Lilach Bar-Ami 2010 ©
"חכמינו הקדמונים כבר חייבו כל אב ללמד את בנו לשחות. בגיל 4-3 מסוגל הילד ללמוד בקלות לשחות, כדבר טבעי ובלי מאמץ יתר. בלמדו לשחות, מבצע הילד תרגילי ספורט, שהם מושלמים ביותר ומבריאים. עם זאת ירכוש לעצמו בטחון ויכולת להינצל מסכנת טביעה, במשך כל שנות חייו.
עובדה חשובה היא, שהמשקל הסגולי של
גוף האדם הוא קטן יותר, ולו במקצת, ממשקלם הסגולי של המים. לכן מסוגל אדם לצוף
על-פני המים כשריאותיו מלאות אויר, אף אם הוא שוכב ללא כל תנועה. ולמה בכל זאת
טובעים? סיבת הטביעה היא רק בגלל הפחד התוקף את המתרחצים, המאבדים את עשתונותיהם
ועושים תנועות בלתי מותאמות, נושמים במהירות, פותחים את הפה ובולעים מים, ואז
בהכרח שוקעים במים וטובעים." (תרבות, אנציקלופדיה בהוצאת מסדה, כרך ו', עמ' 1040)
שכבות שינה כמו שכבות ארכאולוגיות,
אני שרוי באחת השכבות התחתונות, נמצא עם רגל אחת בעולם החלומות והשנייה מעבר לו,
בשום אופן לא מצליח להקים את גופי מהמיטה וללכת לרוקן את השלפוחית המלאה וכואבת.
מים שמתפשטים אט אט בכל גופי, מציפים את המציאות הווירטואלית בה אני שרוי, הופכים
ומשנים צורה מידי מספר שניות, הג'יפ נכנס לים וכל מה שמטריד אותי זה שהארנק לא
יירטב או יאבד, או לפחות הטלפון הנייד יישאר בידי, ורצוי גם יבש, לפחות יהיה לי כסף
לחזור הביתה, או לכל הפחות את המכשיר הנייד כדי שאוכל להזעיק עזרה, גם כשאני מנסה
לרוקן את מיי השלפוחית הטובעניים בבית שימוש שדה, שבנוי מכמה יריעות ברזנט בצבע
חאקי, אנשים רבים מפריעים לי ולא נותנים לי את השקט לו אני זקוק, כדי שאוכל להתרכז
ולשחרר את המים הרבים שממלאים את גופי.
אני מוקף איים, יושב בין שלוליות
עמוקות, ריקות מכל חי, אין לי מושג איפה המקום הזה, אני מנסה לחייג, אבל המכשיר
הנייד לא משמיע קול, יתכן ואין קליטה באזור בו אני שרוי או שהוא פשוט נרטב, אני חש
את הגוף שרוי על המזרן הקשה, זה הבריאותי שרכשנו לאחרונה. מעלי שכבות רבות,
אינספור תקופות שינה, חלומות סמיכים, כמו תקופות זמן קדום, פלאוליתית, נאוליתית,
כלקוליתית, ברונזה, ברזל ועוד, לא נותנות לגופי לקום, למרות שבתודעתי אני יודע שקו
דק מפריד ביני לבין חדר השירותים, קו דמיוני, כל כך מוחשי, קו
אדום, מסמן גבול שנוצר רק בשבילי, ובכל פעם
שאני בטוח, הנה הצלחתי לחצות אותו , מגיחה לעברי סיטואציה חדשה, למשל עדר כבשים שקופות, ללא רועה, קול חליל בוקע מהי - שם, מסתלסל על פני האוויר, כמו משיכת מכחול של צייר אבסטרקט - אקספרסיוניסטי, נע בחלל בתנועה אינסופית, זוג אזני תרות אחר הקול.. מנגינה של גבינה שווייצרית, היידי בת ההרים, האוזניים מרחיקות לכת עד ההר הנשקף בקרקעית האגם המושלג, כעבור מספר שניות שבות אלי ביחד עם ההד, ההד שמשתרך אט אט בעקבות זיכרון הקול, ההד שמעלה בתודעתי את המושג "בום אל-קולי".
למרות הידיעה שמדובר במצבים הזויים
לגמרי, חסרי משקל או כל קיום גשמי, אני תוהה, אולי בכל זאת הם חלק מהמציאות..
(קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010,
שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה