חלומה של נערה

Lilach Bar-Ami 2006 ©

כפולת עמודים מתוך "מילון גמיש" 2006

חלמתי להיות רקדנית. אולי כי לא היה לי כישרון מוסיקלי, גם לא היה כל קשר בין "יהונתן הקטן" לקצב הנקישות, שהקשתי בעזרת מקל על משטח העץ המרובע, המבוגרים אמרו שלא אוכל לנגן על פסנתר או גיטרה, או כינור, הם החליטו שאנגן על חליל אלט. הלכתי לשיעור האלט, המורה אמרה כי עלי להתאמן בנגינה בליווי "מטרונום". ניגנתי לקצב ה"מטרונום", מאד התביישתי שאין לי קצב, ה"מטרונום" סימל בעיני חיסרון גדול, נכות קטנה, שצריך להסתיר מעיני כולם, מכל העיניים, בעיקר האוזניים של חברי הקיבוץ, ובטח כולם כולם כבר יודעים, שלילדה ל' אין קצב מוזיקלי. באחד הימים פגשתי בחדר האוכל את אמא של נורית, היא אמרה לי "שמעתי שאת יודעת בעל פה את כל המילים של "להקת כוורת" אבל את מאד מזייפת, אמרה וצחקה.  

ניגנתי שוב ושוב ושוב: דו רה מי רה מי  - סול פה מי רה דו  - סול פה מי רה דו - סול פה מי רה דו. וגם סול מי מי - פה רה רה - דו רה מי פה - סול סול סול - סול מי מי - פה רה רה -  דו רה מי פה - סול סול סול - רה רה רה רה - רה מי פה, מי מי מי מי - מי פה סול - סול מי מי  - פה רה רה, - דו רה מי - פה - סול סול סול. 

אולי יקרה נס ואהפוך לזמרת, אשיר כמו הילדים בפסטיבל הזמר. כמו נעם קניאל או לילך גליקסמן.

המורה - המחנכת אמרה להוריי שיש לי כישרון לריקוד. רשמו אותי לשיעוריי בלט בסטודיו של "מיכל שאנן" בנהריה, שמחתי, יש לי כישרון במשהו, כישרון לרקוד. בכל יום שלישי אבא לקח אותי לשיעור הבלט, כשהשיעור הסתיים הוא בא לאסוף אותי, הייתי בכיתה ג', שלוש שנים רקדתי בלט קלאסי, בכיתה ה' מירי "ילדת החוץ" החדשה הצטרפה אלי, נסענו לשיעור באוטובוס של אגד, "הנהג התורן " של הקיבוץ בא לאסוף אותנו בחזרה לקיבוץ. באחת הפעמים זו הייתה נהגת, היא לא מצאה אותנו, החלטנו ללכת לבלות בעיר במקום לרקוד, בבקר בחדר האוכל, היא סיפרה על כך לכל החברים, היא אמרה "סתם מבזבזים כסף".

למרות שלא הייתי ילדה גמישה, הצלחתי לעשות כמעט שפגאט, אולי סנטימטר חסר  כדי שאגע  ברצפה, וגם פלייה, רלווה, ראשונה, שנייה ושלישית, רקדתי על נעלי שפיץ, בהתחלה קנו לי נעליים "יד שנייה", אחר כך חדשות, הן נותרו כמעט חדשות, במשך שנים רבות שמרתי אותן למזכרת. מהבלט הקלאסי עברתי ביחד עם מירי לבלט המודרני, רקדנו ב"סטודיו של אילנה" בנהריה. היינו בנות 12.

כשהייתי בת 13 עברתי לרקוד ב"אולפנה האזורית למחול", כל כך חיכיתי לרגע הזה,  במשך ארבע שנים הכנתי את עצמי לשלב הזה. פעמיים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר התיכון, נסעתי לקיבוץ "געתון" לרקוד, רקדתי בלט קלאסי ומודרני, למדתי קצב ותנועה.

האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית אסף אותי מהקיבוץ, הסיע אותי עד לאולפנה למחול בקיבוץ געתון, החלום החל להתגשם. הנהג א' בא לאסוף אותי, הוא גם החזיר אותי לקיבוץ, הוא היה איש נשוי, בעל אישה, ילדים וזקן, בקשר הוא הודיע לנהג י' כי הוא יעשה במקומו את הנסיעה מהאולפנה לריקוד בגעתון בחזרה לקיבוץ, הוא יחזיר אותי הביתה במקום הנהג שזה תורו. "רות עבור קיבלתי" ענה הקול מהצד האחר.

מאז השיחה ההיא בין שני הנהגים, הנהג א', פעמיים בשבוע, בא לאסוף אותי מהקיבוץ והחזיר אותי הביתה לקיבוץ, פעם ועוד פעם ועוד פעם.. בפעם החמישית החלטתי לא להגיע. פשוט לפרוש מהריקוד.

למחרת בבקר עליתי על האוטובוס הצהוב שהסיעה אותנו לבית- הספר האזורי המשותף, שנמצא בקיבוץ השכן, ליד הים, חלפתי על פניו, הוא אמר לי "למה לא באת אתמול, את לא בסדר שלא הודעת לי, אני לקחתי במיוחד את הנסיעה לאולפנה למחול", הסתרתי את העיניים מתחת לשיער, ברדיו שר אריק איינשטיין, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט ובתלבושת אחידה... האם כבר מישהו פיתה את המלכה של הכיתה".

לא הייתי מלכה, לא הייתה לי תלבושת אחידה, גם לא קצב, אבל חלמתי להיות רקדנית.