Lilach Bar-Ami, Untitled (French film3) 2010
בעל כורחי מצאתי
זמן, כשלוש וחצי שעות שהיה עלי להעביר בכורח נסיבות מסוימות, החלטתי ללכת למוזיאון. באוטובוס חלפה במוחי מחשבה על כך שמוזיאונים מעוררים בי סוג של חרדה,
המחשבה הפכה לגירוד בגרון, השתעלתי, לדאבוני בתיק לא מצאתי בקבוק מים ואף לא
סוכריות מציצה.
כשירדתי בתחנה
השיעול חלף קמעה, החלטתי שאתרכז בתערוכות החדשות, איני חייבת להקיף את כל החלל
הישן והחדש, זו לא חייבת להיות עבודה כה קשה, בזבוז אנרגיה, אלא טיול מהנה ..
לשמחתי המוזיאון
היה ריק באופן יחסי, בדלפק הקבלה שוב ראיתי את ההיא, שכנראה פעם לפני כעשרים שנה
הייתה חברה שלי ושוב לא שאלתי אותה אם זו היא, כי ידעתי שזו תהיה שיחה ארוכה ואילו
אני באתי לראות אמנות, כל שיחה מיותרת תשיח את דעתי, תעייף את מוחי ועלי להיות ממוקדת
במטרה.
האמת שרציתי ללכת למוזיאון
בעיקר בגלל האמנית הפולנייה, ניצולת השואה אלינה שפוצ'יניקוב. אמנית שמחלתה
השפיעה על יצירתה, אמנית שיצקה את גופה בחומר, בעיקר פוליאסטר, הפכה את גופה,
שדיה, שפתיה, רגליה, פניה, לחפצים מהבהבים, אמנית שנעה בין סוריאליזם, מודרניזם
ופופ-ארט, מצליחה לשלב עצב וחוש הומור בנשימה אחת , יציקה אחת, יוצרת מעין מחווה לגוף הקמל אט אט..
כשסיימתי את הסיבוב
בתערוכתה השעה הייתה שבע, שעה עגולה בה הובטח שהפסלים יאירו. חלקי גופה, שדיים,
רגליים, מותניים וגם שפתיים מילאו באור צהוב בוהק את החלל המרכזי של התערוכה, נורות
זעירות חפצנו בגוון חדש וזורח את חלקי הגוף, שעתה נראו כאובייקטים ססגוניים בחנות
מזכרות מהבהבות. צילמתי באייפון.
 |
Alina Szapocznikow,Tel Aviv Muzeum, 7p.m |
שומרת אחת אמרה
לשנייה, ראית מה זה, כמה כואב, כמה יפה הייתה, היא גם הסיתה את תשומת ליבי לכך שלפסל
בו אני מתבוננת יש צד נוסף, בו מסתתרת שד אחת בודדה, מנותקת מכל איבר, כמו ברחה
ממעבדה בסרט של וודי הלן.
משם המשכתי לעבר
האולם החדש, בדרך מצאתי את עצמי בחלל שכלל
מיצבים של האמן הבריטי גוסטב מצגר. מרותקת ישבתי לצפות בסרטי וידיאו המתעדים
ראיונות עם האמן. מצגר סיפר שהאמנות הראשונה שהכיר בחייו התרחשה מתחת למרפסת של בית הוריו
בילדותו, שם צפה במצעדים של חיילי הרייך השלישי, שהתנהלו באופן מחושב
לתפארת, כל פרט ופרט תוכנן מראש, בנעוריו בילה במוזיאונים של ברלין וידע שהוא רוצה
להיות אמן, כשהחל את קריירת האמנות שלו בחר להרוס עבודות במקום לצור, ההרס הפך ליצירה עצמה, הרס של כל "האמנות" ו"התרבות" הנשגב והנעלה שנוצרו מתוך המקום הכי אפל. בראיון אחר הוא
התריע על כך שאמנים צעירים עסוקים בעצמם במקום באמנות..
תצלומים של אמנית צעירה
בשם אורית רף, חללים וריטואלים ללא מקור, יש דימוי אבל אין מקור, ואף לא
העתק של העתק, סימולקרום או לפחות פוסט.. אלו חללים שמעולם לא צולמו, אלא קרמו עור
וגידים אך ורק בדמיונה של היוצרת ובעזרת אנשי מקצוע ותוכנות מיוחדות בראה את
החללים שתוארו בסיפורים, "מיכאל שלי", "מאדאם בובארי",
"על העיוורון" ועוד, פתאום יש דימוי ויזואלי למה שעד עתה נראה רק בדמיון.
עולה במחשבתי פרויקט אחר של האמנית מאיה ז"ק שנעשה באופן דומה.
ז"ק התמקדה בבניית חלל בית על כל חפציו, לפי תיאור של ניצול שואה שנזכר בבית
ילדותו.
לאחר שלוש תערוכות
נותר עוד זמן, זמן שעלי להעביר בכורח אותן נסיבות שהביאו אותי לשוטט במוזיאון
האמיתי (חשוב לציין בעידן הווירטואלי). מצאתי את עצמי מטיילת באולם של אמנות
ישראלית מראשית המדינה. מתבוננת באותן יצירות שעד לא מזמן למדתי עליהן לקראת המבחן
ב"סוגיות נבחרות באמנות ישראלית", מסתבר שהציור של ראובן רובין "משפחתי"
גדול באופן יחסי ולא קטן או בינוני כפי ששיערתי, לפחות שני מטר אורך על מטר
וחצי רוחב. בטקסט המתאר את העבודה כתוב שראובן בניגוד לבני משפחתו, אחיו, אחותו
ואמו לבוש בבגד עבודה המראה על התאקלמותו במקום, ואילו הם לבושים בגדים בסגנון
אירופאי, מעין חליפות מעונבות, כמי שלא מכבר הגיעו ארצה, האחות מחזיקה בידה פרח
המסמל את ארץ ישראל, אני מתבוננת בזוג נעליו האדומות של ראובן, מנסה להבין איך נעליים
אלו מעידות על כך שהאמן התאקלם בארץ?
מזהה מרחוק את
העבודה "יחיעם" של זריצקי, ציור גדול מימדים מופשט שהוצג באחת
התערוכות הראשונות של אופקים חדשים במוזיאון תל-אביב ולאו דווקא זכה לאהדה.
מתבוננת במופשט של סטימצקי ונזכרת בדבריו: ציירתי מופשט כי זריצקי אמר שמי
שלא יצייר מופשט לא ישתתף בתערוכה, אז פחדתי. ציור קטן מידות של מנחם שמי, מילים
מהטקסט שכתב מהדהדות בראשי, לא חמור, לא זית, לא גמל, או משהו דומה לכך, מה שחשוב
זה הכישרון של האמן ולא הנושא. "במקלחת" של יוחנן סימון מ1952,
מסתבר שמדובר בציור קטן ומעט מאכזב במציאות. "אוטובוס בהרים" אריה ארוך,
1955, מקור ההשראה הסודי של האמנים המקומיים, נזכרת בקורס המבוא..
בוריס שץ, זאב רבן, תבליט אדם וחווה וממש סמוך
אליהם דויד וקשטיין, האמנם? וקשטיין יוצר בסגנון שאולי מזוהה עם "סגנון
בצלאל", סוג של "קראפט", עבודת יד, מוזאיקה, וכד'. חושבת לעצמי
שהיה יותר נכון להעביר את וקשטיין לאגף המגביל שבו יש עבודות של אמנים
מקומיים שנולדו בשנות החמישים וארבעים ובוודאי לא ליד אמני בצלאל, אלו שהציגו עוד
לפני קום המדינה בתערוכות שהתקיימו במגדל דויד. להציג את וקשטיין לצד שץ,
זה כמו להציג את שרי לוין לצד אדוארד ווסטון,
שץ זה הדבר עצמו, ואילו וקשטיין זה ה"פוסט שציזם". הביקורת
והערעור – הרהור על אותו סגנון שהתווה את ראשית האמנות המקומית.
מופתעת לגלות
של"מפלצת" הטקסטיל הענקית וקיטשית במובן הרע של המילה של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש יש ראש נוסף מלא קרניים, ו/או כובעים של ליצן
ססגוניים בשלל בדים, צבעים, חרוזים, כפתורים, טקסטורות, תחרות, זהבים, פייטים
ומנצנצים, בדומה לחומרים הנשזרים לכל אורכה, הראש הזה מונח בכל הדרו באגף שבו
מוצגים אמנים מקומיים ילידי שנות הארבעים והחמישים, אותם אלו שכפי שציינתי היה
ראוי לשים את היצירה של וקשטיין לצידם.
את ראשה הנוסף של "המפלצת" ראיתי
קודם לכן באגף לאמנות ישראלית "עכשווית", שכולל אמנים ילידי שנות
השבעים, שמונים, תשעים וגם שישים. כבר הכרתי את "המפלצת" העונה לשם "לוזיטנה" מביקורי הקודם, אולם רק
הפעם התוודעתי לשני הראשים, מזל שחזרתי ואולי בעצם לא הפסדתי כלום. מעדיפה פי
כמה את עבודות הסריגה של ושקונסלוש, שעובדת עם צוות
נשים המונה כארבעים תופרות וסורגות, בחדר השינה יש לנו הדפס דיגיטלי של דימוי
שיצרה, פסל חרסינה בדמות כלב, כולו עטוף בסריגת קרושה בחוט כותנה בצבע לבן-שבור,
או כמו שאמא אומרת: off white.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה