו אבשלום מצולם בחלל לבן, ריק, כשהוא נאבק באויב דמיוני, סרט המבטא חוסר אונים, חרדה, בדידות.. הצפייה בסרט עוררה אצלי מחשבות על היחיד מול הממסד, בירוקרטיה, נו קפקא)

E.B., Absalon, 2013 ©

  

במשך הזמן אני מגלה עוד ועוד פרטים על אבשלום.

אני נמשכת לסיפור האישי שלו,

החל מהגיל, שנת הלידה כמו שלי, כלה בשנה בה נפטר 1993 (שוב התערוכה בניו מוזיאון).

1993 השנה בה הגעתי לתל-אביב, לאחר סיום לימודי האמנות באוניברסיטת חיפה,

רציתי לעסוק באמנות, "להיות אמנית", "להציג בתערוכות"
די מהר אני מגלה שלא צוידתי בדבר העיקרי שצריך כדי להיות אמן

(קשרים, פוליטיקה, יחסי ציבור)

במרפסת הדירה השכורה אני מציירת קירות, בהשראת קירות הילדות בבית הילדים בו גדלתי בקיבוץ,

אני מצוידת בחומרים של "דלות החומר" אליהם גדלתי וחונכתי בעל כורחי.

זה מה שאני יודעת, אני נמשכת לחומרים האלו, למשיכת המכחול, לנזילת הצבע, ל"ג'סטה" ל"ריק" "לריבוע השחור" ל"נזילות הצבע" ל"כתמים", לפולק, מלביצ', אביבה אורי, רפי לביא.

מצוידת בקירות שיצרתי, אני הולכת לפגוש את רפי לביא, מנהל המדרשה לאמנות ברמת השרון.  יושבת מולו בדירה  ברחוב יונה הנביא 42, בין מאות תקליטים, קלטות ויצירות אמנות, הוא לובש מכנסיים קצרים, נועל כפכפי גומי ואומר לי שזה מזכיר לו אמנות איטלקית "ארטה פוברה", הוא רושם עבורי מכתב, (עד היום אני מחפשת אותו, אני יודעת שהוא איפה שהוא טמון אצלי) במכתב כתוב שהוא ממליץ לקבל אותי לשנה רביעית במדרשה לאמנות.

ברגע האחרון אני מחליטה ללמוד עיצוב גרפי בבית הספר "אסכולה לעיצוב" הסמוך לדירתי ברחוב מזא"ה 29 כך אקבל עוד כלים ליצירות האמנות שלי, אני מעוניינת לשלב טקסטים וסקרנית מאד לגבי "איך עובד עולם הפונטים". מקסימום אהיה לי גם מקצוע, אני חושבת לעצמי.

אני מצליחה מאד בלימודיי העיצוב, אני יוצרת "אמנות גרפית" וזה נראה חדשני ביחס לעיצוב המקובל, אני מתאהבת בברודי וקרסון, (שני מעצבים מובילים, פורצי דרך בשנות התשעים)

אך די מהר מגלה ובעיקר מרגישה שאני סוג של מכונה שמייצרת עבור משרדי עיצוב ופרסום, לקוחות שמחליטים עבורי איך ומה... די מהר משתעממת ובעיקר האגו שלי רוצה להיות "אני" ולא "הם".

בזמני הפנוי אני מסתובבת בגלריות, עוקבת אחרי המתחולל בעולם האמנות, קוראת כתבות, ביקורות, בעל כורחי "מתחיילת", מנסה להתאים את עצמי, לבנות את עצמי, ללמוד את החוקים..

בזמן הזה אבשלום היקר שלי,

מספיק לחיות ולמות, לבנות קריירה משגשגת,

לצור שפה אישית החותרת בעיקר נגד הזרם 

להציג בגלריות נחשבות בפאריס, במוזיאון תל-אביב..

בעצם זה קורה עוד לפני..

בשנה שאני מגיעה לעיר הגדולה כאמור הוא נפטר,

אולי זה מה שמושך אותי להתעניין ביצירתו,

בתופעה החד פעמית והמסתורית הזו שמכונה אבשלום.

ביצירה כל כך בשלה שנוצרת בתקופה כל כך קצרה,

לרגע נראה שהגיע לעולם כדי להגיד משפט אחד

המתמצא באמירה כל כך מגובשת ולמות

לראות את יצירתו של אבשלום

זה קצת כמו "לראות את פירנצה ולמות"

אני מהרהרת ביני לבין עצמי.